אלכסנדר השני, קיסר רוסיה: הצאר ששחרר את הצמיתים
"טוב יותר לשחרר את האיכרים מלמעלה" — משפט זה מהווה את כל פילוסופיית החיים הפוליטית של אלכסנדר השני, והחצי השני שלו שאינו נאמר הוא מה שהופך אותו למעניין. טוב יותר ממה? טוב יותר מלהמתן שהם יעשו זאת בעצמם. אוטוקרט אבסולوتي, ששלט במעצמה הגדולה הריאקציונרית ביותר באירופה, הביט על ארצו בשנות ה-50 של המאה ה-19 והסיק שהבחירה אינה בין רפורמה ויציבות אלא בין רפורמה למהפכה. הוא צדק. הוא היה גם, בסופו של דבר, איטי מדי, וזה הרג אותו.
גודל בידי חייל ומשורר
אלכסנדר נולד ב-29 באפריל 1818 במוסקבה, במנזר צ'ודוב, במהלך שבוע חג הפחא — בנו הבכור של הניקולאי הראשון העתידי והנסיכה שרלוט מפרוסיה, ואחד משישה ילדים. חינוכו היה ניסוי מכוון בניגודים. הקפטן קארל מרדר השרה עליו ערכי לחימה ומשמעת; המשורר ואסילי ז'וקובסקי לימד אותו היסטוריה, ספרות ואת מה שדו"ח אחד מכנה טיפוח רגשות הומניים. שני הגברים היו אוטוקרטים משוכנעים, וז'וקובסקי, לאחר שתל את הרגשות ההומניים, הזהיר מאוחר מדי את תלמידו מפני רפורמה מהירה מדי.
ב-1841 נישא אלכסנדר לנסיכה וילהלמינה מסן-דרמשטאדט, שלקחה את השם מריה אלכסנדרובנה. היו להם שמונה ילדים.
כס מלכות שהורש בתבוסה
הוא נעשה קיסר ב-19 בפברואר 1855, באמצע מלחמת קרים, שרוסיה הפסידה בה. זוהי עובדת המפתח החשובה ביותר על שלטונו. הוא קיבל את התבוסה, חתם על חוזה פריז ב-30 במרץ 1856, והוכתר באותו אוגוסט. המלחמה חשפה משהו שאף כמות של פאר במגרשי מסדרים לא יכלה להסתיר: רוסיה היתה מפגרת טכנולוגית וארגונית, וצבא הצמיתים העצום שלה לא יכול היה להביס כוחות אירופיים מודרניים.
במקום שבו אביו הגיב לכל בעיה בדיכוי, אלכסנדר הסיק את המסקנה ההפוכה. הצמיתות לא היתה רק בלתי צודקת; היא היתה הסיבה לכך שרוסיה הפסידה.
שחרור
מניפסט השחרור של 1861 שחרר יותר מעשרים ושלושה מיליון צמיתים — דיווחים אחדים שמים את המספר קרוב יותר לעשרים וחמישה מיליון — במעשה יחיד. הם זכו בזכות להתאמת ללא רשות בעל הבית, להחזיק רכוש ולהתחיל עסקים. זה היה מעשה השחרור היחיד הגדול ביותר באירופה של המאה ה-19, והוא בוצע בצו של אדם שסמכותו שלו נשענה על המערכת שאותה פירק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הביצוע היה עניין אחר. צמיתי בית שוחררו ללא כל אדמה כלל. כל היתר נאלצו לקנות את חלקותיהם באמצעות תשלומי פדיון שנפרסו על פני ארבעים ותשע שנים עם ריבית, כשהמדינה מקדימה שלושה רבעים מהמחיר באגרות חוב והאיכרים פודים זאת — חובה שנמשכה עד 1907. הקצאות הקרקע היו לעיתים קרובות קטנות מכדי לחיות עליהן. מיסי פדיון הכריחו משפחות למכור תבואה שנזקקו לה כדי לאכול, ויצרו רעב קרוב, תסיסה נרחבת ורעב, ודחפו רבים מהמשוחררים הטריים לשכירות תחת בעליהם הקודמים. הקומונה הכפרית, המיר (mir), לא התפרקה למעמד של איכרים עצמאיים כמו שרצו הרפורמטורים; היא התקיימה, מחזיקה אדמה קולקטיבית ומחזיקה איכרים במקומם.
הרפורמות הגדולות
השחרור היה הגדול בסדרה. ב-1864 נבנתה מחדש מערכת המשפט סביב עקרונות שלרוסיה מעולם לא היו: משפט על ידי חבר מושבעים, גישה שוויונית לבתי המשפט, ואבטחת כהונה לשופטים. באותה שנה, זמסטבוס (zemstvos) — אספות מקומיות נבחרות — נוצרו ברחבי שלושים וארבעה מחוזות עם סמכות אמיתית על בתי ספר, בתי חולים, כבישים ושירותים ציבוריים. הצנזורה הוקלה ב-1865 והמשטרה החשאית פורקה. בשנות ה-70 שירות הצבא קוצר מחמש עשרה שנים لشש ואכזריות אימוני הצבא רוסנה.
בחוץ, אלכסנדר נשען על הנסיר גורצ'קוב וכפף את מדיניות החוץ לתוכנית הפנימית. הוא לקח שטחים במזרח הרחוק מסין בין 1859 ל-1861, מכר את אלסקה לארצות הברית ב-1867, רכש את סחאלין מיפן ב-1875 ודחק לתוך מרכז אסיה. מלחמת רוסיה-טורקיה של 1877–1878 הביאה רווחים ניכרים בקווקז, אם כי לחץ מערבי בקונגרס ברלין קיצץ אותם בחזרה.
הרפורמטור הופך את פניו
ב-1866 ניהליסט בשם דמיטרי קרקוזוב ניסה לירות בו. משהו באלכסנדר נסגר אחרי זה. הוא מינה את הריאקציונר דמיטרי טולסטוי וככל שתנועות רדיקליות גדלו, ענה להן במכות ברזל ומשפטים פומביים ששירתו בעיקר לפרסם את טיעוני המהפכנים לקהל רחב יותר.
חייו הפרטיים הסבו לו נזק נוסף. אשתו מתה ב-1880; ארבעים יום מאוחר יותר הוא התחתן עם פילגשו הוותיקה, הנסיכה קתרין דולגורוקובה, והחפזון זעזע את החברה הרוסית.
מדוע אלכסנדר השני נקרא גאון
הטענה נשענת על מעשה יחיד של היגיון פוליטי, והוא עז ומרשים. אלכסנדר השני הבין, עשרות שנים לפני שמישהו אחר נדרש לכך, שהסכנה האמיתית של האוטוקרטיה אינה תסיסה ליברלית אלא המבנה החברתי הבלתי מעורער שמתחתיו — ושמהפכה היא אירוע צפוי מראש ששליט בעל ראייה נכוחה יכול למנוע מראש. "טוב יותר לשחרר את האיכרים מלמעלה" אינו הצהרה מוסרית. זו תחזית אסטרטגית, והיא היתה נכונה: שחרור הצמיתים היה ניסיון לקנות את 1917 חמישים ושש שנים מראש.
כמעט שום אוטוקרט בהיסטוריה לא תקף מרצונו את היסוד הכלכלי של המעמד שמחזיק אותו על כס המלכות. אלכסנדר עשה זאת, ואז הלך בעקבותיו עם חבר מושבעים, אספות מקומיות נבחרות, עיתונות חופשית למחצה ושירות חובה מקוצר. רוסיה קראה לו הצאר המשחרר, ולפעם אחת כינוי המלוכה הושג ולא הוקצה.
מקרה הנגד הוא חמור ועוסק בעיקר בביצוע. אלכסנדר לא היה אינטלקטואל ולא הפיק מחשבה מקורית; מוריו עיצבו אותו כאוטוקרט והוא נשאר כזה, מעביר רפורמות בצו ולעולם אינו מוותר על העיקרון שדבריו הם חוק. הוא עיצב את השחרור בצורה שהותירה מיליוני איכרים עניים בקרקע ומשועבדים לחובות במשך שני דורות, מה שיצר בדיוק את הזעם המהפכני שאותו קבע לנטרל. אחרי 1866 הוא איבד את עשתונותיו וחזר לדיכוי. היסטורيونאים עדיין מתווכחים האם הרפורמות שלו היו מעט מדי ומאוחר מדי או מסוכנות מהר מדי, והתשובה ההגונה עשויה להיות שהן היו שתיהן — נועזות בתפיסה, מהוססות ומגושמות בפרטים. הגאון שלו היה באבחנה. המרשם נכתב בצורה גרועה, ורוסיה שילמה על כך.
מורשת
ב-13 במרץ 1881 תפסה אותו קבוצת "רצון העם" בסנט פטרבורג. הפצצה הראשונה פצעה את הרכבים שלו; אלכסנדר ירד ממרכבתו כדי לעזור להם, ופצצה שנייה הרגה אותו. הוא היה בן שישים ושתיים. כנסיית המושיע שעל הדם עומדת במקום.
הפרט האכזר ביותר הוא מה שהיה בכיסו. לפני מותו הוא הזמין תוכנית לצורה של ממשל מייצג — ההתחלה של חוקה רוסית. בנו אלכסנדר השלישי דחה זאת והחזיר את האימפריה חזרה לעבר ריאקציה.
אלכסנדר השני שחרר יותר אנשים בבת אחת מכל שליט במאה שלו, בנה מחדש את משפט רוסיה והממשל המקומי, ומודרניזציות את הצבא. הוא גם הדגים שמחצית מרפורמה יכולה להיות מערערת יציבות יותר מאשר כלום, ושמדינה המעלה ציפיות שאינה יכולה לעמוד בהן חימשה את אויביה שלה. המהפכה שניסה למנוע הגיעה שלושים ושש שנים אחרי מותו.