ארטורי אלמרי וירטנן
ארטורי אלמרי וירטנן (Artturi Ilmari Virtanen; בפינית: [ˈɑrtːuri ˈilmɑri ˈʋirtɑnen]; 15 בינואר 1895 – 11 בנובמבר 1973) היה כימאי פיני וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1945 "על מחקריו והמצאותיו בתחומי הכימיה החקלאית והתזונתית, ובמיוחד על שיטתו לשימור מספוא".
הוא המציא את תחמיץ ה-AIV אשר שיפר את ייצור החלב ושיטה לשימור חמאה, מלח ה-AIV, שהובילה להגדלת יצוא החמאה הפינית.
חיים אישיים
ארטורי אלמרי וירטנן נולד ב-15 בינואר 1895 בהלסינקי, פינלנד. הוא בנם של קארלו וירטנן, נהג קטר, וסרפינה איזוטאלו.
הוא סיים את לימודיו בבית הספר בתיכון הקלאסי בוויבורג, פינלנד. הוא נשא לאישה את הבוטנאית לילייה מויסיו (1894–1972) בשנת 1920 ונולדו להם שני בנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1933 רכש חווה ליד הלסינקי, שם בחן חלק מתוצאותיו המדעיות בפועל. הוא ראה בעודף הייצור של מזון תופעה זמנית בלבד. הוא חי חיים פשוטים, מעולם לא החזיק ברכב פרטי, מעולם לא עישן ומעולם לא צרך אלכוהול. הוא מת מדלקת ריאות בנובמבר 1973, לאחר ששבר את עצם הירך בנפילה מספר שבועות קודם לכן. הוא נקבר בבית הקברות הייטניימי.
אקדמיה
וירטנן החל את לימודיו באוניברסיטת הלסינקי בכימיה בשנת 1913, שם קיבל תואר מוסמך, ובשנת 1918 השלים דוקטורט בכימיה אורגנית. בשנת 1919 החל לעבוד במעבדות של חברת ואליו (Valio), יצרנית גדולה של מוצרי חלב, והפך למנהל המעבדה ב-1920. משחש שאינו מוסמך דיו, ובעקבות התעניינותו בבוטניקה ובזואולוגיה, פנה להמשך לימודים מדעיים. הוא עזב את ואליו ולמד בבית הספר הפדרלי השווייצרי לטכנולוגיה (ETH), באוניברסיטת מינסטר ובאוניברסיטת סטוקהולם, שם למד כימיה פיזיקלית, כימיית קרקע ומיקרוביולוגיה. בשנת 1923 עבד בשוודיה עם הנס פון אוילר-שלפין, אשר זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1929. בשובו לפינלנד הפך למרצה באוניברסיטת הלסינקי ב-1924, שם נודע בהרצאותיו על כימיה של החיים. הוא עבד במעבדה של התאחדות יצואני החמאה, שהפכה למעבדה של האוניברסיטה. בשנת 1930 הוקם המכון לביוכימיה ווירטנן נשאר בו עד מותו ב-1973. הוא מונה לפרופסור לביוכימיה באוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי ב-1931 ובאוניברסיטת הלסינקי ב-1939.
קריירה
מחקרו החל בעבודה על זרחון של הקסוזות בשנת 1924. הוא הצליח להראות שזרחון הוא השלב הראשון בתגובות תסיסה רבות, שהיווה את היסוד למסלול אמבדן-מאיירהוף.
בשנת 1925 נדדו תחומי העניין שלו לחיידקים מקבעי חנקן בפקעיות השורש של קטניות. הוא שיפר את שיטות שימור החמאה באמצעות הוספת דו-נתרן פוספט למניעת הידרוליזה חומצית. שיטה זו הייתה בשימוש במשך מספר עשורים בפינלנד. מחקרו בין השנים 1925–1932 כלל את המצאת שיטת שימור המספוא (מספוא AIV). השיטה, שנרשמה כפטנט בשנת 1932, הייתה למעשה סוג של תחמיץ ששיפר את אחסון המספוא הירוק, דבר החשוב במהלך החורפים הארוכים. התהליך כולל הוספת חומצה הידרוכלורית או גופרתית מדוללת לדגן המאוחסן טרי. עלייה בחומציות עוצרת תסיסה מזיקה ואין לה כל השפעה שלילית על הערך התזונתי של המספוא או על בעלי החיים הניזונים ממנו. בשנת 1945 קיבל וירטנן את פרס נובל לכימיה "על מחקריו והמצאותיו בכימיה חקלאית ותזונתית".
מחקריו בשנים מאוחרות יותר כללו פיתוח מזון בקר סינתטי למחצה. החנקן לסינתזה של חומצות אמינו מגיע בדרך כלל מחלבונים במספוא. סביבה חיידקית מיוחדת בקיבת הבקר מאפשרת להם להשתמש באוריאה ובמלחי אמוניום כמקור לחנקן במקום חלבונים צמחיים כמו סויה או קמח בשר ועצמות. הוא גם עמד בראש מעבדת ואליו משנת 1921 עד 1969.
פרסים ותארים
היוקרה שהעניק פרס נובל הביאה לוירטנן הזמנות, תוארי דוקטור לשם כבוד וחברות באקדמיות זרות למדעים. הוא היה חבר באקדמיות הפינית, הנורווגית, השוודית, הפלמית, הבווארית והאפיפיורית למדעים, וכן באקדמיות השוודית והדנית למדעי ההנדסה. הוא היה חבר כבוד בחברות מלומדות בפינלנד, שוודיה, אוסטריה, אדינבורו וארצות הברית, וקיבל תארים לשם כבוד מאוניברסיטאות לונד, פריז, גיסן והלסינקי, מהמכללה הטכנית המלכותית בסטוקהולם ומהמכון הטכנולוגי של פינלנד.
האסטרואיד 1449 וירטנן, שהתגלה על ידי האסטרונום והפיזיקאי הפיני הנודע איריו וייסלה (Yrjö Väisälä), נקרא על שמו. גם המכתש הירחי וירטנן קרוי על שמו.