אלברט פון קליקר
אלברט פון קליקר (נולד רודולף אלברט קליקר; 6 ביולי 1817 – 2 בנובמבר 1905) היה אנטומיסט, פיזיולוג והיסטולוג שווייצרי.
ביוגרפיה
אלברט קליקר נולד בציריך, שווייץ. השכלתו המוקדמת נרכשה בציריך, והוא נכנס לאוניברסיטה שם ב-1836. לאחר שנתיים, עבר לאוניברסיטת בון, ומאוחר יותר לברלין, שם הפך לתלמידם של הפיזיולוגים הנודעים יוהנס פטר מילר ופרידריך גוסטב יאקוב הנלה. ב-1841 סיים תואר בפילוסופיה בציריך, וב-1842 תואר ברפואה בהיידלברג. המשרה האקדמית הראשונה שבה החזיק הייתה פרוסקטור (מנתח) לאנטומיה תחת הנלה, אך כהונתו בתפקיד זה הייתה קצרה – ב-1844 חזר לאוניברסיטת ציריך כדי לאייש קתדרה כפרופסור מן המניין לפיזיולוגיה ואנטומיה השוואתית. שהותו שם הייתה גם היא קצרה; ב-1847 הציעה לו אוניברסיטת וירצבורג, שנמשכה לתהילתו הגוברת, את משרת הפרופסור לפיזיולוגיה ולאנטומיה מיקרוסקופית והשוואתית. הוא קיבל את המינוי, ומאז נשאר בווירצבורג, מסרב לכל ההצעות שפיתו אותו לעזוב את החיים האקדמיים השקטים של העיירה הבווארית, שם מת.
רבים מהזיכרונות הרבים שפרסם (כולל המאמר הראשון שכתב), אשר הופיעו ב-1841, לפני שסיים את לימודיו, עסקו במבנה של בעלי חיים מסוגים מגוונים ביותר. בולטים ביניהם היו מאמריו על מדוזות ויצורים דומים. פעילותו בכיוון זה הובילה אותו לערוך מסעות זואולוגיים לים התיכון ולחופי סקוטלנד, וכן לקחת על עצמו, יחד עם חברו קרל תאודור ארנסט פון זיבולד, את עריכת ה-Zeitschrift für Wissenschaftliche Zoologie, שנוסד ב-1848 והמשיך תחת ידיו להיות אחד מכתבי העת הזואולוגיים החשובים ביותר.
ידו הייתה אחת הראשונות שעברו צילום רנטגן, על ידי חברו וילהלם רנטגן.
עבודות
קליקר תרם רבות לחקר הזואולוגיה. מאמציו המוקדמים כוונו לחסרי חוליות, והזיכרון שלו על התפתחות סילוניות (שפורסם ב-1844) נחשב ליצירה קלאסית. הוא עבר במהרה לחולייתנים, וחקר עוברים של דו-חיים ויונקים. הוא היה בין הראשונים, אם לא הראשון ממש, להכניס לענף זה של מחקר ביולוגי את הטכניקה המיקרוסקופית החדשה – שיטות של הקשחה, חיתוך וצביעה. חלק גדול מההתקדמות שעשתה האמבריולוגיה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 קשור לשמו. "הרצאות על התפתחות" שלו, שפורסמו ב-1861, הפכו מיד לעבודה סטנדרטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אך לא הזואולוגיה ולא האמבריולוגיה סיפקו את תביעת התהילה העיקרית של קליקר. אם עשה רבות עבור ענפי מדע אלו, הוא עשה עוד יותר עבור ההיסטולוגיה, הידע על המבנה הדק של רקמות בעלי החיים. בין תוצאותיו המוקדמות הייתה ההדגמה ב-1847 ששריר חלק או לא משורטט מורכב מיחידות נפרדות, של תאי שריר בעלי גרעין. בעבודה זו הלך בעקבות מורו הנלה. כמה שנים לפני כן, היה ספק אם לעורקים יש שריר בדפנותיהם – בנוסף, לא היה קיים עדיין בסיס היסטולוגי מוצק לאותן דעות לגבי פעולת מערכת העצבים על מחזור הדם, שעמדו להופיע בקרוב, ואשר הייתה להן השפעה כה גדולה על התקדמות הפיזיולוגיה.
תרומותיו של קליקר להיסטולוגיה היו נרחבות; שריר חלק, שריר משורטט, עור, עצם, שיניים, כלי דם ואיברים פנימיים – כולם נחקרו על ידי קליקר. התוצאות אליהן הגיע תועדו בחלקן בזיכרונות נפרדים, ובחלקן בספר הלימוד הגדול שלו על אנטומיה מיקרוסקופית, שראה אור לראשונה ב-1850.
אלברט ל. לנינג'ר טען שקליקר היה בין הראשונים להבחין בסידור הגרגירים בסרקופלזמה של שריר משורטט לאורך תקופה של שנים שהחלה בסביבות 1850. גרגירים אלו נקראו מאוחר יותר סרקוסומים על ידי רטיוס ב-1890. סרקוסומים אלו נודעו כמיטוכונדריה – תחנות הכוח של התא. במילותיו של לנינג'ר, "יש לזקוף לזכותו של קליקר גם את ההפרדה הראשונה של מיטוכונדריה ממבנה התא. ב-1888 הוא בודד את הגרגירים הללו משרירי חרקים, שבהם הם מצויים בשפע, מצא שהם מתנפחים במים, והראה שיש להם קרום."
במקרה של כמעט כל רקמה, הידע הנוכחי שלנו מכיל מידע שהתגלה לראשונה על ידי קליקר – אך שמו זכור בעיקר בשל עבודתו על מערכת העצבים. כבר ב-1845, בעודו בציריך, סיפק הוכחה ברורה לכך שסיבי עצב הם המשכיים לתאי עצב, ובכך הניח את היסודות לכל המחקר המאוחר יותר על פעולות מערכת העצבים המרכזית.
מאותו זמן ואילך הוא עבד ללא הרף על ההיסטולוגיה של מערכת העצבים, וביתר שאת על הבעיות הקשות שמציגים הדפוסים המורכבים שבהם שזורים סיבי עצב ונוירונים במוח ובחוט השדרה. מראשית ימיו כמאסטר של שיטה, הוא ראה במבט אחד את הערך של שיטת הצביעה החדשה של גולג'י לחקירת מערכת העצבים המרכזית. קליקר תרם רבות לידע על המבנה הפנימי של המוח. ב-1889 הוא שחזר את ההכנות ההיסטולוגיות של אבי מדעי המוח רמון אי קחאל ואישר את תיאוריית הנוירוניזם.
כבוד
קליקר קיבל תואר אצולה מהנסיך העוצר לואיטפולד מבוואריה ב-1897 ובכך הורשה להוסיף את התואר "פון" לשם משפחתו. הוא הפך לחבר באגודות מלומדות במדינות רבות; באנגליה, אותה ביקר יותר מפעם אחת, ושם הפך לידוע, החברה המלכותית הפכה אותו לעמית ב-1860, וב-1897 העניקה לו את אות ההערכה הגבוה ביותר שלה, מדליית קופלי. ב-1897 הוא מונה לחבר כבוד באגודה האמריקאית לאנטומיה.
מין של לטאה, Hyalosaurus koellikeri, נקרא על שמו.
הטרוגנזה
ב-1864 החיה קליקר את התיאוריה של אטיין ז'ופרואה סנט-אילר לפיה האבולוציה מתקדמת בצעדים גדולים (סלטציוניזם), תחת השם הטרוגנזה. קליקר היה מבקר של הדרוויניזם ודחה אב קדמון משותף אוניברסלי, ובמקום זאת תמך בתיאוריה של מוצא משותף לאורך קווים נפרדים. על פי אלכסנדר ווצ'יניץ', תיאוריית האבולוציה הלא-דרווינית של קליקר קשרה "טרנספורמיזם אורגני לשלושה רעיונות כלליים, כולם מנוגדים להשקפתו של דרווין: מוצא מרובה של צורות חיים, גורמים פנימיים של וריאציה, ו'קפיצות פתאומיות' (הטרוגנזה) בתהליך האבולוציוני." קליקר טען שהטרוגנזה פעלה על פי חוק כללי של התקדמות אבולוציונית, אורתוגנזה.