אלמה מאלר: המלחינה שהסכימה להפסיק
אחד-עשר ימים לאחר אירוסיהם החשאיים, ב-19 בדצמבר 1901, ישב גוסטב מאלר (Gustav Mahler) וכתב לארוסתו בת העשרים ושתיים מכתב ארוך שבו הסביר כי עליה לזנוח את ההלחנה. היא כבר הייתה מלחינה פעילה עם שנים של לימודים מאחוריה וערמה נכבדה של לידר (שירי אמנות) שהושלמו. היא נישאה לו בכל זאת, ב-9 במרץ 1902, וחדלה מלעסוק בכך. כמעט כל מה שהעולם מתווכח עליו כשהוא דן באלמה מאלר נובע מאותה תכתובת — ומהעובדה שהשירים, כאשר פורסמו לבסוף, התגלו כטובים.
בתו של צייר בווינה של הרינגשטראסה
אלמה מרגרתה מריה שינדלר (Alma Margaretha Maria Schindler) נולדה בווינה ב-31 באוגוסט 1879, לתוך הממסד האמנותי האוסטרו-הונגרי ולא בשוליו. אביה, אמיל יאקוב שינדלר (Emil Jakob Schindler), היה צייר נוף מצליח; הוא מת ב-1892, כשהייתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1895 נישאה אמה, אנה סופי (Anna Sofie), לקרל מול (Carl Moll) — אחד מתלמידיו של שינדלר ודמות מרכזית בתנועת הזצסיון הווינאי (Vienna Secession). אלמה גדלה אפוא בתוך החדר שבו עוצבה התרבות הווינאית של סוף המאה, ולא מחוצה לו כמתבוננת. היא החלה להלחין בגיל שמונה.
לבור, זמלינסקי והשירים
הכשרתה הרצינית החלה בסביבות 1894–1895 אצל יוזף לבור (Josef Labor), נגן העוגב והמלחין העיוור, שלימד אותה הלחנה וקונטרפונקט. בסתיו 1900 עברה לאלכסנדר פון זמלינסקי (Alexander von Zemlinsky) — המורה התובעני ביותר שעמד לרשותה, והיה גיסו וחונכו של ארנולד שנברג (Schoenberg). השיעורים הפכו לרומן. תחת הדרכתו של זמלינסקי כתבה את מה שמהווה את מרבית תפוקתה ששרדה: שירים, לצד כעשרים קטעי פסנתר וכמה יצירות קאמריות.
המוזיקה ששרדה היא לירית ומאוחרת בסגנונה הרומנטי, ומאופיינת בחיבה לאוגדן הנמוך של הפסנתר, במרקמים אטמוספריים ובמבנה רפסודי ומולחן לכל אורכו (through-composed) המתנגד לסידור סטרופי קפדני. מה שמרשים את המאזינים יותר מכל הוא ההרפתקנות ההרמונית — היא כתבה באותו אוויר וינאי שהוליד את "לילה צלול" (Verklärte Nacht), והיא לא כתבה בדרך בטוחה.
כמה בדיוק שרד הוא נושא שנוי במחלוקת. חשבון אחד גורס כי שבעה-עשר שירים קיימים, ארבעה-עשר מהם פורסמו בחייה; אחר מעמיד את סך יצירתה על כארבעים שירים, עם לפחות ארבעים יצירות שלא פורסמו מבין השנים 1898–1901 שעדיין לא נכללו בדפוס. מה שאינו שנוי במחלוקת הם שלושת הכרכים: "חמישה שירים" (Fünf Lieder, 1910), "ארבעה שירים" (Vier Lieder, 1915), ו"חמישה שירים" (Fünf Gesänge, 1924). כתבי היד מפוזרים בין אוניברסיטת פנסילבניה, הספרייה הלאומית האוסטרית בווינה, והספרייה המדינתית של בוואריה במינכן.
מכתב ה-19 בדצמבר
בנובמבר 1901, בסלון של ברטה צוקרקנדל (Berta Zuckerkandl), פגשה אלמה את גוסטב מאלר, המבוגר ממנה בתשע-עשרה שנים ומנהל האופרה המלכותית של וינה. היא עדיין הייתה מעורבת עם זמלינסקי; היא ניהלה קשרים עם שני הגברים בו-זמנית. האירוסין החשאיים התקיימו ב-8 בדצמבר, ההודעה הפומבית ב-23 בדצמבר — והמכתב שדרש ממנה לזנוח את ההלחנה נכתב ביניהם, ב-19 בחודש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא נענתה לדרישה. לאחר האירוסין חדלה למעשה להלחין. היא הייתה בת עשרים ושתיים.
1910: המשבר ששחרר את המוזיקה
מהנישואין נולדו שתי בנות — מריה אנה (Maria Anna), שנולדה ב-1902, ואנה (Anna), שנולדה ב-1904 ולימים הפכה לפסלת בעלת שם. מריה מתה ב-1907 ממחלת השנית או דיפתריה, ואלמה שקעה בדיכאון עמוק. ביוני 1910 החלה רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (Walter Gropius), מייסד הבאוהאוס לעתיד. באוגוסט נסע גוסטב להתייעץ עם זיגמונד פרויד (Sigmund Freud).
מה שהשניים אמרו זה לזה באמת אינו ידוע, ללא קשר למה שהציעו עיבודים קולנועיים מאז. מה שמאלר עשה לאחר מכן מתועד. בעימות מול הרומן, הוא חזר בו מיחסו למוזיקה של אשתו: הוא ערך בעצמו חמישה משיריה וסידר את פרסומם בהוצאת יוניברסל (Universal Edition) ב-1910 — כשהוא מבצע, ברגע של כמעט איבוד אשתו, את עבודת הקידום המדויקת שחסך ממנה במשך שמונה שנים. היא הלחינה שוב לזמן קצר בסביבות 1910, וחדלה לצמיתות ב-1915.
קוקושקה, גרופיוס, ורפל
גוסטב מאלר מת ב-18 במאי 1911 מזיהום בלב. מה שבא לאחר מכן הוא אחד מהחיים הפרטיים המתועדים ביותר במאה: תקופה כעוזרת לביולוג פאול קמרר (Paul Kammerer), לאחר מכן רומן אלים ואובססיבי עם אוסקר קוקושקה (Oskar Kokoschka) בין 1912 ל-1914 שהוליד את היצירה "כלולות הרוח" (Die Windsbraut); לאחר מכן נישואין לגרופיוס ב-18 באוגוסט 1915 בברלין. בתם מנון (Manon) נולדה ב-1916. בן, מרטין, שנולד ב-1918, מת בגיל עשרה חודשים מהידרוצפלוס; הרומן שלה עם המשורר מפראג פרנץ ורפל (Franz Werfel) כבר היה ידוע לכל בווינה, והיא התגרשה מגרופיוס באוקטובר 1920. היא נישאה לורפל ב-1929 ואימצה את השם אלמה מאלר-ורפל.
מנון, והבריחה מעל הרי הפירנאים
מנון גרופיוס מתה מפוליו ב-1935, בגיל שמונה-עשרה. אלבן ברג (Alban Berg) הקדיש לה את הקונצ'רטו לכינור שלו — "לזכרו של מלאך" — ויצר, בדרך משונה, את החפץ המוזיקלי המתמשך ביותר הקשור לשמה של אלמה שהיא עצמה לא כתבה.
לאחר האנשלוס ב-1938, אלמה ובעלה היהודי ורפל נמלטו לסאנארי-סור-מר (Sanary-sur-Mer) בצרפת, ולאחר מכן, כשהכיבוש הגרמני התקרב, חולצו על ידי ועדת החילוץ של העיתונאי ואריאן פריי (Varian Fry), חצו את הרי הפירנאים ברגל לתוך ספרד והפליגו מפורטוגל על סיפון האונייה "נאה הלאס" (Nea Hellas) ב-4 באוקטובר 1940. בלוס אנג'לס היא בנתה מחדש את הסלון שלה: שנברג, סטרווינסקי ותומאס מאן הגיעו לבקר. ורפל כתב את "שירת ברנדט" ומת ב-1945. היא הפכה לאזרחית אמריקאית ב-1946, עברה לניו יורק ב-1951, ומתה שם ב-11 בדצמבר 1964.
מדוע אלמה מכונה גאונה
המילה משמשת לגביה בשתי דרכים שאינן עולות בקנה אחד, ורק אחת מהן שורדת בחינה. הגרסה הניתנת להגנה נשענת על השירים. גוף עבודה קטן, שנכתב בעיקר לפני שמלאו לה עשרים ושתיים, מציג אוזן הרמונית ודמיון מרקמי שמומחים מתייחסים אליו כיום ברצינות — הערכת "אוקספורד סונג" היא שהיא הייתה מלחינה אמיתית שייתכן והייתה עוברת לצורות גדולות יותר לו הנסיבות היו תומכות בה. זו טענה ממשית, והטיעון ההפוך שהיא מרמזת הוא כל הטרגדיה.
אך זו טענה על שבעה-עשר שירים, או ארבעים, תלוי במי שמאמינים לו — לא על גוף יצירה שהושלם. היא לא כתבה סימפוניה, לא אופרה, ולא מחזור קאמרי. היא הפסיקה בגיל עשרים ושתיים כי גבר גדול אמר לה לעשות זאת, והיא מעולם לא חזרה להלחין ברצינות גם לאחר מותו, ולאחר שני נישואים נוספים לגברים שלא אסרו עליה זאת. מה שסיים את ההלחנה שלה לא היה רק גוסטב מאלר.
הגרסה השנייה — אלמה כגאונה הבוערת של תרבות שלמה — היא במידה רבה הבנייה של עצמה, וזהו בדיוק החלק שהמחקר פירק. זכרונותיה, "חיי" (Mein Leben) וספריה על גוסטב, הפכו למקורות יסוד לביוגרפיה של מאלר ומאז הוכחו כבלתי אמינים, כוזבים ומטעים לעתים קרובות מספיק כדי לזכות בשם: "בעיית אלמה". יו ווד (Hugh Wood) ניסח זאת במדויק — לעתים קרובות היא העדה היחידה, והביוגרף חייב להסתמך עליה תוך הטלת ספק, בכל משפט, ביכולתה לומר את האמת. שים לצד זה את האנטישמיות המתועדת, כולל סירובה להינשא לזמלינסקי על בסיס העובדה שלא תלד "ילדי יהודים מנוונים", והתמונה אינה של גאונה מדוכאת אלא של אישה אינטליגנטית להפליא, עורכת את עצמה באכזריות, שהייתה גם, במשך כארבע שנים, מלחינה טובה מאוד.
מורשת
טום לרר (Tom Lehrer) קרא את הספד שלה ב-1964, שפט אותו כעסיסי ביותר שנתקל בו אי פעם, וכתב בלדה סאטירית שכנראה הגיעה ליותר אנשים מאשר השירים שלה. מחזות וסרטים — "אלמה" של יהושע סובול, "כלולות הרוח" של ברוס ברספורד — ממשיכים למחזר את הגברים בחייה. עם זאת, ההערכה מחדש הייתה ממשית: שיריה מתוכנתים, מוקלטים ונלמדים על פי תנאיהם שלהם, והדגש המחקרי עבר בנחישות ממוזה ליוצרת. היא קבורה בגרינצינג שבווינה, ליד מנון וליד גוסטב — מה שמהווה, בהתחשב בכל, סידור אחרון ודו-משמעי הולם.