אנתוני הופקינס: שש עשרה דקות, וחמישים שנה
האניבל לקטר מופיע במסך במשך כשש עשרה דקות בלבד. תפקיד זה הקנה להופקינס את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, ומאוחר יותר דירגה אותו המכון האמריקאי לקולנוע כנבל הגדול ביותר בקולנוע האמריקאי. הוא בנה את הדמות משני מקורות לא סבירים — קולו השטוח והסבלני של HAL 9000, והקצב של טרומן קפוטה — ומהחלטה אחת: לשמור על עצמו כמעט מושלם, ולא להביט. "כולם קפאו," אמר על הקריאה הראשונה. "שררה שתיקה. אז אחד המפיקים אמר, 'אלוהים יברך, אל תשנה כלום'."
פורט טלבוט, והנער שחשב שהוא טיפש
פיליפ אנתוני הופקינס נולד ב-31 בדצמבר 1937, ברובע מרגם של פורט טלבוט, ויילס, בנם של אני מוריאל וריצ'רד ארתור הופקינס, אופה. הוא היה תלמיד גרוע, והעדיף ציור ונגינה בפסנתר, ועבר בבית הספר לבנים וסט מונמות' ג'ונס ובית הספר התיכון קוברידג' ללא הצטיינות. "הייתי לומד גרוע, מה שהשאיר אותי פתוח ללעג והעניק לי תסמונת נחיתות," אמר ב-2002. "גדלתי בטוח לחלוטין שאני טיפש."
הוא פגש את ריצ'רד ברטון בגיל חמש עשרה, וזה קבע את שאיפתו, אם כי מאז דחה את האגדה שנוצרה סביב זה: "לצורך הרישום, לא הכרתי אותו בכלל." הוא סיים את לימודיו בקולג' המלכותי הוולשי למוזיקה ולדרמה בקרדיף ב-1957, שירת בשירות הלאומי עם הארטילריה המלכותית, וסיים ב-RADA ב-1963. על אביו, אופה עם ידיים עובדות, אמר: "כל פעם שאני מרגיש שאולי אני מיוחד או שונה, אני חושב על אבי וזוכר את ידיו."
המחליף של אוליבייה
לורנס אוליבייה קיבל אותו לתיאטרון הלאומי המלכותי ב-1965. ב-1967, כשהתוספת של אוליבייה נכשלה במהלך מחזהו של סטרינדברג "מחול המוות", המחליף שלו עלה לבמה. אוליבייה תיעד את התוצאה בזיכרונותיו: "שחקן צעיר חדש בלהקה בעל יכולות יוצאות דופן בשם אנתוני הופקינס היה מחליף אותי, והוא גנב את התפקיד של אדגר כמו חתול עם עכבר בין שיניו."
הוא שיחק את ליר — השייקספיר האהוב עליו — קוריולנוס, מקבת' ואנטוני וקלאופטרה מול ג'ודי דנץ'. הוא זכה בפרס לורנס אוליבייה על המחזה "פרבדה" של דייוויד הייר ב-1985, ובפרס דרמה דסק בברודוויי על "איקווס". הופעתו האחרונה על הבמה הייתה "מ. באטרפליי" בוסט אנד ב-1989.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשורי העבודה
עבודתו בקולנוע החלה מוקדם והייתה רחבה: ריצ'רד לב הארי בסרט "האריה בחורף" ב-1968, לויד ג'ורג' ב"וינסטון הצעיר", דר. טריבס ב"איש הפיל" ב-1980. הטלוויזיה הביאה לו שני פרסי אמי לפריים טיים — "מקרה חטיפת הילד לינדברג" ב-1976 ו"הבונקר" ב-1981, שם שיחק את היטלר וקיבל מהניו יורק טיימס את הפסיקה ש"היטלר שלו מטורף, לעיתים נעלב, אך תמיד מובן."
לקטר
"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי ב-1991 זכה בכל פרסי האוסקר. ג'ודי פוסטר הבינה למה התפקיד דרש אותו: "לקטר הוא מניפולטור ויש לו דרך להשתמש בשפה כדי לשמור על אנשים במרחק. רצית לראות את המפלצת השייקספירית הזו." הופקינס זכה בפרס BAFTA הראשון שלו לצד האוסקר. הוא חזר לדמות ב"האניבל" ב-2001 — ששבר שיאי קופות בינלאומיים של 351 מיליון דולר עם ביקורות מעורבות — וב"דרקון אדום" ב-2002, ולאחר מכן דחה את כל ההצעות הנוספות.
סטיבנס, ואמנות ההסתרה
ההופעה הטובה יותר הגיעה שנתיים אחרי לקטר. כמשרת סטיבנס בסרט "שארית היום" של מרצ'נט אייבורי ב-1993, מול אמה תומפסון, הוא בנה אדם שלם מדיכוי; ה-Hollywood Reporter כינה את ההופעה "עצומה" ו"יצירת מופת," והיא הקנתה לו את פרס BAFTA השני. מורגן פרימן תיאר אותה כמשפיעה על עבודתו: "שקט. זהו כל מה שיש, וזה הדבר הקשה ביותר... השקט הופך להיות קרינה. סיפרתי להופקינס שההופעה הזו הייתה אחת השיעורים הגדולים ביותר עבורי כשחקן."
הופקינס מנסח את העקרון בעצמו. הוא מגלם, הוא אומר, כצוללת: "קשה מאוד לשחקן להימנע מזה, אתה רוצה להראות משהו. אבל אני חושב שככל שמראים פחות כך טוב יותר." מירנדה סוייר שימה לב להקשר ב-Guardian — "כשהוא מגלם במתכוון אנשים מפחידים, הוא מגלם אותם בשקט, מדגיש את שליטתם הרעה."
האב, בגיל שמונים ושלוש
ארבע מועמדויות נוספות לאוסקר הגיעו ללא ניצחון — "שארית היום", "ניקסון", "אמיסטד", "שני האפיפיורים". אז "האב", עיבודו של פלוריאן זלר מ-2020 למחזה של עצמו, בו הופקינס מגלם אדם שאובד בשיטיון מול אוליביה קולמן. הוא זכה באוסקר השני שלו בגיל שמונים ושלוש, האדם המבוגר ביותר שזכה באוסקר למשחק, וקיבל אותו בווידאו מוויילס, כשהוא מכבד את צ'אדוויק בוזמן.
למה אנתוני נקרא גאון
אחד מבמאיו השתמש במילה קרובה לזו. ריצ'רד אטנבורו, שעבד איתו חמש פעמים, כינה את הופקינס "השחקן הגדול ביותר של דורו," וקבע את הסיבה בדיוק: "יכולה יוצאת דופן לגרום לך להאמין כשאתה שומע אותו שזו הפעם הראשונה שהוא אמר את השורה הזו."
המנגנון מתועד ומוזר. הופקינס לומד טקסט על ידי חזרה — לפעמים יותר ממאתיין פעמים — עד שהוא יכול להגיש אותו בלי לחשוב, ואז משליך אותו לגמרי וכמעט לא זוכר אותו לאחר מכן. הוא שומר על היכולת מתורגלת על ידי זיכרון שירה ושייקספיר ללא סיבה מקצועית. ב"אמיסטד", סטיבן ספילברג התפעל כשהופקינס הגיש נאום בבית משפט בן שבעה עמודים בטייק אחד. הטכניקה יוצרת משהו נגד טבעי: הכנה מלאה מניבה מה שנראה ספונטניות מלאה, כי המוח המודע הוסר מהעסקה. הוא אובחן כסובל מתסמונת אספרגר סביב 2014, מתאר את עצמו כ"בקצה העליון," וקרא לזה "מתנה גדולה, בעצם" — טענה שהשיטה העבודה שלו מקשה עליה להתעלם.
המגבלות הכנות הן שתיים. ראשית, השיטה קרובה יותר למשמעת של ספורטאי מאשר לתובנה הרמנאוטית, והופקינס לא מתחזה אחרת — המטרה היא מפורשת "לעשות את זה בלי לחשוב." ככל שקורה בהופעה גדולה של הופקינס, הוא סידר לעצמו שלא לדעת על זה. שנית, הוא בילה חלק גדול מעשרים השנה האחרונות בעבודה שלא דורשת ממנו משהו מכל זה: שלושה סרטי "תור", "טרנספורמרים: האביר האחרון", "אדום 2", "ירח המורדים." הוא חזר ללקטר תמורת דיווח של 15 מיליון לירות, מה שהפך אותו לשחקן המשתכר ביותר בבריטניה ב-1998. אדם שפעם קרא לעצמו "סוטה זקן כמו כולם" מעולם לא טען לכבוד, והודה בעלות: "אני מניח שאני אנוכי. לא הייתי בעל או אב טוב."
חמישים שנה פיכח
הוא לא שתה מאז 25 בדצמבר 1975, וציין חמישים שנה ב-2025, וקרא לאחרים בהתמכרות "לבחור בחיים." הוא מלחין — ואלס שכתב בגיל עשרים ושש נשאר לא שמע עד שאנדרה ריו ביצע אותו לראשונה ב-2011, ואלבום של יצירותיו הוקלט על ידי תזמורת סימפונית של ברמינגהם ב-2012. הוא צייר. הוא תרם מיליון לירות להצלת סנודוניה ומימן כנף בקולג' שבו למד. הוא הוטבל ב-1993, אזרח אמריקאי מאז 2000, ופרסם אוטוביוגרפיה, "We Did OK, Kid", ב-2025.