אן-מרגרט: הכוכבת ששרדה את התדמית של עצמה
בספטמבר 1972 היא נפלה מגובה של כ-6.7 מטרים (22 רגל) מבימה במהלך הופעה באגם טאהו, שברה את זרועה, עצם הלחי והלסת שלה, ובילתה שלושה ימים בתרדמת. היא עברה ניתוח שחזור בפניה. עשרה שבועות לאחר מכן היא חזרה לבמה. אם אתם מחפשים עובדה אחת שמסבירה מדוע קריירה שנבנתה על כך שמביטים בה שרדה שבעה עשורים, זו העובדה הזו: אן-מרגרט מעולם לא הייתה הדבר השביר שהפרסומים טענו שהיא.
משוודיה לאילינוי
היא נולדה בשם אן-מרגרט אולסון (Ann-Margret Olsson) ב-28 באפריל 1941 בשוודיה — הדיווחים חלוקים לגבי המקום המדויק, חלקם מציינים את סטוקהולם ואחרים כפר דייגים קטן הרחק בצפון, ליד החוג הארקטי. המשפחה היגרה לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, הגיעה ב-1946 והתיישבה באילינוי; היא קיבלה אזרחות ב-1949.
לפי עדותה שלה, היא הייתה ילדה מופנמת שהשתמשה בשירה ובריקוד כדרך לבטא את מה שלא יכלה לומר בדרך אחרת — פרט שכדאי לזכור, כיוון שהפרסונה הציבורית שבסופו של דבר בלעה אותה הייתה ההפך המוחלט מבישנית. היא עבדה בסבב מקומי של תחרויות כישרונות והפקות בית-ספריות, למדה זמן קצר באוניברסיטת נורת'ווסטרן, ואז עזבה לקליפורניה עם להקת ג'אז, וכך הגיעה נערה מאילינוי ילידת שוודיה להופיע בלאס וגאס.
מכרה הזהב של ג'ורג' ברנס
בווגאס היא נבחנה אצל ג'ורג' ברנס (George Burns), שצירף אותה למופע שלו ולחדרי קזינו גדולים. ברנס, שראה כל סוג של מופיע במשך חצי מאה, ניסח זאת בפשטות: "לג'ורג' ברנס יש מכרה זהב באן-מרגרט... יש לה סגנון מובהק משלה."
המכונה נעה מהר לאחר מכן. מגזין לייף (Life) הכתיר אותה ככוכבנית הצעירה הבאה של הוליווד. הופעת הבכורה הקולנועית שלה בסרט כיס מלא ניסים (Pocketful of Miracles) מ-1961 זיכתה אותה בפרס גלובוס הזהב לכוכבת השנה החדשה. בשנת 1963 הסרט ביי ביי בירדי (Bye Bye Birdie) הפך אותה לכוכבת של ממש, וב-1964 הסרט ויוה לאס וגאס (Viva Las Vegas) הצמיד אותה לאלביס פרסלי (Elvis Presley) במה שנותר הזיווג המוזיקלי החשמלי ביותר בקריירה הקולנועית שלו — עד כדי כך שמדווחים שהקולונל טום פארקר הגביל את ההפצה המסחרית של הדואטים שלהם מתוך חשש שהיא מאפילה על הלקוח שלו.
המלכודת
להיות כל כך טובה בלהיות כוכבת מסוג כזה התברר כמפגע בקריירה. התעשייה החליטה מה היא — נערת השעשועים (sex kitten), הג'ינג'ית שזזה — וליהקה אותה בהתאם. תפקידים שניצלו את המראה שלה נערמו. הקופות התקררו. בסוף שנות ה-60 המסלול שלייף חזה נראה כאילו כבר הגיע לשיאו, בדרך הרגילה שבה כוכבניות מגיעות לשיא.
ידע בשר ודם
הסרט ידע בשר ודם (Carnal Knowledge), ב-1971, סיים את הסיפור הזה. בליהוק שנוגד את כל מה שהעשור הקודם ביסס לגביה, היא הגישה הופעה של חשיפה רגשית גולמית ולא זוהרת, והתעשייה שבילתה עשר שנים בשימוש בה כקישוט העניקה לה מועמדות לפרס האוסקר. היא זכתה בגלובוס הזהב. ארבע שנים לאחר מכן היא הייתה מועמדת לאוסקר שני, עבור גרסת הסרט של טומי (Tommy) מ-1975 — תפקיד שדרש ממנה להיות גם אמנית אופרת רוק וגם אישה שמתפרקת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שתי מועמדויות לפרס האוסקר תוך חמש שנים, מנקודת פתיחה של ביטול ביקורתי כמעט מוחלט, הן אחד ההיפוכים החדים בהיסטוריה של הוליווד.
מהי ההופעה עצמה
מכיוון שהיא שווקה כנוכחות פיזית, הפרטים של היכולת שלה זוכים להתעלמות, ולכן כדאי לציין אותם.
היא, ראשית, רקדנית מאומנת, וזה ניכר במשהו בסיסי יותר מכוריאוגרפיה: היא מדויקת קצבית בכל דבר, כולל בדיאלוגים. צפו בה לצד פרסלי והסיבה שהזיווג עובד היא שהיא תואמת את התזמון המוזיקלי שלו במקום להגיב אליו.
היא, שנית, זמרת אמיתית ולא כוכבת קולנוע ששרה. הקריירה שלה החלה באולמות קזינו והיא המשיכה לעבוד בהם, ומופע בווגאס חייב למלא חדר מדי ערב בזכות עצמו, ללא תסריט, ללא עריכה וללא כוכב עמית שיסחב את הקטעים החלשים.
ויש לה, שלישית, איכות שצצה רק כשמישהו סוף סוף ביקש אותה: היעדר הגנה עצמית מול המצלמה. מה שגורם לידע בשר ודם לעבוד הוא שהיא מסרבת להפוך את הדמות שלה למכובדת. המופיעה שבילתה עשור בלהתבקש להיות רצויה התגלתה כמי שמוכנה להיתפס כנואשת, וזה דבר קשה הרבה יותר ומיומנות שונה לחלוטין.
מדוע אן-מרגרט מכונה גאונה
התשובה הכנה היא שהמילה מיוחסת לה בדרך כלל באופן רופף, ושצריך לבחון אותה במקום לחזור עליה. היא לא כתבה, ביימה, הלחינה או יצרה. היא הייתה מופיעה שעבדה בתוך חומר שאנשים אחרים יצרו, ועבור העשור הראשון לקריירה שלה החומר הזה היה לעתים קרובות ירוד.
מה שיוצא דופן הוא שילוב שכמעט אף אחד לא משמר: שליטה מוחלטת בשלוש מיומנויות נפרדות — ריקוד, שירה ומשחק מסך — ברמה מקצועית בו-זמנית, והיכולת להמשיך לעבוד בכל השלוש לאורך שישים ומשהו שנים. רוב ה"איומים המשולשים" חזקים בתחום אחד ומספקים באחרים. ברנס, עד מומחה, זיהה את הדבר החשוב כשציין שיש לה "סגנון מובהק משלה": הקצב הפיזי הוא ללא ספק שלה, והוא קריא במספר מוזיקלי, בסצנה דרמטית ובמופע מועדון לילה כאחד.
האיכות היוצאת דופן השנייה קשה יותר לשיום אך קלה יותר להוכחה: נכונות יוצאת דופן ללוהק מחדש נגד התדמית של עצמה, בדיוק ברגע שבו היצמדות לאותה תדמית הייתה בטוחה יותר. שתי מועמדויות לאוסקר באו בעקבות זאת.
טיעון הנגד הוא שמדובר בסיבולת ויכולת הסתגלות ולא בגאונות במובן המחמיר — שהיא הייתה בדרנית מוכשרת בצורה יוצאת דופן שקיבלה שני תפקידים נהדרים והייתה שווה להם, וזהו טענה שונה מלהיות אמנית גדולה. הפילמוגרפיה שלה מכילה כמות גדולה של עבודה נשכחת, חלק ממנה בשנים החזקות ביותר שלה. וחלק ניכר מההשפעה המוקדמת שלה היה כנה פיזי: היא הושמה על המסך כדי שמביטים בה, והיא הייתה יוצאת דופן למראה.
הנקודה האחרונה הזו היא זו שדורשת את מירב הכנות. הכוכבות שלה החלה כעניין של נוכחות, לא פרשנות. מה שהיא עשתה איתה אחר כך — פרס האמי ב-2010 עבור חוק וסדר: מדור מיוחד (Law & Order: SVU), הקאמבק הקומי המאוחר בזקנים חסרי מנוח (Grumpy Old Men) ב-1993, חיי עבודה של שבעים שנה — הוא הטיעון לקחת אותה ברצינות, והוא טיעון חזק. אבל זה טיעון על מלאכת מחשבת, משמעת ועמידות. אלו המילים הנכונות. גאונות היא מתיחה, והיא מעולם לא הייתה זקוקה לניפוח הזה.
מורשת
היא נישאה לשחקן רוג'ר סמית' (Roger Smith) ב-1967; הוא הפך למנהל שלה וניווט את ההמצאה מחדש שהובילה אותה מכוכבנית למועמדת לאוסקר פעמיים ועד לשחקנית אופי. שמה נמצא על שדרת הכוכבים של הוליווד. המופיעה שהייתה אמורה להיות רגע של תחילת שנות השישים עדיין זכתה בפרסים במאה ה-21, וזו ההפרכה היחידה לליהוק לפי טייפקאסט שעבדה באמת: פשוט לסרב להפסיק.