איימי אירווינג: הקול מאחורי ג'סיקה ראביט, הפנים של ינטל
היא דחתה את התפקיד שהיה הופך אותה לשם מוכר בכל בית לאורך חמישה עשורים — הנסיכה ליה הלך לקארי פישר (Carrie Fisher) במקום, וגם מריון רייווד ב"שודדי התיבה האבודה" חמק מידיה, שניהם כתוצאה מפרידה מבמאי צעיר בשם סטיבן ספילברג (Steven Spielberg). איימי אירווינג (Amy Irving) בנתה קריירה בכל זאת, מתפקידים מוזרים ומעניינים יותר: נערה שנקלעה לליל הנשף והוטרדה, פעילה דרום אפריקאית בתיאטרון אוף-ברודוויי, והמפורסם מכל, קול השירה של פאם פאטאל מצוירת שאף אחת אחרת לא הייתה יכולה לגרום לה להישמע כה מתוחכמת.
נולדה לתוך התיאטרון
אירווינג נולדה ב-10 בספטמבר 1953 בפאלו אלטו, קליפורניה, לשני אמנים פעילים: אביה ז'ול אירווינג (Jules Irving), במאי תיאטרון וקולנוע ממוצא יהודי-רוסי, ואמה פריסילה פוינטר (Priscilla Pointer), שחקנית. משחק היה פחות בחירה ויותר ירושה — היא ערכה את הופעת הבכורה שלה על הבמה בגיל תשעה חודשים בהפקה של "עוץ לי גוץ לי", ובגיל שתים-עשרה כבר הופיעה בסצנת המון במחזה "אשת האיכר" (The Country Wife) בברודוויי. כשקיבל אביה את תפקיד במאי התיאטרון הרפרטוארי של לינקולן סנטר, המשפחה עברה למנהטן, ואירווינג למדה משחק באופן רשמי באמריקן קונסרבטורי תיאטר בסן פרנסיסקו ובאקדמיה למוזיקה ולאמנויות הדרמה של לונדון, לפני שסיימה את לימודיה בבית הספר המקצועי לילדים של ניו יורק.
קארי, הזעם, והחמצה של תפקיד כוכבת
הופעת הבכורה הקולנועית של אירווינג הגיעה בגיל עשרים ושלוש, כשגילמה את סו סנל, אחת הדמויות היחידות ששרדו את הסרט "קארי" (1976) של בריאן דה פלמה (Brian De Palma) עם מידה של אהדה. דה פלמה ליהק אותה שוב כעבור שנתיים לתפקיד הראשי כבעלת כוחות טלפתיים בסרט "הזעם" (1978). במהלך אותה תקופה היא הייתה במערכת יחסים ארוכה עם סטיבן ספילברג, ופרידתם בסביבות 1980 עלתה לה על פי הדיווחים בתפקיד מריון רייווד ב"שודדי התיבה האבודה" — תפקיד שניתן במקום זאת לקארן אלן (Karen Allen). מאוחר יותר היא וספילברג התפייסו, נישאו ב-1985, ונולד להם בן, מקס, לפני שהתגרשו ב-1989 בתיק שנודע בכך ששופט ביטל הסכם ממון שנכתב לפי הדיווחים על מפית של קוקטייל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מועמדות לאוסקר על ינטל
התפקיד הקולנועי המגדיר של אירווינג הגיע ב-1983: כשלוהקה לצד ברברה סטרייסנד (Barbra Streisand) בסרט "ינטל", הופעת הבכורה של סטרייסנד כבמאית, אירווינג זכתה במועמדותה היחידה לפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, בגיל שלושים. זה נותר השיא בקריירה הקולנועית שלה מבחינת הכרה בתעשייה, אם כי בקושי גבול היכולות שלה — היא המשיכה למועמדות לפרס גלובוס הזהב על הקומדיה הרומנטית "חוצה דלנסי" (1988), פריצתה כשחקנית ראשית, ומאוחר יותר סיפקה את קול השירה של ג'סיקה ראביט בסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), הופעה קולית שהאריכה ימים יותר מרוב הקרדיטים האחרים של הסרט בזיכרון התרבותי. היא חזרה לגלם את סו סנל יותר משני עשורים אחרי "קארי" בסרט "זעם: קארי 2" (1999), הופיעה בסרטו של סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh) "טראפיק" (2000) לצד מייקל דאגלס, והתאחדה עם סודרברג שוב עבור "בלתי שפוי" (2018) — קריירה שהמשיכה להצטלב עם אותה קבוצה קטנה של במאים מרכזיים לאורך חמישה עשורים.
חיים מקבילים על הבמה
אירווינג מעולם לא התייחסה לתיאטרון כעיסוק צדדי. היא בילתה תשעה חודשים בברודוויי במחזה "אמדאוס" (1980), הופיעה לצד רקס הריסון (Rex Harrison) ב"בית לב שבור", וזכתה בפרס אובי (Obie Award) ב-1988 על הופעתה באוף-ברודוויי במחזה של אתול פיוגארד (Athol Fugard) "הדרך למכה". קרדיטי הבמה שלה נמשכו דרך "זכוכית שבורה" (1994) של ארתור מילר, העלאה מחודשת של "שלוש אחיות" לצד ג'ין טריפלהורן (Jeanne Tripplehorn) ולילי טיילור (Lili Taylor), והבכורה האמריקאית לטרילוגיה של טום סטופארד (Tom Stoppard) "חוף אוטופיה" בלינקולן סנטר בשנים 2006–2007 — הפקה מרתון שנחשבה לאחת המשימות התובעניות ביותר בתיאטרון האמריקאי העכשווי. היא הנחתה את טקס פרסי הטוני עם אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins) ב-1994, סימן לכך שהפכה לחלק בלתי נפרד מנוף התיאטרון של ניו יורק ולא רק שחקנית קולנוע שעוסקת בכך מדי פעם.
החיים אחרי ספילברג
חייה האישיים של אירווינג המשיכו להצטלב עם חייה המקצועיים. הייתה לה מערכת יחסים קצרה עם וילי נלסון (Willie Nelson), שותפה לסרט "יערה" (1980), שסימן את הופעת הבכורה שלה כשירה על המסך. היא נישאה לבמאי הברזילאי ברונו בארטו (Bruno Barreto) ב-1996, נולד לה בן שני, גבריאל, והם התגרשו ב-2005; היא נישאה לבמאי הסרטים התיעודיים קנת באוזר ג'וניור (Kenneth Bowser Jr.) ב-2007. הזוג השתקע באסם שהוסב למגורים באזור כפרי במחוז וסטצ'סטר, ניו יורק, שנשרף ב-2009 ונבנה מחדש תוך שימוש בעץ ממוחזר, לצד דירה במנהטן שאירווינג רכשה ב-2015. בשנת 2023, בשנות השבעים לחייה, הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Born in a Trunk", אוסף של עשרה שירי כיסוי המתוארים כרטרוספקטיבה מוזיקלית של חייה שלה — הרחבה מאוחרת בקריירה לתחום ביצוע רביעי אחרי קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון.
למה איימי מכונה גאונה
התשובה הכנה היא ש"גאונות" אינה המילה הטבעית שהתיעוד תומך בה לגבי אירווינג, ויש לבנות את הטיעון בזהירות ולא להניח אותו. ההישג שלה הוא הישג של מיומנות: שליטה טכנית רחבה באופן יוצא דופן בקול ובנוכחות, שאפשרה לאותה שחקנית לעגן בצורה משכנעת סרט אימה של בריאן דה פלמה, לשאת דרמה מוזיקלית יוקרתית של ברברה סטרייסנד, לספק הופעה קולית מלאה לדמות מצוירת ללא גוף לשחק איתו, ולהחזיק מעמד לאורך תשעה חודשים של שמונה הצגות בשבוע בדרמה שרה ומדוברת בברודוויי. טווח זה — מעבר בין נטורליזם קולנועי, עבודה קולית מונפשת וטכניקת תיאטרון קלאסית מבלי שאף תחום יסבול מכך באופן נראה לעין — הוא שילוב נדיר של מיומנויות, אך זו רב-גוניות של מבצעת ולא פעולה של יצירה מקורית או פריצת דרך אינטלקטואלית מסוג שהמילה בדרך כלל מציינת. אף מבקר או עמית שמתועד לא מכנה אותה גאונה; השבחים הזמינים, כולל המועמדות לאוסקר ופרס האובי, ממסגרים אותה במקום זאת כבעלת מלאכה רצינית, ממושמעת ועמידה באופן יוצא דופן. הטענה ההוגנת היא שאירווינג מייצגת שליטה וטווח במקצוע המשחק, שנשמרו לאורך חמישה עשורים ושלושה מדיומים חופפים, ולא גאונות במובן חזק יותר.
מורשת
הקריירה של אירווינג מתנגדת לדימוי מגדיר אחד — היא בו-זמנית סו סנל, הדס מ"ינטל", והקול שמגרגר "אני לא רעה, פשוט ציירו אותי ככה" — והסירוב הזה להיות מוגדרת לתפקיד אחד או למדיום אחד הוא עצמו הדבר המובהק ביותר בחיי עבודה שהשתרעו על פני ברודוויי, הוליווד, ולאחרונה, אולפן הקלטות.