אלויס אלצהיימר: ההרצאה שאף אחד לא רצה לשמוע
ב-3 בנובמבר 1906, באולם בטיבינגן (Tübingen), פסיכיאטר בווארי בן 42 תיאר את מוחה של אישה שנפטרה ממחלה שלאף אחד לא היה שם עבורה. 88 עמיתים הקשיבו. אף לא אחד שאל שאלה. הקהל, לפי עדות אחת, היה חסר סבלנות לדובר הבא, שנושא הרצאתו היה אוננות כפייתית. ארבע שנים לאחר מכן, המצב שאלויס אלצהיימר (Alois Alzheimer) בדיוק תיאר יישא את שם משפחתו, ומאה שנים לאחר מכן זו תהיה אחת המילים המפחידות ביותר ברפואה.
בנו של הנוטריון שבחר במיקרוסקופ
אלצהיימר היה בנם של אדוארד רומאן אלצהיימר (Eduard Román Alzheimer), נוטריון ציבורי, ואנה יוהאנה ברברה סבינה (Anna Johanna Barbara Sabina), במארקטברייט (Marktbreit) שבבוואריה, שם נולד ב-14 ביוני 1864. המשפחה הקתולית האדוקה עברה לאשפנבורג (Aschaffenburg) בעודו ילד, בחיפוש אחר חינוך טוב יותר. הוא עבר את מבחני האביטור (Abitur) ב-1883 ואז עשה את מה שסטודנטים לרפואה גרמנים שאפתניים עשו: הוא עבר. ברלין, טיבינגן, וירצבורג (Würzburg). הדוקטורט הגיע ב-1887.
מה שעשה לאחר מכן היה פחות קונבנציונלי. ב-1888 הוא קיבל משרה בבית החולים לחולי נפש בפרנקפורט - ה-Städtische Anstalt für Irre und Epileptische, המוסד העירוני לחולי נפש ואפילפסיה - תחת הפסיכיאטר אמיל סיולי (Emil Sioli). רפואת בתי חולים לחולי נפש בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה בעיקרה מוסדית. אלצהיימר התייחס אליה כאל מעבדה. בעבודה לצד הנוירולוג פרנץ ניסל (Franz Nissl), שטכניקות הצביעה שלו שינו את מה שניתן היה לראות בתוך תא, הוא הציב לעצמו את הבעיה של "האנטומיה הנורמלית והפתולוגית של קליפת המוח". השאיפה הייתה להפוך את השיגעון לנראה כרקמה.
פרנקפורט, ואישה שלא יכלה לומר את שמה
בשנת 1901 אושפזה בפרנקפורט אישה בת 51 בשם אוגוסט דטר (Auguste Deter). היא הראתה, בשפה הקלינית של התקופה, תסמינים התנהגותיים מוזרים ואובדן בולט של הזיכרון לטווח קצר. גילה היה החריגה. דמנציה אצל קשישים נחשבה לדבר לא יוצא דופן, השקיעה הרגילה של מוח זקן. דטר הייתה בראשית שנות החמישים לחייה.
עניינו של אלצהיימר בה לא היה מקרי ולא היה נוח לחלוטין לעיניים מודרניות. כאשר בעלה, שלא יכול היה לעמוד בתשלומים, ביקש להעבירה למוסד זול יותר, אלצהיימר התערב וכרת עסקה: הוא יסדר שעלויות הטיפול הנותרות שלה יכוסו, ובתמורה הוא יקבל את הרשומות הרפואיות שלה ו, לאחר מותה, את מוחה. זו הייתה עסקה, וזה היה גם הרגע שבו מקרה הפך למחקר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צביעת בילשובסקי
אוגוסט דטר נפטרה ב-8 באפריל 1906. עד אז אלצהיימר עזב את פרנקפורט. הוא פגש שם את אמיל קרפלין (Emil Kraepelin), הפסיכיאטר החזק ביותר בגרמניה והאדם שיהפוך לפטרונו; כשקרפלין עבר לבית החולים הפסיכיאטרי המלכותי של מינכן (Munich's Royal Psychiatric Hospital) ב-1903, אלצהיימר הלך בעקבותיו. שני הגברים היו משלימים מבחינה טמפרמנטית ולא זהים. קרפלין היה קלינאי, שהתעניין בסיווג פסיכוזות אצל קשישים ליד מיטת החולה. אלצהיימר היה איש מעבדה, שהתעניין במה שהרקמה אומרת.
מוחה של דטר נסע למינכן. שם אלצהיימר ושני רופאים איטלקים יישמו את צביעת הכסף שפותחה לאחרונה של בילשובסקי (Bielschowsky) ומצאו שני דברים: משקעים חוץ-תאיים דחוסים - פלאקים עמילואידיים - ובתוך הנוירונים, צרורות סיביים מעוותים שיהפכו ידועים כסבכים נוירופיברילריים. שני מאפיינים אלו נותרו, יותר ממאה שנה לאחר מכן, ההגדרה הפתולוגית של המחלה. הדגש של אלצהיימר עצמו נפל על הסבכים; הוא תפס את המצב כמאופיין קלינית על ידי דמנציה חמורה עם תסמינים אינסטרומנטליים ופתולוגית על ידי סבכים נוירופיברילריים מורחבים. הפתולוג מפראג אוסקר פישר (Oskar Fischer), שעבד על אותו תחום, שם את כובד המשקל על הפלאקים הנויריטיים במקום. הוויכוח ביניהם היה אמיתי, ומעולם לא הוכרע לגופו של עניין.
השם
הוא הוכרע על ידי קרפלין. ב-1910, במהדורה השמינית של ספרו המשפיע מאוד מדריך לפסיכיאטריה (Handbook of Psychiatry), בפרק על דמנציה פריסנילית וסנילית, קרא קרפלין למצב מחלת אלצהיימר. ספרי לימוד מחליטים על דברים אלו לעיתים קרובות יותר מאשר תגליות; ספרו של קרפלין התברר כמשמעותי יותר ממאמריהם של אלצהיימר או פישר. עד 1911 רופאים אירופאים השתמשו בתיאור של אלצהיימר כדי לאבחן חולים בארצות הברית.
הקרדיט מעולם לא היה נקי לחלוטין. הרופא האמריקאי סולומון קרטר פולר (Solomon Carter Fuller) הציג ממצאים דומים חמישה חודשים לפני ההרצאה בטיבינגן. והמקרה המכונן עצמו עורער: אמדוצ'י (Amaducci) ועמיתיו טענו שאוגוסט דטר אולי סבלה למעשה מליקודיסטרופיה מטאכרומטית (metachromatic leukodystrophy), בעוד קלייר או'בריאן (Claire O'Brien) הציעה דמנציה וסקולרית. המחלה אמיתית באופן מוחלט. ייתכן שטקסט ההוכחה אינו כזה.
שאר העבודה
אלצהיימר נזכר בזכות דבר אחד, שמהלל ומקטין אותו כאחד. הוא הוסמך כמרצה במינכן ב-1904 וקיבל שם פרופסורה ב-1908. הוא היה ממייסדי ה-Zeitschrift für die gesamte Neurologie und Psychiatrie (כתב עת לנוירולוגיה ופסיכיאטריה כללית). התפוקה הנוירופתולוגית שלו השתרעה על פני טרשת עורקים מוחית, מחלת הנטינגטון, אפילפסיה ושיתוק כללי - מחלת המוח העגבתית שמילאה אז את מיטות בתי החולים לחולי נפש. ביולי 1912 הוא קיבל את הקתדרה לפסיכיאטריה ואת ניהול המכון הנוירולוגי והפסיכיאטרי באוניברסיטת שלזיה פרידריך וילהלם בברסלאו (Breslau). הוא מעולם לא כתב ספר שיוכל לקרוא לו משלו.
מדוע אלויס מכונה גאון
המילה יושבת עליו בצורה מביכה, וזה כנה יותר לומר מה באמת היה לו. הכישרון של אלצהיימר לא היה טווח תיאורטי - הוא לא הציע שום מנגנון גדול, לא ייסד שום אסכולה מחשבתית, ולא הותיר אחריו ספר. זה היה שילוב של מלאכה טכנית וסירוב לקבל קטגוריה. המלאכה הייתה היסטולוגית: סבלנות יוצאת דופן עם זכוכית המיקרוסקופ, עין שאומנה על ידי שנים לצד ניסל להבחין ששתי חריגות בקליפת מוח אחת הן דפוס ולא תוצר לוואי של צביעה. הסירוב היה מושגי ואולי המעשה הגדול יותר. כולם ב-1901 ידעו שאנשים זקנים מאבדים את דעתם וזה פשוט הגיל. אלצהיימר הסתכל על בת 51 וסירב לסווג אותה תחת זקנה - מזהה, כפי שמנסח זאת הערכה עדכנית אחת, שדמנציה אינה תוצאה טבעית של גיל אלא הפרעה נוירו-קוגניטיבית ניתנת לזיהוי עם סמנים שניתן למצוא, ובאופן עקרוני, למקד.
מקרה הנגד הוא משמעותי ויש לציינו. הפטרונות של קרפלין, לא הטיעון של אלצהיימר, שמה את השם על המחלה; פולר תיאר פתולוגיה דומה ראשון; הדגש היריב של פישר על פלאקים הצליח לפחות באותה מידה במחקר המודרני; ומקרה המדד עשוי היה להיות מחלה שונה לגמרי. מה ששורד את כל זה הוא השיטה - ההתעקשות שניתן לרדוף אחרי תסמונת פסיכיאטרית לתוך הרקמה ולתפוס אותה שם.
מורשת
הוא לא זכה לראות דבר מכל זה. בחלותו ברכבת לברסלאו באוגוסט 1912, כנראה מזיהום סטרפטוקוקלי שהתפתח לקדחת שיגרונית, מחלת לב מסתמית ולאחר מכן אי-ספיקת לב וכליות, אלצהיימר נפטר ב-19 בדצמבר 1915, בגיל 51 - אותו גיל שבו הייתה אוגוסט דטר כאשר אושפזה. הוא נקבר ארבעה ימים לאחר מכן לצד אשתו ססילי סימונט נטלי גייזנהיימר (Cecilie Simonette Nathalie Geisenheimer), לה נישא ב-1894 ושאיבד ב-1901, בבית הקברות הראשי של פרנקפורט. החדר שלא היה מוכן לשאול אותו שאלה ב-1906 שואל מאז ומתמיד.