אלפרד ז'ארי: האיש שהפך למפלצת של עצמו

בלילה שבין 10 בדצמבר 1896, שחקן בשם פירמן ז'ימייה (Firmin Gémier) עלה על בימת תיאטרא דה ל'אבْر (Théâtre de l'Œuvre) בפריז ופצח מחזה חדש במילה יחידה שהומצאה — "מרדר!" ("Merdre!") — והתיאטרון געש במשך כחמש-עשרה דקות של צעקות, מחיאות כפיים וזעם בטרם הצליח המחזה להמשיך. המחזאי האחראי לכך, אקסצנטרי פרובינציאלי בן 23 בשם אלפרד ז'ארי, בילה את שארית חייו הקצרים בהתגלמות כה יסודית בדמות הגרוטסקית שיצר עד שהחל לדבר, ללכת ולחשוב כמוה. הוא מת אחת-עשרה שנים מאחר כך בגיל 34, לאחר שהמציא לא רק מחזה שערורייתי אלא מעין-פילוסופיה שלמה — פטאפיזיקה — ששרדה אחריו במשך למעלה ממאה שנים.

בית שבור בבריטאן

אלפרד ז'ארי נולד ב-8 בספטמבר 1873 בלאוואל (Laval), במחוז מאיין (Mayenne) בצרפת, לאנסלם ז'ארי (Anselme Jarry), סוכן נוסע שנאבק באלכוהוליזם, וקרולין קורנסט (Caroline Quernest), אישה בעלת חיבה למוזיקה ולק ספרות אשר באה ממשפחה שתועדו בה היסטוריות של מחלות נפש. בשנת 1879 עזבה אמו את אביו והעתיקה את המשפחה, כולל אחותו הגדולה של ז'ארי שרלוט (Charlotte), לסן-בריו (Saint-Brieuc) בבריטאן (Brittany). בגיל חמש-עשרה נכנס ז'ארי לליצאה (lycée) ברן (Rennes), שם הוא וחבר לספסל הלימודים, אנרי מורן (Henri Morin), כתבו מחזה בובות בשם הפולנים (Les Polonais) כדי ללעוג למורה שלהם לפיזיקה, פליקס אבר (Félix Hébert) — תעלול של תלמידים שיהפוך, באופן שאינו ניתן עוד לזיהוי, לבסיסו של אובו המלך (Ubu Roi).

פריז והכרה מוקדמת

בגיל שבע-עשרה, לאחר שעבר את הבחינות לבגרות (baccalauréat), עבר ז'ארי לפפריז. הוא נדחה על ידי האקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure) אך מצא במהרה קהל לשיריו ולפרוזה שלו בקרב האוונגרד הספרותי של העיר, ופרסם את קובצו הראשון, דקות חול זיכרון (Les Minutes de Sable Mémorial), בשנת 1893, ואחריו בשנה שלאחר מכן המחזה החצי-אוטוביוגרפי הלדרנבלו (Haldernablou) וקיסר אנטיכריסט (Caesar Antichrist), אשר הציגו לראשונה בדפוס את דמותו של האב אובו (Père Ubu). בשנת 1894, לאחר שגויס לצבא צרפת למרות היותו בגובה של פחות מחמישה רגליים, התגלה ז'ארי כמפר סדר כה גדול במדים הגדולים מדי שלו עד שמפקדיו פטרו אותו ממצעדים ומאימוני צעדה בטרם שחררו אותו לבסוף מטעמים רפואיים — פרק שלקריאה בדיעבד נראה כעוד מופע אחד בתוך חיים שארגנו את עצמם יותר ויותר סביב האבסורד כעמדה מכוונת.

אובו המלך והשערורייה

מחזהו אובו המלך (Ubu Roi) פורסם באביב 1896 בכתב העת של פול פור (Paul Fort) הספר לאמנות (Le Livre d'art) קודם לבכורתו הקטסטרופלית שעשתה לו שם בדצמבר אותו שנה. האב אובו (Père Ubu) — חמדן, פחדן, אלים בגרוטסקיות ומועד לדיבור רווי שיבושי לשון (malapropism) — תפקד, לפי הערכת אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica), כסטירה פראית על טיפשות ותיאבון בורגניים, והוצג בשפה גסה בכוונה תחילה עד שהמחזה ירד מהבמות לאחר שני מופעים בלבד. הדבר כמעט ולא משנה: ז'ארי הפך בן לילה מבן 23 אלמוני לאחת הדמויות המדוברות ביותר בחוגי הספרות הפריזאיים, והמחזה נזכף כיום כמבשר ישיר לתיאטרון האבסורד שלא הגיח במלואו אלא חצי מאה מאוחר יותר.

פטאפיזיקה

ההמצאה המושגית ששמשרתת את ז'ארי לאורך זמן רב ביותר הייתה פטאפיזיקה (pataphysics), מערכת מעין-פילוסופית שהוא הגדיר כחקר "החוקים השולטים בחריגים ויסבירו את היקומם המשלים ליקום הזה" — מדע אדיש לכאורה של פתרונות דמיוניים שבו, כפי שניסח זאת, כל אירוע ביקום יכול להיות מטופל כאירוע יוצא דופן. הוא פיתח את הרעיון באופן המלא ביותר בספרו עללות ודעות של ד"ר פאוסטרול, פטאפיזיקאי (Exploits and Opinions of Dr. Faustroll, Pataphysician), שפורסם לאחר מותו בשנת 1911, לצד יצירות אחרות שחקרו את אותו מרחב כלאיים שבין פילוסופיה, פרודיה וספרות ספקולטיבית, כולל הרומן מ-1902 העל-זכר (Le Surmâle) וקובץ המסות האבסורדיסטי הנרות הירוקים (La Chandelle Verte).

להפוך לאובו

בעקבות המוניטין השערורייתי של המחזה, ז'ארי לא פשוט המשיך לפרויקט הבא שלו — הוא החל לחיות בתוך עורה של הדמות. הוא אימץ את דפוס הדיבור הקטוע והנאזלי של האב אובו כדפוסי הדיבור הקבועים שלו, התייחס אל עצמו בגוף ראשון רבים המלכותי ("אנו"), ושינה שמות של חפצים רגילים לסגנונו השטוח והמעין-מדעי של אובו, כשהוא קורא לאופניים שלו "מה שמתגלגל" ולרוח "מה שנושב". הוא התגורר תקופה מסוימת בדירה פריזאית מחולקת שהייתה צפופה כל כך עד שלא יכל לעמוד בה זקוף לחלוטין, נשא דרך קבע אקדח טעון כמנהג, ושתה בכבדות לאורך כל חייו הבוגרים, בכינויו את האלכוהול "העשב הקדוש" שלו ואת האבסינת "האלה הירוקה"; בשנותיו האחרונות והעניות, כאשר לא יכול היה להרשות לעצמו שתייה, פנה במקום זאת לאתר (ether). הוא מת משחפת, שהוחמרה בשל שנים של שימוש לרעה בחומרים, ב-1 בנובמבר 1907 בפריז.

מדוע אלפרד מכונה גאון

הטיעון בעד גאונותו של ז'ארי נסמך על מעשה מסוים של הממצא מושגי ולא על שליטה טכנית בפרוזה או בחרוזים — אנציקלופדיה בריטניקה מציינת בישירות כי כתיבתו שאינה עוסקת באובו, אף שהיא מלאה ב"דימויים מבריקים ושנינות", "גולשת לעיתים קרובות לחוסר עקביות", שיפוט המחליש כל טענה למלאכת מחשבת ספרותית מתמשכת. מה שז'ארי נזקף לזכותו תחת זאת הוא המצאה, פחות או יותר יש מאין, של "לוגיקה של האבסורד": מסגרת חלופית עקבית — פטאפיזיקה — להתייחסות אל חוסר ההיגיון עצמו באופן שיטתי, עשורים בודדים טרם שדאדא, סוריאליזם ותיאטרון האבסורד הפכו רעיונות דומים לרשמיים. גיйом אפולינר (Guillaume Apollinaire), אנדרה סלמון (André Salmon), מקס ז'אקוב (Max Jacob) ופבלו פיקאסו (Pablo Picasso) חפצו כולם ביקרו בחייו, ופיקאסו רכש מאוחר יותר הן את האקדח של ז'ארי והן את כתבי היד שלו לאחר מותו, מחווה של אספן הנקראת כמחווה למוח שאמנים מרכזיים אחרים זיהו כמקור למשהו ולא רק כמי שמייצג שערורייה. הטיעון הנגדי ההגון הוא שלא ניתן להפריד באופן נקי בין יצירתו המפורסמת ביותר של ז'ארי לבין קריסתו הפסיכולוגית שלו — הוא לא סתם כתב את אובו, אלא הפך אליו, והטשטש את הגבול שבין אמנות קונספטואלית חזונית לבין אדם שחייו המאוחרים אורגנו סביב עוני, התמכרות והרס עצמי. האם מיזוג זה של אמן ויצירה הוא עצמו הגאונות או תסמין שהזדמן לו להוליד אותה היא שאלה שביוגרפים שלו מעולם לא פתרו לחלוטין.

מורשת

המוניטין של ז'ארי גדל משמעותית לאחר מותו, כאשר התנועות שהוא ניבא — דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, ומאוחר יותר תיאטרון האבסורד — הכירו כל אחת באובו המלך ובפטאפיזיקה כמבשרים בסיסיים. קולז' דה פטאפיזיק (Collège de 'Pataphysique), שנוסד בפריז ב-1948, מיסד את הפסאודו-דיסציפלינה שהמציא כחברה אינטלקטואלית מתמשכת וחצי-רצינית המתקיימת עד היום, ושילוב הז’אנרים ההיברידי שלו על פני רומנים, שירים, אופרות בუფ (opéras bouffes) ועיתונות ספקולטיבית מצוטט כיום כמופע מוקדם של מה שמבקרים מאוחר יותר יקראו לו צורה פוסט-מודרנית. למעלה ממאה שנים לאחר מותו, האב אובו נותר פריט מרכזי ברפרטואר התיאטרוני האוונגרדי הבינלאומי, וז'ארי עצמו זכור בשל המוזרויות של חייו במידה שווה לזו של המוזרויות במה שכתב.