אלפרד היצ'קוק: האמן שלא זכה מעולם
ביום הולדתם השישים ושלושה, 13 באוגוסט 1962, התיישב אלפרד היצ'קוק באולפני יוניברסל מול מבקר צרפתי צעיר והחל לענות על חמש מאות שאלות. הראיון נמשך חמישים שעות לאורך שמונה ימים והפך לספר. המסקנה של פרנסואה טריפו (François Truffaut) הייתה שהיצ'קוק "הקדיש מחשבה לפוטנציאל של אמנותו יותר מכל קולגה אחר" — פסק דין מוזר לגבי אדם שהאקדמיה הייתה מועמדת חמש פעמים לפרס הבמאי הטוב ביותר ומעולם לא תגמלה אותו.
מעל חנות הירקן
הוא נולד ב-13 באוגוסט 1899 בדירה מעל חנות הוריהם בכתובת High Road 517 בלייטונסטון, הצעיר מבין ילדיהם של ויליאם אדגר היצ'קוק, ירקן ומוכר עופות, ואמה ג'יין ווילן. הוא זכר את עצמו כ"ילד טוב-התנהגות", ואביו כינה אותו "הכבשה הקטנה שלי ללא רבב". האירוע המעצב של ילדותו לא היה חיבה אלא אימה. ויליאם שלח את הילד בן החמש לתחנת המשטרה המקומית כשהוא נושא פתק, והשוטר התורן נעל אותו בתא מעצר במשך מספר דקות, ואמר לו: "זה מה שאנחנו עושים לילדים רעים". חצי מאות לאחר מכן הוא סיפר לטום סнайдер (Tom Snyder) שהוא "פחד מוות מכל דבר... שקשור לחוק".
הוא למד בבתי ספר מנזריים בפופלאר ובבאטרסי לפני שנכנס לקולג' סנט איגנציוס, סטמפורד היל, באוקטובר 1910. הישועים הותירו את החותם העמוק ביותר. "הישועים לימדו אותי ארגון, שליטה ובמידה מסוימת ניתוח", אמר. המקצוע האהוב עליו היה גאוגרפיה; הוא אספ מפות ושינן את לוחות הזמנים של חשמליות לונדון, הרגל של מיספור מרחב וזמן שלא עזב מעולם את סרטיו.
ב-1913 הוא לקח שיעורי ערב במכניקה, חשמל, אקוסטיקה וניווט בבית הספר להנדסה וניווט של מועצת מחוז לונדון. אביו נפטר בדצמבר 1914, והיצ'קוק פרנס את אמו בחמישה עשר שילינג לשבוע כפקיד טכני בחברת Henley Telegraph and Cable Company. ב-1919 הוא ייקד וערך את "הנלי טלגרף" (The Henley Telegraph), ולאחר מכן עבר למחלקת הפרסום שלה וציור גרפיקה לפרסומי כבלים — עבודה שכינה לימים "הצעד הראשון שלי לקראת הקולנוע".
החניך שצייר כרטיסי כותרת
גם ב-1919 הוא שכנע את דרכו לאולפני איזלינגטון כמעצב כרטיסי כותרת, ובין 1922 ל-1925 עבד ככותב שותף, מנהל אמנותי ומנהל הפקה על כשמונה עשר סרטים אילמים. הופעת הבכורה שלו בבימוי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden, 1926), לא הרוויחה כסף, אך "דיילי אקספרס" (Daily Express) כינה אותו "צער עם מוח של מאסטר".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הדייר: סיפור של הערפל הלונדוני (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927) יישב את העניין. "ביוסקופ" (Bioscope) כינה זאת "ככל הנראה ההפקה הבריטית הטובה ביותר שנוצרה אי פעם", והיא נשאה את ההופעה האורחת (קמאו) הראשונה שלו. "לאמת", אמר לטריפו, "אפשר כמעט לומר ש'הדייר' היה הסרט הראשון שלי". "סחיטה" (Blackmail, 1929) הפך לסרט המדבר הראשון של בריטניה. ב-2 בדצמבר 1926 הוא התחתן עם התסריטאית אלמה רוויל (Alma Reville) באורטוריית ברומפטון; בתם פטרישיה נולדה ב-7 ביולי 1928.
המוסד השלישי של בריטניה
תחת מייקל באלקון (Michael Balcon) בגומונט-בריטיש מ-1933 הוא עשה את "האיש שידע יותר מדי" (The Man Who Knew Too Much, 1934), "39 המדרגות" (The 39 Steps, 1935), "סוכן חשאי" ו"חבלה" (Sabotage, 1936), "צעיר ותמים" (Young and Innocent, 1937) ו"הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938). "39 המדרגות" הציג את המאקגומין – התקן העלילתי ללא ערך אלא כמוטיבציה, שנקרא על ידי שותפו אנגוס מקפייל (Angus MacPhail). רוברט טאון (Robert Towne) שפט ש"זו לא הגזמה גדולה לומר שכל בידור בריחה בן זמננו מתחיל ב'39 המדרגות'". "הגברת נעלמת" זכה בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשנת 1938 לבמאי הטוב ביותר, ובנג'מין קריסל (Benjamin Crisler) כתב בניו יורק טיימס: "שלושה מוסדות ייחודיים ובעלי ערך יש לבריטים שאין לנו באמריקה: המגנה קרטה, גשר המגדל ואלפרד היצ'קוק, הבמאי הגדול ביותר של סרטי מלודרמה קולנועיים בעולם".
הוליווד בחוזה
הוא הפליג לניו יורק על סיפון ה"קווין מاري" (Queen Mary) ביוני 1938 וחתם על עסקה לשבע שנים עם דייוויד או. סלזניק (David O. Selznick) באפריל 1939. "רבקה" (Rebecca, 1940) זכה בסרט הטוב ביותר והביא את הראשונה מתוך חמש מועמדויות חסרות פרי לבימוי הטוב ביותר. "חשד" (Suspicion, 1941) הפך אותו למפיק של עצמו והכיל את כוס החלב המוארת מבפנים. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943) נותר האהוב האישי עליו. "החבל" (Rope, 1948), סרט הצבע הראשון שלו, נחתך כדי להיראות רציף אך צולם בעשרה טייקים ארוכים. "חלון אחורי" ו"רצח מאת טלפון" (Dial M for Murder) באו אחריו ב-1954; הוא הפך לאזרח אמריקאי ב-1955. מ-1955 עד 1965 הוא הנחה את "אלפרד היצ'קוק מציג" (Alfred Hitchcock Presents), ביים שמונה עשר פרקים והפך את קריקטורת הפרופיל בעלת תשעת הקווים של עצמו ואת "מארش ההלוויה של מריונטה" של גונו לריהוט לאומי.
ורטיגו, פסיכו והפסגה
“וורטיגו” (Vertigo, 1958) הציג את זום הדולי, שפותח על ידי אירמין רוברטס (Irmin Roberts), ומשך ביקורות מעורבות ועסקים דלים; ב-2012 סקר המבקרים של סייט אנד סאונד (Sight & Sound) כינה אותו הסרט הגדול ביותר שנוצר אי פעם, כשהוא דוחק את "האזרח קיין". "צפון-מערב על ידי צפון" (North by Northwest, 1959) הכניס 404,056 דולר בשבועיים ברדיו סיטי מיוזיק הול; "טיים" כינה זאת "מוחלק היטב ומהנה לחלוטין". "פסיכו" (Psycho, 1960), שצולם בשחור-לבן בתקציב של 800,000 דולר עם צוות הטלוויזיה שלו, הרג את הגיבורה שלו בשלב מוקדם ושבר שיאי קופות בארבע יבשות. הוא הרוויח באופן אישי יותר מ-15 מיליון דולר והחליף את הזכויות ואת אנתולוגיית הטלוויזיה שלו תמורת 150,000 מניות MCA, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו באולפן.
בעיית הדורן
“הציפורים” (The Birds, 1963) היה סרטו התובעני ביותר מבחינה טכנית, שבו כל שוטשורט צויר מראש, והוא הציג את טיפי הדורן (Tippi Hedren). הוא גם הוליד את הפרק האפל ביותר בחייו. במהלך סצנת עלית הגג בת השבוע היא כלואה עם מפעילים שזרקו ציפורים חיות, ואחר כך היו ציפורים קשורות לבגדיה באמצעות גומיות; הצילומים הופסקו לפי הוראת רופא לאחר שאחת חתכה את עפעפה. כוכבת-השותפה שלה ב"מארני" (Marnie), דיאן בייקר (Diane Baker), אמרה ש"שום דבר לא יכול היה להיות נורא יותר עבורי מאשר להגיע לסט הסרט הזה ולראות אותה מטופלת בדרך שבה טופלה". ריצ'רד ברודי (Richard Brody), שכתב ב-2016, כינה את "מארני" "סיפור האלימות המינית" ואת הסרט "חולה, וזה כל כך כי היצ'קוק היה חולה".
מדוע אלפרד נקרא גאון
האיכות היא טרום-הדמיה. היצ'קוק לא גילה את סרטיו בזמן שצילם אותם; הוא בנה אותם מראש, שוט אחר שוט, כמהנדס שבונה מנגנון – כל פריים של "הציפורים" צויר מראש, "החבל" תזומן לאורכו של מחסנית סרט, הטווח הרגשי של "חלון אחורי" נישא על ידי תקריבים של פנים משותקות אחת. מה שהוא עיצב לא היה סיפור אלא מערכת העצבים של הקהל: היכן הוא יסתכל, מה הוא יפחד, כמה זמן ניתן להחזיק אותו. הישועים, לדבריו, העניקו לו "ארגון, שליטה ובמידה מסוימת ניתוח", וזהו מלאי הוגן של המתנה. הראיון בן חמישים השעות של טריפו קיים בדיוק משום שטריפו האמין שהיצ'קוק חשב קשה יותר על המדיום מכל אדם אחר שעבד בו.
המקרה הנגדי ההגון הוא מהותי. הוא מעולם לא כתב את התסריטים שלו והסתמך רבות על שותפים – יותר מכל על אלמה רוויל, שכתבה יחד את "39 המדרגות", "חשד" ו"צל של ספק", ושאודותיה כתב צ'ארלס צ'מפלין (Charles Champlin) ש"לנגיעה של היצ'קוק היו ארבע ידיים, ושתיים היו של אלמה". בני דורו מעולם לא העניקו לו את אוסקר הבימוי; קנוניזציה של "וורטיגו" הגיעה חצי מאות לאחר שאכזב. וגאונות במלאכה לא קנתה לו בבירור דבר באופי: היחס לדורן אינו הערת שוליים להישג אלא אישום קבוע נגד האדם שניהל זאת.
מורשת
תשעה מתוך יותר מחמישים סרטיו העלילתיים נמצאים במרשם הסרטים הלאומי של ארצות הברית. הוא קיבל את עמיתות הבאפט"א (BAFTA) ב-1971 ואת פרס מפעל החיים של ה-AFI ב-1979, שם הודה לארבעה אנשים – עורך סרטים, תסריטאי, אמו של בתו וטבח מצוין – לפני שגילה ש"שמותיהם הם אלמה רוויל". הוא קיבל תואר אבירות בדצמבר 1979 ונפטר ב-29 באפריל 1980, בגיל שמונים.