אנדרו ג'ונסון: החייט ששבר את תקופת השיקום
כשהתחתן, בקושי ידע קרוא וכתוב. הוא החזיק חנות חייטים בעיירה הררית בטנסי, תיעב את בעלי המטעים ששלטו בדרום, והיה הסנאטור היחיד ממדינה שפרשה שסירב לוותר על כיסאו. לאחר מכן נרצח לינקולן, ואנדרו ג'ונסון ירש את מלאכת השיקום של מדינה כבושה. אליזבת ר. ורון (Elizabeth R. Varon) מאוניברסיטת וירג'יניה מתעדת את פסק הדין המקובל בקרב היסטוריונים: הוא היה "האדם הגרוע ביותר האפשרי לכהן כנשיא בתום מלחמת האזרחים האמריקנית".
ראלי, ושוליה בורח
ג'ונסון נולד ב-29 בדצמבר 1808 בראלי, צפון קרוליינה, למשפחה ענייה מרודה. אביו ג'ייקוב מת כשאנדרו היה בן שלוש, ואמו פרנסה את המשפחה כאורגת וטווה. בגיל ארבע-עשרה הוא ואחיו נשלחו כשוליות לחייט מקומי. הם ברחו. ג'ונסון בילה שנתיים כנמלט מהחוזה לפני שחזר לראלי ב-1826, ולאחר מכן עבר בגיל שבע-עשרה לגרינוויל, טנסי, ופתח עסק חייטות משלו.
ידיעת הקרוא וכתוב שלו הייתה בסיסית. ב-1827 נשא לאישה את אלייזה מקארדל (Eliza McCardle), שהייתה, לפי ניסוחו של מרכז מילר, "משכילה ובעלת חוש לכסף", והיא לימדה אותו איות, כתיבה וניהול חשבונות בזמן שישב ליד שולחן העבודה שלו. זהו אחד החינוכים המדהימים ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקנית — נשיא שחונך על ידי אשתו מעל שולחן חייטים.
פוליטיקה של טינה מעמדית
גרינוויל הפכה אותו לחבר מועצה ולאחר מכן לראש העיר שלה עד 1834. הוא נכנס לבית המחוקקים של טנסי ב-1834 ושוב ב-1838, לסנאט של המדינה ב-1841, לבית הנבחרים של ארצות הברית כדמוקרט מ-1843 עד 1853, וכיהן שתי קדנציות כמושל טנסי מ-1853 עד 1857.
הפוליטיקה שלו הייתה פוליטיקה של החקלאי הלבן הקטן נגד בעל הקרקעות הגדול. הוא התנגד למימון פדרלי של שיפורים פנימיים אך דחף חזק לחקיקת התיישבות כדי להעביר אדמות במערב לידי מתיישבים רגילים. הוא תיעב את אריסטוקרטיית בעלי המטעים, וכפי שמציין מרכז מילר, "זעם נגד האינטרסים של מעמד בעלי המטעים במדינתו". הזעם הזה היה כלכלי, לא גזעי: הוא החל את הקריירה שלו בתמיכה בעמדות הפרו-עבדות של מפלגתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדרומי הנאמן
לאחר שנבחר לסנאט של ארצות הברית עם תחילת מלחמת האזרחים, ג'ונסון הפך לסנאטור היחיד מהדרום הפורש שלא התפטר מתפקידו. זו הייתה פעולה של אומץ פיזי ופוליטי כאחד, והיא הפכה אותו לגיבור האיחוד. לינקולן מינה אותו למושל צבאי של טנסי בדרגת בריגדיר גנרל, והוא משל במדינה ביד קשה. עד 1863 הוא שחרר את עבדיו וכינה את העבדות "סרטן בגוף המדיני". ב-1864 הרפובליקנים צירפו את הדמוקרט הזה למלחמה לכרטיס הבחירות כסגנו של לינקולן.
שיקום נשיאותי
התנקשותו של לינקולן ב-1865 הטילה על ג'ונסון את המשימה לשקם את הדרום המובס, משימה שמרכז מילר מציין כי כללה "הרחבת זכויות אזרח וזכות בחירה לשחורים בדרום". ג'ונסון עשה את ההפך. כשהקונגרס לא היה במושב, הוא חילק אלפי חנינות "באופן שגרתי" ואפשר למדינות הדרום להקים את "הקודים השחורים" (Black Codes) — חוקים ש, בתיאורו הבוטה של מרכז מילר, "בעצם שימרו את העבדות בשם אחר".
הקונגרס חזר ויצא למלחמה נגדו. הוא העביר את חוק לשכת העבדים המשוחררים (Freedmen's Bureau Bill) וחוק זכויות האזרח של 1866 למרות הווטו שלו, וניסח את התיקון ה-14 לחוקה כדי לעגן אזרחות והגנה שווה בחוקה מעבר להישג ידו של נשיא. ג'ונסון לקח את עניינו לעם בקמפיין אמצע הקדנציה של 1866 והרס את עצמו תוך כדי כך: בנאומיו הוא "תקף אישית את יריביו הרפובליקנים בשפה נבזית ופוגענית", וצופים חשבו שהוא שיכור. הבחירות החזירו קונגרס שהתנגד לו באופן גורף.
הדחה
הקונגרס העביר אז את חוק כהונת המשרות (Tenure of Office Act), ששלל מהנשיא את הכוח לפטר פקידים פדרליים ללא הסכמת הסנאט. ב-21 בפברואר 1868 פיטר ג'ונסון את שר המלחמה אדווין סטנטון (Edwin Stanton) בניגוד ברור לחוק, והתקין את הגנרל לורנצו תומאס (Lorenzo Thomas) במקומו. שלושה ימים לאחר מכן, ב-24 בפברואר, בית הנבחרים הדיח אותו ברוב של 126 מול 47, כש-17 חברים לא הצביעו — כמעט כל רפובליקני בעד, וכל דמוקרט מצביע נגד.
לאחר מכן הוגשו אחד-עשר סעיפי אישום. שמונת הראשונים עסקו בפיטורי סטנטון; התשיעי האשים בהפרת חוק הפיקוד על הצבא בשל הפעלת לחץ על הגנרל ויליאם ה. אמורי (William H. Emory); העשירי האשים את ג'ונסון בניסיון "להביא לבושה, לעג, שנאה, בוז וגינוי כלפי הקונגרס"; האחד-עשר, בניסיון לערער את הלגיטימיות של הקונגרס ה-39 ולבטל את חוקיו.
הסנאט שפט אותו מ-5 במרץ עד 26 במאי 1868 תחת נשיא בית המשפט העליון סלמון פ. צ'ייס (Salmon P. Chase). ב-16 וב-26 במאי הוא הצביע על סעיפים XI, II ו-III. כל הצבעה הסתיימה באופן זהה: 35 אשמים, 19 לא אשמים. הרשעה דרשה 36 מתוך 54 סנאטורים. ג'ונסון שרד בהפרש של קול אחד, ניצל על ידי שבעה רפובליקנים — ויליאם פ. פסנדן (William P. Fessenden), ג'וזף ס. פאולר (Joseph S. Fowler), ג'יימס ו. גריימס (James W. Grimes), ג'ון ב. הנדרסון (John B. Henderson), אדמונד ג. רוס (Edmund G. Ross), ליימן טרמבול (Lyman Trumbull) ופיטר ג. ואן וינקל (Peter G. Van Winkle) — שחצו את הקווים ממפלגתם, יחד עם כל תשעת הדמוקרטים. הסנאט התפזר אז מבלי להצביע על שמונת הסעיפים הנותרים.
מדוע אנדרו מכונה גאון
המילה אינה מתאימה, והדבר הכנה הוא לומר זאת מיד. פסק הדין של ורון הוא שג'ונסון הפגין "חוסר כשירות גס במשרה פדרלית", שהוא היה "גזען נוקשה ודיקטטורי שלא היה מסוגל להתפשר", ושהנחישות שלו לחסום זכויות פוליטיות ואזרחיות לאפרו-אמריקנים הייתה "אחראית בעיקרה לכישלון השיקום בפתרון בעיית הגזע". "התנגדותו העקשנית" לחוק לשכת העבדים המשוחררים, לחוק זכויות האזרח ולתיקון ה-14 לא רק נכשלה — היא איחדה קונגרס מפולג נגדו וחיסלה כל סיכוי להסדר בר-קיימא. היסטוריונים מעריכים שהכישורים הפוליטיים העדיפים של לינקולן היו מניבים תוצאות טובות בהרבה עבור אמריקנים שחורים. אין כאן שום כישרון קוגניטיבי ששורד בדיקה.
מה שג'ונסון באמת החזיק בו היה משהו אחר: רצון יוצא דופן שנוצר מעצמו. ילד שברח מחוזה עבודה, בקושי ידע לכתוב בגיל תשע-עשרה, ולמד את אותיותיו מאשתו בחלק האחורי של חנות חייטים, טיפס לדרגת ראש עיר, חבר קונגרס, מושל, סנאטור, סגן נשיא ונשיא. הוא היה נואם מרשים בסגנון הג'קסוני המחוספס, והיה לו אומץ פיזי אמיתי — ב-1861 הוא נשאר בסנאט כשכל חבר דרומי אחר יצא החוצה, בסיכון אישי ברור. הוא גם קרא נכון את תלונות הדרום הלבן שלא החזיק בעבדים, וזו הסיבה שהתמיכה שלו בהתיישבות הצליחה. הטרגדיה היא שאותה חוסר גמישות שהפכה אותו לאמיץ ב-1861 הפכה אותו לחסר תועלת ב-1865. בין שנות ה-70 של המאה ה-19 למלחמת העולם השנייה, היסטוריונים מסוימים שיבחו אותו כמגן הסמכות המבצעת נגד חריגת הקונגרס; ורון מציינת שקריאה זו כעת "אינה באופנה כלל".
מורשת
נשיאותו של ג'ונסון היא ה"מה היה קורה אם" הגדול של ההיסטוריה האמריקנית: הרגע שבו המדינה, לאחר שניצחה במלחמה, הפסידה את השלום. הוא תמך, בסיכומה של ורון, "בחזרת המערכת החברתית והכלכלית שלפני המלחמה — למעט העבדות", ובכך מנע חלוקה מחדש של קרקעות ורפורמה מתמשכת בדרום. מה ששורד ממנו אינו גוף של מדיניות אלא אזהרה לגבי ההתאמה בין אדם לרגע — ותקדים ההדחה שיצרה התנהלותו, שהוכרע בקול אחד בלשכת הסנאט במאי 1868.