עמוס גיתאי: האדריכל שצילם את הפצע
טיל סורי פגע במסוק הפינוי הרפואי של עמוס גיתאי במהלך מלחמת יום הכיפורים ב-1973, וסטודנט האדריכלות הצעיר שישב בתוכו נשא עמו מצלמת סופר 8. הוא המשיך לצלם. אותה עובדה יחידה, כמעט אבסורדית — חייל פצוע המתעד את מלחמתו שלו תוך כדי התרחשותה — הפכה לגרעין של קריירת קולנוע שנבנתה כולה על ההנחה שטראומה, גיאוגרפיה וכוח משאירים עקבות שאמן מחויב לתעד בטרם יימחקו.
ירושה של עקירה ומבנה
גיתאי נולד ב-11 באוקטובר 1950 בחיפה, למשפחה שעוצבה בידי הגליה ואינטלקט מדויק: אביו היה אדריכל בוגר באוהאוס שנמלט מגרמניה הנאצית, ואמו חוקרת מקרא. הוא למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ולאחר מכן למד אדריכלות בטכניון, עד שמלחמת יום הכיפורים קטעה את לימודיו והציבה אותו בעמדת הפיקוד של מסוק שעתיד היה להיות מופל בעיצומה של משימה. הוא שרד, סיים את תואר האדריכלות שלו, והמשיך ללימודי דוקטורט באדריכלות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי — הכשרה שהעניקה לסרטיו המאוחרים את הקפדנות המבנית המובהקת שלהם, את ஈשיותם למבנים, לגבולות ולמרחפים שבהם כוח פוליטי הופך לפיזי.
מוחרם בידי המדינה שאותה תיעד
מעברו של גיתאי מאדריכלות לקולנוע הוליד, כמעט מיד, התנגשות עם הרשויות. סרטו התיעודי מ-1980 בית, שבחן מעון בירושלים ואת הבעלים הרצופים — פלסטינים וישראלים — שהחזיקו בו, הוחרם לשידור בידי הטלוויזיה הישראלית, וסימן את תחילתו של קשר בן עשורים, לרוב עימותי, בין גיתאי לבין הממסד הישראלי. הוא שב לנושא פעמיים נוספות, ובנה טרילוגיית בית שהשתמשה במבנה פיזי אחד כעדשה הבוחנת נישול ונרטיב לאומי. מתוסכל מן הצנזורה, הוא עבר לפריז, שבה חי ועבד לאורך חלק ניכר משנות ה-80, וביים סרטים ובהם ברלין-ירושלים (1989) טרם שובו ליסטראל ב-1993 בעקבות תהליך השלום של עידן אוסלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גוף עבודה הבנוי בטרילוגיות
על פני למעלה מארבעה עשורים, הפיק גיתאי למעלה מתשעים יצירות המשתרעות על פני תיעוד, בדיה, מיצגי וידאו, תיאטרון וצילום, והוא מארגן חלק ניכר מהן במחזורים מכוונים: טרילוגיית בית, טרילוגיית וואדי העוקבת אחר תושבים של ואדי חיפאי לאורך שנים, ואשכולות תמטיים הבוחנים מלחמה, זיכרון ועקירה מזוויות מרובות ולא מנקודת מבט יחידה וקבועה. סרטי העלילה שלו כוללים את קדוש (1999), העוסק בנשים חרדיות בירושלים; כיפור (2000), דרמטיזציה ישירה של חוויית המלחמה הפרטית שלו; אזור חופשי (2005), בהשתתפות נטלי פורטמן; אנא ערביה (2013), שצולם כשימוש ברצף יחיד בן 81 דקות; והיום האחרון של יצחק רבין (2015), המשחזר את התנקשותו של ראש הממשלה הישראלי. הוא משך פרויקט זה שותפים חוזרים, בהם התסריטאית מארי-ז'וזה סנסלם החל משנת 2000, והשחקנים ז'וליייט בינוש, ז'אן מורו ומתייה אמלריק.
חותם הסגנון: שוטים רציפים וסירוב למלודרמה
הדקדוק החזותי של גיתאי בנוי סביב שוטים רציפים ארוכים ובלתי-שבורים ומבנים נרטיביים אסימטריים המתנגדים לפתרון מסודר — בחירה סגנונית הנובעת ישירות מהכשרתו האדריכלית, המתייחסת לפריים כאל מרחב בנוי שנועדו לנוע דרכו ולא כתמונה שיש לקומפּוֹזֵר ולערוך. הוא תיאר את גששתו כמתנגדת במכוון לפיתוי: עבודה שנועדה לרשום אפקט משמעותי במקום לרצות. חומרה זו מתרחבת לעבודתו התיאטרונית, הכוללת עיבוד במה מולטימדי של התנקשות רבין שהועלה בינלאומית מ-2016 ועד 2024, והפקה בת תשע שפות של גולם ב-2025 — עדות לכך ששיטתו, שהוחשלה פעם בקולנוע, נדדה בין מדיומים מבלי לאבד את שיטת הליבה שלה של ריבוד מסמך ושחזור.
הכרה מוסדית וארכיונים
האותות והכבוד שקיבל גיתאי נקראים כסקר של הפרסים המודעים ביותר לאדריכלות בקולנוע האירופי: פרס רוברטו רוסellini (2005), נמר הכבוד בלוקרנו (2008), פרס רובר ברסון (2013), פרס פרג'אנוב (2014), ופרס לוצ'ינו ויסקונטי (2021), לצד מינויו למפקד מסדר האמנויות והספרות ולכאביר לגיון הכבוד בידי צרפת ב-2017 — מדינה שתפקדה כמעט כבית אמנותי שני מאז גלותו בשנות ה-80. הארכיון שלו מחולק בין הסינמטק הצרפתי, אוניברסיטת סטנפורד, המחזיקה ב-10.5 טרה-בייט מתוך שמונה מסרטיו, והספרייה הלאומית של צרפת, המשמרת 30,000 מסמכים מפרויקט ההתנקשות ברבין לבדו. הוא החזיק במשרות הוראה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בקולז' דה פראנס — שם העביר תשע הרצאות על קולנוע כקונסול היצירה האמנותית לשנים 2018–2019 — באוניברסיטת קולומביה, באוניברסיטת תל אביב, ובמכון ון ליר בירושלים.
מדוע עמוס נקרא גאון
הטיעון בעד גיתאי נשען על אינטליגנציה בינתחומית יוצאת דופן באמת: הכשרתו של אדריכל במבנה מרחבי המיושמת, כמעט כפשוטה, על בניית נרטיב קולנועי, ויוצרת גוף עבודה המתייחס לבית, לעמק או לשוט רציף יחיד כאל טיעון על כוח וזיכרון. מוסדות שלע ندرה משתלבים זה בזה — מרכז פומפידו, המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), הקולז' דה פראנס, לוקרנו, קאן — העניקו לו כל אחד בנפרד כבוד מרכזי, ותיאורו שלו את תפקיד האמן, לפיו האמנות "פועלת באיחור, משמרת זיכרון... שבעלי הכוח היו רוצים למחק", טופל על ידי מוסדות אלו פחות כרטוריקה ויותר כתיאור מדויק של מה שסרטיו עושים בפועל. הטיעון הנגדי ההגון הוא שעבודתו של גיתאי מתוארת לרוב כתובענית ולא כמסנוורת: חמורה, לעיתים אטומה מבחינה נרטיבית, זוכה לשבחים רבים יותר מצד מבקרים ואקדמיות מאשר לחיבוק מצד קהלים רחבים, והמוניטין שלו נבנו באופן מצטבר על פני תשעים ומעלה יצירות במקום להישען על סרט אחד אהוב על הכלל. האינטליגנציה שלו מבנית וארכיונית יותר מאשר וירטואוזית במובן הקולנועי המסורתי — קרובה יותר לגאונות של בנאי מאשר לזו של מספר סיפורים.
מורשת
כשהוא בשנות השבעים לחייו ועדיין מתרחב אל עבר התיאטרון ומופע המולטימדיה, גיתאי נותר אחד ממעט הקולנוענים שגופם נושא את צלקות ההתעסקות בהיסטוריה שאת חוטייה בילה קריירה שלמה בבחינה מחודשת, ושארכיוניו — המפוזרים בין פריז, פאלו אלטו וירושלים — כבר מטופלים בידי מוסדות מרכזיים כמסמכים היסטוריים ראשיים בזכות עצמם.