אן הוי: העדה חסרת המנוחה של הקולנוע מהונג קונג
לדבריה, מעולם לא היה לה מספיק כסף, גם לאחר שזכתה בשישה פרסי הבמאי הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע של הונג קונג. אן הוי (Ann Hui) בנתה קריירה בת ארבעים וחמש שנים פחות על אינסטינקטים קופתיים ויותר על סירוב עקשן להסיט את המבט מהאנשים שהקולנוע של הונג קונג נוטה לדלג עליהם – פליטים, עובדי משק בית, קשישים ועניים. בשנת 2020 העניק לה פסטיבל הסרטים של ונציה את פרס אריה הזהב על מפעל חיים, ובכך הפכה לאישה הראשונה שקיבלה אותו, הכרה שלא הגיעה עבור יצירת מופת בודדת אלא עבור מכלול עבודה שנבנה סיפור אחד ולא זוהר בכל פעם.
מאנשאן לבית הספר לקולנוע בלונדון
אן הוי און-ווה נולדה ב-23 במאי 1947 באנשאן (Anshan), במחוז ליאונינג שבסין, לאב סיני ואם יפנית – מוצא מעורב שעליו שמרה בסוד במשך שנים ולימים שילבה בסרטה האישי ביותר. המשפחה עברה למקאו כשהייתה בת חמש, ולאחר מכן להונג קונג, שם גדלה כשהיא דוברת קנטונזית במשק בית שנשא בתוכו בשקט את יפן. היא השלימה תואר ראשון בהצטיינות ולאחר מכן תואר שני באנגלית ובספרות השוואתית באוניברסיטת הונג קונג, כשהיא כותבת את התזה שלה על הסופר והקולנוען הצרפתי אלן רוב-גרייה (Alain Robbe-Grillet), לפני שעברה ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לקולנוע בלונדון, שם סיימה בהצטיינות. הכשרה אקדמית זו במבנה ספרותי באה לידי ביטוי בכל הפילמוגרפיה שלה: סרטיה בנויים כמו רומנים, עם סבלנות לרובד הפנימי, ונכונות לתת לסיפור לשקוע לפני שהוא מגיע לפתרון.
לימוד המקצוע בטלוויזיה
בחזרה להונג קונג, התמחתה הוי כעוזרת של אמן הווושיה (wuxia) קינג הו (King Hu) לפני שהטלוויזיה שאבה אותה לכמה שנים. היא ביימה סדרות וסרטים דוקומנטריים עבור TVB, עבור הוועדה העצמאית למלחמה בשחיתות של הממשלה, ועבור הגוף הציבורי RTHK – עבודה לא זוהרת וממושמעת שלימדה אותה לצלם מהר, לכתוב מדויק ולמצוא דרמה במוסדות אמיתיים במקום במומצאים. בסיס זה הציב אותה בגל הראשון של במאים, לצד צוי הארק (Tsui Hark) ואלן פונג (Allen Fong), שלימים כונו "הגל החדש של הונג קונג": קולנוענים שהוכשרו חלקם בחו"ל וחלקם בטלוויזיה, והביאו רגישות גולמית ומעורבת חברתית יותר לתעשיית סרטים שהתבססה בעיקר על נוסחאות ז'אנריות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טרילוגיית וייטנאם וקול בימוי
סרט הבכורה של הוי, הסוד (1979), מותחן רצח אפל, זכה בפרס סוס הזהב והכריז על קולנוענית שאינה חוששת מחומרים קשים. היא המשיכה עם מה שנודע כטרילוגיית וייטנאם שלה – ילד מווייטנאם (1978), סיפורו של וו וייט (1981), ו-אנשי הסירה (1982) – שלושה סרטים שהשתמשו בתוצאות מלחמת וייטנאם ובמצוקת הפליטים כדי לומר דברים על עקירה, חוסר נתינות ושותפות מוסרית שהקולנוע של הונג קונג כמעט ולא ניסה. אנשי הסירה, שצולם בחלקו בשיתוף פעולה עם רשויות היינאן ששימשו כתחליף לווייטנאם, נותר אחד הסרטים הטעונים ביותר פוליטית שיצאו מהמושבה בתקופה ההיא, והוא הציב את התבנית לקריירה שהוקדשה להפיכת נושאים אקטואליים לדרמה אנושית אינטימית.
הפנייה האישית
בשנת 1990 יצרה הוי את שירת הגולה, סרט סמי-אוטוביוגרפי על אישה צעירה המתמודדת עם מוצאה היפני של אמה – הדבר הקרוב ביותר שעשתה להצגת תולדות משפחתה על המסך, והוא נחשב בעיני רבים לאחד הטקסטים החיוניים של הקולנוע בהונג קונג. היא חזרה שוב ושוב לסיפורים על נשים המנווטות חיים מוגבלים: דמויות צייתניות וסבלניות בסרטים כמו אנשי הסירה, וכאלה מורדות ובעלות החלטה עצמית ב-שלג קיץ (1995), על אישה המטפלת בחמיה החולה באלצהיימר, ו-העידן המוזהב (2014), הביוגרפיה המקיפה שלה על הסופרת שיאו הונג (Xiao Hong). הוי אמרה שהיא מעדיפה "סרטים ריאליסטיים עם רקע מודרני" על פני דרמות תקופתיות, ואפילו סרטיה התקופתיים רוויים במרקמים של חיי יום-יום רגילים ולא במחזה ראווה.
חיים פשוטים ומיומנות מאוחרת
חיים פשוטים (2011), סיפור מאופק על אדם עשיר ומשרתת הבית הקשישה שגידלה אותו, הפך לאחד משני הסרטים היחידים בהיסטוריה שזכו ב"גראנד סלאם" המלא של פרסי הקולנוע של הונג קונג – שניהם של הוי. הוא הוקרן בוונציה, זכה בפרסים עבור שחקניו הראשיים, ואישר את מה שהמבקרים אמרו במשך שני עשורים: שהסרטים הפשוטים ביותר של הוי, נטולי המלודרמה, היו לעיתים קרובות המשפיעים ביותר שלה. היא המשיכה לעבוד אל תוך שנות השבעים לחייה, ביימה את הזמן שלנו יגיע (2017), דרמת התנגדות מתקופת המלחמה, והמשיכה לשמש דמות חונכת בתרבות הקולנוע בהונג קונג – נשיאת גילדת במאי הקולנוע של הונג קונג מ-2004 עד 2006, עמיתת כבוד של אוניברסיטת הונג קונג, וב-2022 נשיאת חבר השופטים של פרסי סוס הזהב, האירוע שהשיק את הקריירה שלה ארבעה עשורים קודם לכן.
מדוע אן מכונה גאונה
הטיעון של הוי למילה נשען על אינטליגנציה פרשנית ולא על ראוותנות טכנית או המצאה צורנית. המתנה שלה היא סבלנות של סופרת מתורגמת לדימויים: יכולת, ששוכללה על ידי תואר בספרות השוואתית שבו למדה את הניסויים המבניים של רוב-גרייה, להשהות שיפוט על דמות מספיק זמן כדי שהקהל יגיע לאמפתיה בכוחות עצמו. היא תיארה את שיטתה כהצבת דילמה בצורה ברורה במקום לתאר אותה בצורה סובייקטיבית – עמדה מחברית מאופקת במכוון שמבקרים וחברי מושבעים בפסטיבלים ציינו כיוצאת דופן מבחינת משמעת עבור במאית העובדת בתעשייה מסחרית. הכבוד שמשתמש בשפה הקרובה לגאונות – אריה הזהב על מפעל חיים, השיא של שישה פרסי הונג קונג לבימוי, פרס פוקואוקה המכיר במנהיגות תרבותית ברחבי אסיה – מתגמל שיפוט מתמשך ורצינות מוסרית לאורך עשרות סרטים, ולא מהלך מרהיב בודד. טיעון הנגד הכנה הוא אמיתי: הוי לעיתים רחוקות מכונה סטייליסטית חזותית, סרטיה לעיתים אינם אחידים, והמוניטין שלה נשען על משקל מצטבר ויושרה בבחירת הנושאים יותר מאשר על פריצת דרך טכנית בודדת – קרוב יותר לסמכות של מסאי גדול מאשר לחדשן צורני.
מורשת
לקראת גיל שמונים, הוי נותרת הבמאית המעוטרת ביותר בתולדות הקולנוע של הונג קונג וכנראה המצפון העקבי ביותר שלו, לאחר שהקדישה קריירה להפיכת התושבים המקופחים של העיר – פליטים, משרתות, קשישים, נשים שנמחקו מהנרטיב הרשמי – לגיבורים של קולנוע רציני.