אבו נואס: משורר היין שבגדאד לא יכלה למחוק

בשנת 2001 הורה משרד התרבות המצרי לשרוף ששת אלפים עותקים של קובץ שירה. המשורר היה מת במשך כ-1,200 שנה. הוא כתב בערבית הקלאסית של חצר הח'ליפות העבאסית, זכה לחסותם של שני ח'ליפים, והפך לדמות עממית ב"אלף לילה ולילה" – והפסוקים שלו על יין ועל תשוקה לנערים עדיין החזיקו מספיק מתח במאה ה-21 כדי להיות שווים השמדה. זהו סוג מוזר של הישרדות ספרותית, וזוהי הישרדותו של אבו נואס.

אהוואז, בצרה, כופה

תאריכי חייו שנויים במחלוקת. הוא נולד באהוואז, במה שהיא כיום איראן, אי שם סביב 747 או 756–58, ומת סביב 814 או 815; המקורות אינם מסכימים וחוסר הוודאות הוא סטנדרטי לתקופה. אביו היה ערבי ואמו פרסית, שושלת שהציבה אותו בקו התפר של העולם העבאסי, שבו התרבות הפרסית שטפה אימפריה ששפתה הספרותית וצורות היוקרה שלה נותרו ערביות באופן מתריס. הוא התחנך בבצרה ובכופה, ולמד אצל משוררים מבוססים – בעיקר ואליבה אבן אל-חובאב – לצד דקדוק ומדעי האסלאם. הערה של בן תקופתו עליו שרדה והיא שווה יותר מדף של תיאור: "מעולם לא ראיתי אדם בעל ידע נרחב יותר מאבו נואס, ולא כזה שעם זיכרון עשיר כל כך, החזיק מעט ספרים כל כך".

בגדאד והח'ליפים

שנותיו המוקדמות בבגדאד היו לא יציבות. הוא נצמד לווזירים הברמכים, וכאשר משפחה זו איבדה את כוחה הוא איבד את אחיזתו, ובילה תקופה בגלות במצרים. הוא חזר, ובסופו של דבר הבטיח את חסותו של הח'ליף הארון א-רשיד ואז, בצורה בטוחה יותר, של אל-אמין, כשהוא מגיע למעמד אמיתי בחצר. הדפוס הוא הסיכון הרגיל של המשורר המקצועי בכלכלת חסות: העבודה תלויה בקרבה לכוח, והכוח אינו אמין. הדבר המדהים הוא כמה מעט התלות הזו אילפה אותו.

נגד המדבר

המוסכמה ששלטה בשירה הערבית הרצינית דרשה מהמשורר לפתוח בבכי על אתר המחנה הנטוש של שבט אהובתו – חורבות המדבר, המחנה שנעלם, עבר הבדואים. אבו נואס הגיע מערים וכתב מהן. הוא הפנה עורף לדימויים המדבריים והפך את חיי העיר העכשוויים לחומרי הגלם שלו: הטברנה, הגן, החצר, הגוף. הוא שמר על המנגנון הקלאסי – שיריו הפורמליים הם דקדוקיים בקפדנות ומעוגנים במסורת הערבית שלמד כראוי – והשתמש בהם כדי לומר דברים שהמסורת לא נבנתה לומר. הוא פרס דימויים פרסיים ורעיונות פילוסופיים פרסיים ככלים נגד הקלאסיציזם הערבי מתוכו. זהו המהלך המרכזי של הקריירה שלו, וזו הסיבה שהוא נחשב למהפכן ולא למורד.

חמריאת (שירי יין)

תהילתו נשענת על שירי היין, החמריאת, שבהם הגביע, מוזג היין, הבציר והלילה הופכים לעולם שלם של תשומת לב חושית – ופרובוקציה ישירה לנורמות האסלאמיות לגבי שתייה. הוא כתב שירה הומו-ארוטית באותה פתיחות. הדיוואן שלו נע בין דת, הנאה והומו-ארוטיות מבלי לפתור את המתח, והאפיון של בריטניקה אותו כחביב אך ציני, משורר של הומור ואירוניה החי על הנאה, תופס את הטון. הוא עבד גם בז'אנרים אחרים, ואף המציא אחד: המועמא, שיר חידה שנפתר על ידי שילוב מחדש של אותיות.

מדוע אבו נואס מכונה גאון

היכולת המדוברת היא שליטה טכנית שהופכת לטיעון. כל אחד יכול לדחות מוסכמה; כמעט אף אחד לא יכול לדחות אותה תוך הפגנה, שורה אחר שורה, של שליטה מוחלטת בדבר שנדחה. אבו נואס למד דקדוק ואת הקורפוס הקלאסי בקפדנות מספקת כך ששיריו הפורמליים עומדים כהישגים אורתודוקסיים, והוא השתמש בדיוק בסמכות הזו כדי לפוצץ את הטקס המרכזי של המסורת, כשהוא מחליף את הבכי על חורבות המדבר בטברנה ובגביע. השיפוט העכשווי עליו – ידע יוצא דופן הנישא בזיכרון, עם כמעט ללא ספרים – מצביע על הציוד הקוגניטיבי הספציפי המעורב: זיכרון מילולי זמין ומיידי שאפשר לו לאלתר בתוך הצורות המטריות המחמירות ביותר בשירה העולמית. הוסיפו לכך את המצאת צורה חדשה, המועמא, והטיעון חזק; הוא מדורג בדרך כלל בין הגדולים שבמשוררים הערבים הקלאסיים והפך מפורסם מספיק כדי לשרוד כדמות ב"אלף לילה ולילה".

לטיעון הנגד הכן יש כמה חלקים. הטווח שלו צר יותר ממה שהמוניטין שלו מציע – יין, תשוקה, אירוניה, הפגנה עצמית – ומשורר שעובד על רגיסטר רגשי קטן באורך עצום מזמין את האשמת המונוטוניות, שקוראים לא אוהדים השמיעו מאז המאה שלו. הוא היה משורר חצר, תלוי כלכלית בח'ליפים ובווזירים, והעבירה שלו פעלה בתוך גבולות שהפטרונים שלו סבלו; דמות השותה השערורייתי הייתה בעצמה מצרך חצר סחיר, מה שמסבך כל קריאה שלו כדיסידנט טהור. והטקסט אינו יציב: עבודתו הועברה דרך מאות שנים של אי-נוחות מוסרית, צונזרה והוטלה בספק, עם משרד מצרי שעדיין שורף מהדורות ב-2001. מה שאנו קוראים הוא גרסה שלו שעברה ידיים רבות עם דעות על מה שהיה צריך לכתוב. גאון, כן – אבל גאון שאין לנו את מלוא הראיות לגביו.

מורשת

אבו נואס קבע את התנאים לשירת היין הערבית בצורה כל כך מכרעת שהז'אנר מתוארך למעשה ממנו, והפנייה העירונית שלו עזרה לשחרר את השירה הערבית הקלאסית מנוף שרוב מתרגליה מעולם לא ראו. הוא גם הפך למשהו נדיר יותר ממשורר קנוני: דמות עממית, טריקסטר הצמוד להארון א-רשיד ב"לילות", הידוע לאנשים שמעולם לא קראו שורה מהדיוואן שלו. והוא נותר חי פוליטית. שריפת הספרים ב-2001, והשימוש של "אגודת אבו נואס" האלג'יראית בשמו בדגילה בזכויות להט"ב, הם שני צדדים של אותה עובדה – שמשורר מהמאה השמינית עדיין מתפקד כטיעון שמיש על הנאה, אמונה ותשוקה בעולם הערבי. יש מכתש על כוכב חמה שנקרא על שמו, שזה סוג של הנצחה שהוא אולי היה מוצא מצחיק. הוא כתב כאילו הלילה לא יסתיים, ושתים-עשרה מאות לאחר מכן אנשים עדיין נלחמים על מה שהתכוון.