אלן גינסברג: המשורר שהביס את הצנזורים
בשנת 1957 נתבקש שופט מסן פרנסיסקו בשם קלייטון ו. הורן (Clayton W. Horn) להכריע האם שיר ארוך, גס ואקסטטי על שיגעון ומין יכול להימכר באופן חוקי בארצות הברית. הוא פסק שכן, ושאל: "האם תישאר חופש עיתונות או ביטוי אם אדם נאלץ לצמצם את אוצר המילים שלו לאינוונואנדו תפל וחסר פגיעה?" השיר היה קדיש (Howl). מחברו היה חוקר שוק לשעבר בן שלושים ואחת, שבילה את העשור הקודם משוכנע ששמע פעם את קולו של אלוהים בדירה במזרח הארלם.
ניוארק, נעמי והשושנה החולה
גינסברג היה בנם של לואיס גינסברג (Louis Ginsberg), מורה ומשורר מפרסם מניוארק שכתב בשירה מסורתית, ונעמי לוי (Naomi Levy), מרקסיסטית ילידת רוסיה וחברה במפלגה הקומוניסטית, שסכיזופרניה פרנואידית הובילה לאשפוזה ולניסיונות התאבדות במהלך ילדותו של בנה. הפצע הזה ארגן את יצירתו. כנער כתב מכתבים לניו יורק טיימס (The New York Times) על המלחמה וזכויות עובדים, ופרסם שירים בפטרסון מורנינג קול (Paterson Morning Call).
בקולומביה (Columbia), אליה נכנס ב-1943 במלגת Young Men's Hebrew Association לאחר שסיים את לימודיו בתיכון איסטסייד, הוא זנח את לימודי המשפטים לטובת הספרות, זכה בפרס וודברי לשירה (Woodberry Poetry Prize) ועמד בראש האגודה הפילולוגית (Philolexian Society). הוא גם פגש את לוסיאן קאר (Lucien Carr), שהכיר לו את ויליאם ס. בורוז (William S. Burroughs) וג'ק קרואק (Jack Kerouac). השלושה שוחחו על "חזון חדש", שאול מיייטס (Yeats), שישנה את הכתיבה האמריקאית. הוא התגייס לצי הסוחר ב-1945 כדי לממן את לימודיו וסיים את התואר הראשון ב-1948.
באותה שנה, בדירה במזרח הארלם, בעודו מאונן וקורא את ויליאם בלייק (William Blake), הוא שמע קול מדקלם את "הו! חמניה", "השושנה החולה" ו"הילדה האבודה". הוא זיהה את הקול כאלוהים, או כקדמון הימים, או כבלייק. ההזיה נמשכה ימים וסיפקה את הנושאים החזיוניים שיעבדו במשך חצי מאה.
שישה משוררים בגלריית הסיקס
הוא עבר לסן פרנסיסקו בשנות ה-50 ועבד במחקר שוק עד שפסיכיאטר אמר לו, ב-1955, לעזוב ולכתוב שירה במשרה מלאה. ויליאם קרלוס ויליאמס (William Carlos Williams) — עמית מפרסון שהתכתב עמו — נתן לו מכתב המלצה לקנת רקסרות' (Kenneth Rexroth), שפתח בפניו את הרנסאנס של סן פרנסיסקו. עצתו של ויליאמס הייתה בוטה: אל תחקה מאסטרים ישנים, דבר בקולך שלך, השתמש בדימויים חזותיים חזקים, ועבור משירה פורמלית לחופשית. גינסברג לקח את כל ארבע ההוראות לתוך קדיש.
ב-7 באוקטובר 1955 ביקש הצייר וולי הדריק (Wally Hedrick) ממנו לארגן קריאה. גינסברג היסס עד שקרא מחדש את הטיוטה שלו. "שישה משוררים בגלריית הסיקס" (Six Poets at the Six Gallery) הציגו את הביצוע הפומבי הראשון של קדיש וכיום נמנים עם אירועי היסוד של דור הביט (Beat Generation).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיר והתביעה
הוצאת סיטי לייטס (City Lights) פרסמה את קדיש ב-1956. המשטרה והמכס האמריקאי החרימו עותקים; משפט הזימה ב-1957 הפך את גינסברג למפורסם בעולם ואת מנהל סיטי לייטס, שיג מוראו (Shig Murao), שנכלא בגין מכירתו, לחבר לכל החיים. השיר היה מפורש לגבי מעשים הומוסקסואליים בתקופה שבה כל מדינה אמריקאית הפלילה אותם. הוא הוקדש לקרל סולומון (Carl Solomon), שעבר טיפול בהלם חשמלי, והפך את סולומון לסמל של כל מי שנרמס על ידי המכונה שגינסברג כינה מולוך (Moloch). שורת הפתיחה שלו — "ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורי נהרסים על ידי שיגעון" — הפכה לשורה הראשונה המצוטטת ביותר בשירה האמריקאית שלאחר המלחמה.
הטכניקה שלו הייתה שאולה ומרותכת. מסזאן (Cézanne) הוא לקח את מה שכינה "בעיטת גלגל העין": העווית שהעין עושה בין צבעים מתנגשים, שתורגמה למילים מתנגשות, כמו ב-"ג'וקבוקס מימן". מוויטמן (Whitman) וכריסטופר סמארט (Christopher Smart) הגיעה שורת הנשימה הארוכה; מהביבופ (bebop), הניסוח; מקרואק, דוקטרינת המחשבה הראשונה והטובה ביותר. קדיש (1961) פנה ישירות אל אמו, מכתבים והכל.
הרמוניום, הודו, מולוך
החל מ-1957 התגורר בבית המלון ביט (Beat Hotel) בפריז, שם הורכבו קדיש, פצצה של קורסו (Corso) וארוחה עירומה של בורוז. הוא ובן זוגו לכל החיים פיטר אורלובסקי (Peter Orlovsky) — אותו פגש בסן פרנסיסקו ב-1954 ולימים רשם אותו כבן זוגו ב-Who's Who — טיילו בהודו בשנים 1962–63, וחיו בכלכותה ובבנארס. הוא חיפש את הדלאי לאמה (Dalai Lama) ובקלימפונג את דודג'ום רינפוצ'ה (Dudjom Rinpoche), שאמר לו: "אם אתה רואה משהו נורא, אל תיצמד אליו, ואם אתה רואה משהו יפה, אל תיצמד אליו". תקרית בשל מונית בניו יורק הפכה את צ'וגיאם טרונגפה (Chögyam Trungpa) למורו; בהפצרתו של טרונגפה הוא ואן וולדמן (Anne Waldman) הקימו את בית הספר ג'ק קרואק לשירה נטולת גוף (Jack Kerouac School of Disembodied Poetics) בנארופה ב-1974.
הוא התיידד עם א. צ'. בהקטיוודאנטה סוואמי פראבהופאדה (A. C. Bhaktivedanta Swami Prabhupada), מימן את מקדש האר קרישנה הראשון ושר את המנטרה בכל מקום: ב-1967 ב-Human Be-In, ב-1968 בוועידה הדמוקרטית בשיקגו, ובעצרת הפנתרים השחורים בייל ב-1970. בתוכנית Firing Line של ויליאם פ. באקלי ג'וניור (William F. Buckley Jr.) ב-1968 הוא שר אותה על הרמוניום; באקלי כינה זאת "הקרישנה הכי פחות מוטרד ששמעתי אי פעם".
הוא מחה נגד מלחמת וייטנאם ומלחמת הסמים במשך עשורים, סירב לשלם מסי מלחמה, גורש מקובה ב-1965 בשל התנגדות לרדיפת הומוסקסואלים, והוכתר למלך מאי בפראג וגורש שבוע לאחר מכן.
החלק הבלתי ניתן להגנה
גינסברג היה חבר ב-NAMBLA (North American Man/Boy Love Association), השואפת לביטול חוקי הגיל המותר. הוא מיסגר זאת כסולידריות של חופש ביטוי — "אני חבר ב-NAMBLA כי אני אוהב גם בנים" — וב-1994 הקריא את מה שכינה "רפסודיה של פדרסט" בסרט התיעודי Chicken Hawk. אנדראה דבורקין (Andrea Dworkin) כתבה בHeartbreak שהוא היה "תוקפני במיוחד לגבי זכותו לזיין ילדים". שום תיאור שלו אינו שלם ללא זאת.
מדוע אלן נקרא גאון
הכישרון שלו היה סינתטי ולא אנליטי: יכולת יוצאת דופן לשמוע מה משותף למספר מסורות בלתי תואמות ולמזג אותן לקול ציבורי יחיד ושימושי. הקטלוג של ויטמן, הרגישות הנבואית של בלייק, הליטאניה של סמארט, הניסוח של הביבופ, הדיבור האמריקאי הפשוט של ויליאמס והאופטיקה של סזאן נכנסו; ויצאה שורה ארוכה מספיק כדי להכיל את הבושה של דור שלם ולומר אותה בקול רם. הכישרון השני, הנדיר יותר, היה חברתי: הוא הפך חומר פרטי, פלילי, משפיל — שיגעון, סדום, מחלת אמו — לליטורגיה, ובכך הפך אותו לניתן לביטוי עבור כל מי שבא אחריו. ג'. ד. מקלאטצ'י (J. D. McClatchy) כינה אותו "המשורר האמריקאי המוכר ביותר בדורו, כוח חברתי לא פחות מאשר תופעה ספרותית", והציב אותו לצד ויטמן כ"ברד במובן הישן — גדול מהחיים, נבואי באפלה, חלקו תוסס, חלקו תפילה, חלקו זעם", שיצירתו מסתכמת ב"היסטוריה של הנפש של עידננו".
טענת הנגד הכנה היא שהמוניטין נשען על קומץ שירים וכמות אדירה של ארגון. הרבה ממה שתויג כביט הוגדר פחות על ידי אסתטיקה משותפת מאשר על ידי חברות עם גינסברג, שהיה אמרגן גאון בין אם היה משורר גאון או לא. הוא עצמו דחה את האנאפורה שהופכת את קדיש ואמריקה לעובדים כ"קביים כי היה חסר ביטחון", וזנח אותה במידה רבה בשנות ה-60. אוספים מאוחרים יותר דועכים; ברכות קוסמופוליטיות (Cosmopolitan Greetings) היה מועמד סופי לפרס פוליצר ב-1995 אך לא זכה. ועבור קוראים רבים השיוך ל-NAMBLA מסבך לצמיתות את הסמכות המוסרית שהשירים תובעים.
מורשת
הוא זכה בפרס הספר הלאומי לשירה ב-1974 על נפילת אמריקה (The Fall of America), במדליית הזהב של המועדון הלאומי לאמנויות ובקבלה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות ב-1979, בזר הזהב בסטרוגה ב-1986, וקיבל תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מצרפת ב-1993. הוא הקליט עם פיליפ גלאס (Philip Glass) ופול מקרטני (Paul McCartney) ודקלם את סוטרת הלב בתקליט של הקלאש (The Clash). הוא מת מסרטן הכבד בלופט שלו באיסט וילג' ב-5 באפריל 1997, בגיל שבעים, לאחר שהתקשר תחילה כמעט לכל מי שהיה בפנקס הכתובות שלו כדי להיפרד.