אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה: הספינקס ששבר את נפוליאון
נפוליאון בילה שבע שנים בניסיון לקרוא אותו והסתפק בשני עלבונות: "ביזנטיני מופעל" ו-"טאלמה של הצפון", על שם הטרגיקן הגדול של במת פריז. מטרניך חשב שהוא משוגע שיש לפייסו. קאסלרי העניק לו תכונות נעלות ומעולם לא הפסיק לעקוב אחריו. תומאס ג'פרסון שיבח את אופיו המכובד ואת חושו לזכויות טבעיות. כולם תיארו את אותו אדם, וחוסר ההסכמה הוא הנקודה המרכזית.
גדל להיות שני אנשים
יקטרינה הגדולה לקחה את חינוך נכדה באופן אישי ובנתה אותו מתוך סתירות. הרפובליקני השוויצרי פרדריק-סזאר דה לה הארפ (Frédéric-César de La Harpe) מילא את הנער בבשורה ההומניסטית של רוסו; המושל הצבאי ניקולאי סלטיקוב (Nikolay Saltykov) אימן אותו במסורות האוטוקרטיה הרוסית. אלכסנדר, שנולד בארמון החורף ב-23 בדצמבר 1777, למד להחזיק בשניהם בבת אחת ולהציג את מה שהחדר דרש. בגיל חמש-עשרה נישא לנסיכה לואיזה מבאדן, שקיבלה את השם אליזבטה אלכסייבנה; מאוחר יותר הודה שחש כלפיה רק אהבת אח. משקיף בן התקופה תפס את המוצר המוגמר במדויק: כן בכל הנוגע לאנושיות שלו, ומעמיד פנים בכל מה שקשור לפוליטיקה.
כס מלכות שנקנה בדם
ב-23 במרץ 1801 רצחה קבוצת קצינים את אביו, פאבל הראשון. על מה ידע אלכסנדר מתווכחים מאז; התיאור הרווח הוא שהוא אישר את הקנוניה בציפייה להדחה ולא להרג, ושהתוצאה הותירה אותו עם רגשות חרטה ובושה מתמשכים. הגנרל פאלן (General Pahlen) סיים את השיתוק של הצעיר במשפט שכדאי לזכור: הגיע הזמן למלוך כריבון. הוא הוכתר ב-15 בספטמבר 1801, בגיל עשרים ושלוש, פטריציד במחדל והאוטוקרט בעל הצליל הליברלי ביותר באירופה.
הרפורמטור שנגמרו לו הרפורמות
השנים הראשונות היו השנים מלאות התקווה. אלכסנדר כינס ועדה פרטית של יועצים ליברלים, ואז נשען על מיכאיל ספראנסקי, המנהל המוכשר ביותר שרוסיה הצמיחה במאה שנה. יחד הם ביטלו את משרדי הקולגיום המאובנים, יצרו ועדת שרים ומועצת מדינה, והקימו אוניברסיטאות בסנקט פטרבורג, חרקוב וקאזאן לצד אלו שבמוסקבה, וילנה ודורפאט. בנושא הצמיתות הוא התקדם ככל שהעז ולא מעבר לכך: צו משנת 1801 הרחיב את בעלות הקרקע לרוב המעמדות, וחוק משנת 1803 יצר קטגוריה של "חקלאים חופשיים". כ-47,000 צמיתים זכו לחירותם תחתיו – כחצי אחוז. ספראנסקי איבד את חינו בערך ב-1812 והוחלף באמונו של הקיסר על ידי אלכסיי ארקצ'ייב (Aleksey Arakcheyev), מפקח תותחנים שהכישרון שלו היה משמעת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דו-קרב עם נפוליאון
אלכסנדר הצטרף לבריטניה בקואליציה השלישית ב-1805 והובס באוסטרליץ, ולאחר מכן בפרידלנד ב-1807. הוא הגיב בעשיית הבלתי ייאמן: בטילזיט הוא כרת ברית עם האיש שהביס אותו זה עתה והצטרף למערכת היבשתית נגד הסחר הבריטי. זה קנה לו זמן וטריטוריה. פינלנד נלקחה משוודיה ב-1809; המלחמה הפרסית הארוכה של 1804–1813 הסתיימה עם ויתור על הקווקז בגוליסטן. הוא המשיך לסחור עם בריטניה בסתר ובאופן רשמי נטש את המצור ב-1810. בארפורט ב-1808 הוא כבר הראה לנפוליאון היכן הגבולות: "אתה אלים, אני עקשן - בוא נדבר או שאני עוזב."
1812
הפלישה הגיעה ביוני 1812. בורודינו, ב-7 בספטמבר, הציב יותר מ-250,000 חיילים בשדה אחד והניב כ-70,000 נפגעים מבלי לפתור דבר. מוסקבה נשרפה. ואז אלכסנדר עשה את הדבר האחד שאסטרטגיה של נפוליאון לא יכלה לשרוד: כלום. הוא סירב לנהל משא ומתן. "אני שם את תקוותי באלוהים, באופייה המופלא של האומה שלנו", אמר, וחיכה. עד נובמבר, ה-Grande Armée חצתה את הברזינה עם 27,000 איש שנותרו מצבא שאיבד כ-380,000 הרוגים ו-100,000 שבויים. אלכסנדר תיאר את הרגע כהארה שחשפה את שליחותו האלוהית כעושה השלום של אירופה. כמפקד העליון של הקואליציה הוא הוביל את המלחמה מערבה, ראה את צרפת נשברת בלייפציג בסתיו 1813, ונכנס לפריז ב-31 במרץ 1814. נפוליאון ויתר על כסאו ללא תנאי ב-6 באפריל.
עושה השלום משתנה
בקונגרס וינה התעקשותו על פולין הדאיגה את כולם, את קאסלרי יותר מכל; הוא החזיק ב"פולין הקונגרסאית" ומשל בה כמלך משנת 1815, כשהעניק לה חוקה שרוסיה עצמה מעולם לא קיבלה. בספטמבר 1815 הוא ייסד את הברית הקדושה, ניסיון לקשור את המעצמות הגדולות לפי עיקרון נוצרי מוצהר ולא רק לפי מאזן כוחות. המיסטיקה שלו הייתה אז אמיתית ומעמיקה – הוא פגש את הברונית פון קרודנר (Baroness von Krüdener) בסתיו 1813 והפך אותה לאשת סודו במחשבותיו הכמוסות ביותר.
אחרי 1818 הליברל נעלם. קנוניות במשמר הקיסרי, מזימות נגד חייו, והמהפכות של 1820 בנאפולי ובפיימונטה השלימו את המרתו לדוקטרינה של מטרניך על ביטחון קולקטיבי. ארקצ'ייב בנה התיישבויות צבאיות שבהן חיילים חקלאים תחת חוק צבאי. מורים זרים טוהרו מבתי הספר והחינוך הפך לשמרני דתית ופוליטית. הוא עדיין גינה את נפוליאון כגאון של רוע תוך הגנה על חירות והשכלה במופשט, ואף אחד לא יכול היה לדעת כמה מזה הוא אכן התכוון.
מדוע אלכסנדר נקרא גאון
הטענה להגנתו נשענת על החלטה אחת ורעיון אחד. ההחלטה הייתה ב-1812: לאחר שמוסקבה נשרפה, כל מוסכמה של לוחמה אירופית אמרה שהריבון המובס תובע תנאים, ואלכסנדר סירב לשחק. הסירוב הזה הרס את הצבא הגדול ביותר שהורכב אי פעם באירופה בצורה מוחלטת יותר מכל קרב שנלחם בו – והוא נלחם בכמה, והפסיד ברובם באופן אישי. זה לא היה מבריקות טקטית; זה היה סוג ספציפי של אומץ, היכולת לספוג קטסטרופה מבלי להפוך אותה לפעולה, בחצר שצרחה עליו להסדיר. הרעיון היה הברית הקדושה ומערכת הקונגרסים שצמחה ממנה: הניסיון הרציני הראשון לארגן את היבשת סביב עיקרון משותף מוצהר, והמסגרת שמנעה מהמעצמות הגדולות מלחמה כללית במשך עשורים.
הטיעון שכנגד הוא כבד. הרפורמות שלו נכשלו ברובן, ושחררו חצי אחוז מהצמיתים; הוא השליך את ספראנסקי, האיש היחיד המסוגל להשלים אותן; הוא סיים את שלטונו עם מושבות צבאיות ואוניברסיטאות מצונזרות. בני דורו לא יכלו להסכים אם הוא היה בעל חזון או שחקן, והטווח העצום של פסקי הדין שלהם – ביזנטיני, משוגע, טרגיקן, מדינאי בעל אופי מכובד – מציע שהאמת היא שהוא היה אטום בעיצובו, ואטימות זו אינה זהה לעומק. קציני ה"דקבריסטים" שקמו שבועות לאחר מותו למדו את הליברליזם שלהם מהבטחותיו המוקדמות. זה המדד ההוגן ביותר עבורו: מבריק פעם אחת, ברגע המדויק שבו זה נחשב, ואכזבה כמעט לכל מי שעודד.
מורשת
הוא מת מטיפוס בטגנרוג ב-19 בנובמבר 1825 לפי הלוח הישן, בגיל ארבעים ושבע, ונקבר בקתדרלת פטרוס ופאולוס הקדושים במרץ שלאחר מכן. הירושה הייתה כה מבולבלת – אף אח לא רצה בתחילה את כס המלוכה – שהיא נתנה לדקבריסטים את הפתח ואת תבוסתם. כמעט מיד החלה רוסיה לספר לעצמה שהוא בכלל לא מת, אלא הלך לחיות כנזיר הסיבירי פיודור קוזמיץ'. זו אגדה, והיא אומרת הכל על האיש שזה היה אמין.