אברהם טאקר: בעל האחוזה העיוור שכתב מראש את התועלתנות
בעל אדמות עשיר מסארי שמעולם לא החזיק בדוכן דרשה, פרופסורה או משרה ציבורית בילה את שני העשורים האחרונים של חייו בכתיבת חיבור עצום ומתפתל על אתיקה ופסיכולוגיה תחת שם בדוי — וסיים את הכרכים האחרונים לאחר שהתעוור לחלוטין, תוך הכתבה דרך מסגרת כתיבה מכנית בעיצובו האישי. ספרו של אברהם טאקר The Light of Nature Pursued מצא מעט קוראים בתנאים שלו, אך הטיעון המרכזי שלו הופיע מחדש, מושחז ומוכר, בפילוסופיה המוסרית שעיצבה את המחשבה האתית האנגלית במשך חצי המאה הבאה.
ירושתו של יתום
טאקר נולד בלונדון ב-2 בספטמבר 1705, למשפחת סוחרים מסומרסט. שני ההורים מתו כשהיה צעיר, ודודו סר אייזק טילארד גידל אותו. הוא נכנס למרטון קולג', אוקספורד, ב-1721 כסטודנט מן השורה, ולמד פילוסופיה, מתמטיקה, צרפתית, איטלקית ומוזיקה — תוכנית הלימודים הרחבה והלא-מתמחה של גבר צעיר עם כסף וללא צורך להשתכר למחייתו מהשכלתו. הוא המשיך ללמוד משפטים ב-Inner Temple אך מעולם לא עסק כעורך דין. ב-1727 קנה את טירת בטצ'וורת' ליד דורקינג בסארי, ונשאר שם לשארית חייו, תוך שהוא נמנע במכוון מפלגים פוליטיים וממשרה ציבורית.
נישואים, אובדן, והפנייה לפילוסופיה
ב-1736 נשא לאישה את דורותי בארקר, בתו של אדוארד בארקר, ברון של האוצר, ולזוג נולדו שתי בנות, ג'ודית ודורותיאה מריה. דורותי מתה ב-1754, ותגובתו של טאקר הייתה לאסוף את התכתובת שלהם לכרך זיכרון פרטי, The Picture of Artless Love. מותה מסמן גם, בדיווחי חייו, את תחילתו של הפרויקט הפילוסופי המתמשך שיעסיק אותו במשך שני העשורים הנותרים של חייו — בעל אחוזה כפרי ללא התחייבויות מוסדיות המפנה את כל זמנו לעבר עבודה אחת רחבת ידיים של פילוסופיה מוסרית.
אדוארד סרץ' ואור הטבע
טאקר פרסם את יצירת המופת שלו תחת שם העט "אדוארד סרץ'", והוציא דגימה ראשונית, על רצון חופשי, ב-1763, לפני שארבעת הכרכים הראשונים של The Light of Nature Pursued הופיעו ב-1765, ואחריהם כרכים נוספים — החשבונות נבדלים מעט בשנות הפרסום המדויקות, כאשר הסדרה המלאה מתוארכת בדרך כלל בין 1768 ל-1777, והכרך האחרון הופיע שלוש שנים לאחר מותו. טאקר תיאר את שאיפתו שלו בפשטות: לנסח "תוכנית של טבע ויסודות הדת הטבעית, המבוססת על בסיס של ניסיון ותצפיות." התוצאה הגיעה לשבעה כרכים המכסים פסיכולוגיה, מטאפיזיקה, דת טבעית, ובמרכזה — אתיקה, שנכתבו בסגנון דיסקורסיבי, לעיתים קרובות סוטה מהנושא, שערבב טיעון זהיר עם אנקדוטה אישית ואיור ביתי, שיטה שהפכה את הספר לעשיר ברעיונות וקשה לקריאה ברצף.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הטיעון: סיפוק, הנאה, והטוב הכללי
בליבת האתיקה של טאקר עומדת טענה אחת פשוטה מטעה: שהסיפוק של כל אדם הוא המטרה האמיתית והפעילה של כל התנהגותו, ושהנאה וסיפוק הם, ביסודו של דבר, אותו הדבר המשתנה רק בדרגה ולא בסוג. טענה זו לבדה לא תתאר דבר מלבד אגואיזם פסיכולוגי רגיל. המהלך הייחודי של טאקר היה לחבר את המניע הפרטי הזה לסדר מוסרי גדול יותר דרך תכנון אלוהי: מכיוון שהעולם מסודר כך שהסיפוק האינדיבידואלי קשור לסיפוק של אחרים, רדיפה אחר הטוב של עצמך, כשהוא מובן כראוי, עוקבת אחר הטוב הכללי של כולם — ומתוך ההתאמה הזו גזר טאקר את כוחם של חוקים מוסריים, חובה והתנהגות מכובדת. למעשה, הוא בנה גרסה של תועלתנות תיאולוגית דור לפני שהמונח היה קיים: פעולה נכונה היא מה שמקדם את האושר הכללי, והיא עושה זאת מכיוון שהשגחה מיטיבה חיברה את רדיפת ההנאה הפרטית לשרת בדיוק את המטרה הזו.
החוב שוויליאם פיילי הכיר בו
הטיעון של טאקר היה עלול להישאר סקרנות של פילוסופיית בעלי אדמות כפריים אלמלא ויליאם פיילי קרא אותו בעיון ובנה עליו. הפילוסופיה המוסרית של פיילי עצמו, שהונחה בספרו הנפוץ Principles of Moral and Political Philosophy (1785), שיטתה למעשה את אותו מבנה — אושר אינדיבידואלי המיושר עם אושר כללי דרך רצון אלוהי — לספר לימוד נגיש ומשפיע הרבה יותר, ופיילי הכיר במפורש בחובו לטאקר כקודם לו. מכיוון שספרו של פיילי הפך לטקסט סטנדרטי בקיימברידג' במשך עשורים, רעיון שהופיע לראשונה בחיבור עלום בן שבעה כרכים על ידי בעל אחוזה מסארי שכתב תחת שם בדוי הגיע לדורות של סטודנטים אנגלים דרך שם אחר משלו.
עיוורון והכרכים האחרונים
מ-1771 טאקר היה עיוור לחלוטין, ובמקום להפסיק לכתוב הוא בנה מכשיר שאפשר לו להמשיך להלחין בצורה קריאה ללא ראייה, כאשר בתו מתמללת את התפוקה שלו. הוא עבד במצב זה עד מותו ב-20 בנובמבר 1774, בטירת בטצ'וורת', כשהוא משאיר כרכים שעדיין צריכים להופיע לאחר מותו. נכדו, סר הנרי סנט ג'ון-מילדמיי, הפיק מאוחר יותר מהדורות עם סקיצות ביוגרפיות החל מ-1805, וויליאם הזליט הכין קיצור של כל העבודה ב-1807 במיוחד כדי להפוך את הרעיונות של טאקר לנגישים לקוראים שלעולם לא יעבדו דרך שבעת הכרכים המלאים.
מדוע אברהם מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של טאקר צר אך אמיתי: עבודה בבידוד כמעט מוחלט מפילוסופיה מקצועית, ללא משרה אוניברסיטאית וללא מעגל פילוסופי לבחון את רעיונותיו מולו, הוא הגיע באופן עצמאי לטיעון המבני הבסיסי של אתיקה תועלתנית — שהמוסר מצטמצם לקידום האושר הכללי — הרבה לפני שהוא הפך למסגרת הדומיננטית של הפילוסופיה המוסרית האנגלית, ועשה זאת דרך חשיבה סבלנית, אוטודידקטית ברובה, ולא על ידי ירושתה מבית ספר. העובדה שספרו שלו זכור בעיקר כמקור שפיילי בנה עליו, ולא כציון דרך שנקרא בזכות עצמו, היא הגבול הכנה של אותה טענה: הפרוזה של טאקר הייתה סוטה מספיק מהנושא, והפרסום שלו תחת שם בדוי מספיק, כך שהרעיונות שלו נזקקו ליורש ברור ושיטתי יותר כדי להגיע לקהל. האם יוצר הרעיון או המפופולריזטור היעיל ביותר שלו ראוי לקרדיט הגדול יותר היא שאלה חיה שהיסטוריונים של אתיקה עדיין שוקלים כשהם מציבים את שמו של טאקר, שנזכר למחצה, לפני זה של פיילי.
מורשת
טאקר שורד בהיסטוריה של הפילוסופיה פחות כמחבר שנקרא בהרחבה ויותר כמקור מוכר — בעל האחוזה הכפרי שיצירת המופת העיוורת, המוכתבת והפסאודונימית שלו סיפקה את הטיעון ש, מסונן דרך ויליאם פיילי, עזר לקבוע את תנאי הפילוסופיה המוסרית האנגלית לתוך המאה התשע-עשרה.