אלכסנדר בלוק: תור הכסף מסתיים בדממה
בנובמבר 1917, שבועות לאחר מהפכת אוקטובר, זימן הקומיסר העממי אנטולי לונצ'ארסקי מאה ועשרים מהדמויות התרבותיות המובילות ברוסיה לפגישה. חמישה הגיעו. שניים מהם היו ולדימיר מאיאקובסקי ואלכסנדר בלוק — המשורר הלירי המפורסם ביותר של תור הכסף, מיסטיקן שבילה חמש-עשרה שנים בכתיבה על "גברת יפה", שנכנס למחנה הבולשביקי בעיניים פקוחות. חודשיים לאחר מכן כתב את השנים-עשר. שלוש שנים וחצי לאחר מכן הוא מת בגיל ארבעים, כשהוא מתלונן שהוא כבר לא יכול לשמוע שום צלילים.
נכדו של הבוטנאי
הוא נולד בסנט פטרסבורג ב-16 בנובמבר 1880 לתוך האריסטוקרטיה האקדמית הרוסית. אביו, אלכסנדר לבוביץ' בלוק, היה פרופסור למשפטים בוורשה; אמו, אלכסנדרה אנדרייבנה בקטובה, הייתה סופרת, ואביה, אנדריי בקטוב, היה בוטנאי מכובד ורקטור אוניברסיטת סנט פטרסבורג. ההורים נפרדו מוקדם, והילד גדל בעיקר בשחמטובו, אחוזת המשפחה ליד מוסקבה, בבית מלא ספרים.
שחמטובו העניקה לו את שתי תגליותיו המעצבות: המשוררים הליריים של המאה התשע-עשרה פיודור טיוטצ'ב ואפנסי פט, והפילוסופיה של ולדימיר סולוביוב, שתורתו על חוכמה אלוהית — עיקרון נשי של יופי נצחי היורד לעולם — הפכה למבנה הנושא של כל מה שכתב לפני 1905. היו לו שאיפות כשחקן לפני שהתיישב על שירה בסביבות גיל שמונה-עשרה. הוא נכנס לאוניברסיטת סנט פטרסבורג ללמוד משפטים, עבר לפילולוגיה היסטורית, וסיים את לימודיו ב-1906. שירי נעוריו נאספו כ-Ante Lucem.
הגברת היפה
בשנת 1903 נשא לאישה את ליובוב דמיטרייבנה מנדלייבה, בתו של הכימאי שבנה את הטבלה המחזורית. הנישואים היו מוזרים ואומללים ופוריים להפליא: לה הקדיש את Stikhi o Prekrasnoi Dame — פסוקים על הגברת היפה (1904) — המחזור שהפך אותו לשם דבר והפך את ההפשטה של סולוביוב לאישה המחכה אי שם בקצה העולם הנראה. זה גם גרר אותו למערכת יחסים ארוכה של אהבה-שנאה עם עמיתו הסימבוליסט אנדריי ביילי, אחד המריבות הספרותיות המגדירות של התקופה.
המיסטיקה הייתה אמיתית אך לא שרדה את המגע עם סנט פטרסבורג. בשירים שנאספו כהעיר (1904–1908) אותה מכונה חזיונית מופנית כלפי אור גז, מסעדות, שיכורים ועשן מפעלים, ומה שמתגלה הוא הדבר שבלוק באמת שאין לו תחרות בו: דימויים מעולם אחר המורכבים מסביבה בנאלית לחלוטין. האידיאל האפלטוני והמציאות התעשייתית מועמדים זה מול זה והאידיאל ממשיך להפסיד. עד 1912 כתב את השיר הקצר שרוסים עדיין מצטטים כהגדרה לייאוש — לילה, רחוב, פנס רחוב, בית מרקחת, האור העמום והחסר תכלית, שום דבר לא ישתנה, אין מוצא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תיאטרון, ונשים אחרות
לאכזבה הייתה גם צורה קומית. Balaganchik — מופע הבובות, 1906 — העמיד את כל דת הסימבוליזם על הבמה כדוכן ירידים, כשהגברת היפה נחשפת כקרטון והמשורר-גיבור מדמם מיץ חמוציות. זו הייתה פעולה פומבית של ונדליזם עצמי, וזה היה להיט. עבודתו בתיאטרון הביאה אותו למסלולה של השחקנית נטליה וולוחובה ומאוחר יותר של הזמרת ליובוב דלמאס, שתיהן עיצבו את השירה הקשה והחושנית יותר של שנותיו האמצעיות.
הוא הפך גם לדמות הבכירה הנדיבה ביותר של תור הכסף. בלוק הוא זה שפגש איכר בן תשע-עשרה מריאזאן ב-1915, הכריז על סרגיי יסנין כ"פנינה של משורר איכר" והשיק אותו למעשה.
שנים-עשר משמרות אדומים וישו
הוא קיבל את מהפכת 1905 בהתלהבות ובילה את העשור הבא בהקפת שאלת גורלה של רוסיה במונחים אפוקליפטיים יותר ויותר. במאי 1917 שירת כסטנוגרף בוועדה המיוחדת שחקרה את המעשים הבלתי חוקיים של שרי הצאר, וישב דרך חקירות של האנשים סביב רספוטין — חינוך קודר לאופן שבו הסדר הישן תפקד למעשה. כשבאה אוקטובר הוא קיבל זאת.
השנים-עשר, שנכתב בינואר 1918, עוקב אחר שנים-עשר משמרות אדומים דרך סופת השלגים והאלימות של פטרוגרד המהפכנית. הוא בנוי מפולקלור עירוני, שיר רחוב וסלנג פלילי ולא מדיקציה ספרותית, והוא נע על מקצבים פוליפוניים וצליל קשה ומעורר מצב רוח. בסוף, לפני השנים-עשר — שקוראים בבירור לשנים-עשר השליחים — הולך ישו, ובלוק מעולם לא הסביר בצורה מספקת מדוע. הפואמה הצליחה בהישג הנדיר של להעליב את כולם: קוראים אינטלקטואלים הטילו ספק אם היא בכלל טובה, והבולשביקים נחרדו מהמיסטיקה שלא יכלו לקרצף ממנה. הוא המשיך באותה שנה עם הסקיתים, שפתח מחדש את הוויכוח הישן בין סלאבופילים למערביים על עמדתה של רוסיה בין מזרח למערב והגיע, באופן מיסטי, לצד המזרחי.
הדממה
הוא עמד בראש איגוד המשוררים הכל-רוסי ב-1920. הוא גם הפסיק לכתוב. עד 1921 האכזבה הייתה מוחלטת: הוא אמר למקסים גורקי שהאמונה שלו בחוכמת האנושות התאדתה, ואמר לקורני צ'וקובסקי, "כל הצלילים פסקו. אתה לא שומע שאין יותר צלילים?" אסתמה וצפדינה הרסו אותו והוא נזקק לטיפול בחו"ל. גורקי עתר ללונצ'ארסקי בדחיפות. האישור נחתם ב-23 ביולי 1921 והגיע לשולחן הרלוונטי ב-10 באוגוסט. בלוק מת ב-7 באוגוסט.
מדוע אלכסנדר מכונה גאון
הפקולטה הספציפית היא מוזיקלית. שיריו המוקדמים של בלוק יפים באופן קונבנציונלי; שיריו הבוגרים מציגים דפוסים ריתמיים נועזים ופעימות לא אחידות שלא היה להם תקדים ברוסית, והוא יכול היה לקחת סמל ירוש — גברת, מסכה, סופת שלגים — ולהטעין אותו במשמעות שלא הייתה בו קודם. התוצאה היא גוף עבודה שמקורות התייחסות מכנים פשוט כשירה הלירית הרוסית החשובה ביותר של תור הכסף, ושאת השפעתו ניתן למצוא ישירות אצל מאיאקובסקי, שהפוטוריזם שלו לא מצא חן בעיני בלוק, ואצל אחמטובה, שכתבה שירה לכבודו, וכך גם צבטייבה, פסטרנק ונאבוקוב. אויביו התרשמו כמו חבריו. ניקולאי בוכארין, לא אסתטיקן, כינה אותו משורר בעל עוצמה אדירה ששיריו "משיגים מונומנטליות חצובה", תוך שהוא מצר על כך שמיסטיקה מנעה ממנו את המהפכה. טרוצקי הקדיש לו פרק שלם בספרות ומהפכה (1923), והודה שבלוק "היה שייך לספרות שלפני אוקטובר" אך "התגבר" עליה, וניבא שהוא יתפוס מקום מיוחד בספרות הרוסית. העובדה ששני מנהיגים בולשביקים חשו מחויבים להתווכח עם סימבוליסט היא כשלעצמה המדד.
טיעון הנגד הוא שהמכניקה דקה. המיסטיקה המוקדמת היא, בתיאור הכנה של ספרות ההתייחסות, דקדנס דתי — תאולוגיה פרטית של צעיר הלבושה כנבואה — ובלוק לא היה, במובן רגיל כלשהו, הוגה דעות; הפוליטיקה שלו הייתה אינטואיציות על נשמתה של רוסיה ולא ניתוח. השנים-עשר, היצירה שהכול סובב סביבה, הוטלה בספק על רקע אמנותי על ידי קוראים רציניים בזמנו וישו שבה נותר ללא הסבר. והכישרון התגלה כשביר: הוא לא כתב כמעט כלום בשלוש שנותיו האחרונות, ואז מת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא הצליל.
מורשת
הוא הדמות הגדולה האחרונה של תור הכסף וברוב הדיווחים, הנקודה שבה הוא מסתיים. שוסטקוביץ' הלחין שבעה משיריו כאופוס 127; מייצ'יסלב ויינברג הלחין יותר. משוררים רוסים המשיכו לכתוב לו מחוות במשך מאה שנה. האירוניה הסופית היא מנהלתית ומושלמת: המדינה שבחר לשרת עיבדה את אשרת היציאה שלו שלושה ימים לאחר שהיה בה צורך.