אבבה ביקילה: יחף מעבר לקולוסיאום
בליל ה-10 בספטמבר 1960, רץ רב-טוראי אתיופי מחיל המשמר הקיסרי ברומא ללא נעליים, עקף את המרוקאי ראדי בן עבדסלאם (Rhadi Ben Abdesselam) ב-500 המטרים האחרונים, וחצה את קו הסיום בשער קונסטנטינוס בתוצאה 2:15:16.2 — שיא עולם. לאחר מכן, מיד לאחר שרץ מרתון יחף על כבישי רומא הסלולים, החל לגעת באצבעות רגליו ולרוץ במקום. הוא אמר לאחר מכן שהיה יכול לרוץ עוד עשרה או חמישה-עשר קילומטרים. המסלול עבר ליד אובליסק אקסום, שנבזז מאתיופיה על ידי הצבא האיטלקי שכבש את ארצו במהלך ילדותו. הוא היה האפריקאי השחור הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית.
ג'אטו
אבבה ביקילה נולד ב-7 באוגוסט 1932 בג'אטו (Jato), שבמחוז סלאלה (Selale) שבשואה (Shewa), לוודינש בנברו (Wudinesh Beneberu) ודמיסי (Demissie). יום הולדתו חל ביום המרתון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, צירוף מקרים שנראה מתוסרט מדי. במהלך מלחמת איטליה-אתיופיה השנייה בשנים 1935-37 נמלטה המשפחה לעיירה המרוחקת גורו (Gorro), וחזרה לאחר מכן לעסוק בחקלאות.
בילדותו שיחק ג'נה (gena), משחק הוקי למרחקים ארוכים מסורתי באתיופיה שבו שערי המשחק מוצבים במרחק קילומטרים זה מזה — ענף ספורט שמסתכם בריצה לאורך כל היום תוך כדי מרדף. הוא גדל בגובה רב, ובהמשך נהג לרוץ עשרים קילומטרים ביום בין סולולטה (Sululta) לאדיס אבבה פשוט כדרך להגיע לעבודה.
המשמר הקיסרי
סביב שנת 1952 עבר לאדיס אבבה והצטרף לרגימנט הרגלים ה-5 של המשמר הקיסרי, היחידה העילית שהגנה על הקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie). הוא שירת עם גדוד קגניו (Kagnew) במהלך מלחמת קוריאה והגיע לבסוף לדרגת שמבל (shambel), סרן.
באותן ריצות יומיות לבירה, באמצע שנות ה-50, הבחין בו אוני ניסקאנן (Onni Niskanen), מאמן שוודי שהועסק על ידי ממשלת אתיופיה. ניסקאנן לקח אותו תחת חסותו ואימן אותו במיוחד לריצות מרתון. בשנת 1956 סיים אבבה שני אחרי וואמי ביראטו (Wami Biratu) באליפות הכוחות המזוינים. ביולי 1960 ניצח במרתון הראשון שלו באדיס אבבה, וחודש לאחר מכן רץ בזמן 2:21:23 — מהיר יותר מהשיא האולימפי של אמיל זטופק (Emil Zátopek). המבצע ברומא, כפי שכינה זאת הביוגרף שלו טים ג'ודה (Tim Judah), היה "פעולה מתוכננת היטב", ולא מקריות.
רומא, בלי נעליים
פרט הריצה יחף, שהפך אותו למפורסם בכל העולם, היה אילוץ ולא הצהרה: נעליים חדשות גרמו לו לשלפוחיות, ולכן הוא רץ בלעדיהן. הוא גדל כשהוא רץ ללא נעליים וידע מה הוא עושה. הוא ניצח את בן עבדסלאם בעשרים וחמש שניות ואת שיא העולם בשמונה עשיריות השנייה.
היילה סלאסי העניק לו את עיטור כוכב אתיופיה, העלה אותו לדרגת רב-טוראי, והעניק לו בית ומכונית פולקסווגן חיפושית עם נהג צמוד. בשנה שלאחר מכן הוא ניצח במרתון הקלאסי של אתונה יחף — הפעם האחרונה שבה התחרה כך — וניצח גם באוסקה ובקושיצה. במרתון בוסטון של 1963, רוח קרה וגבעות ניוטון הכריעו אותו למקום החמישי בתוצאה 2:24:43: המרתון הבינלאומי היחיד שסיים מבלי לנצח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טוקיו, ארבעים יום אחרי ניתוח
ב-16 בספטמבר 1964 עבר ניתוח להסרת התוספתן. הוא חזר לאימונים תוך ימים ספורים. ב-21 באוקטובר, כשהוא נועל נעלי פומה (Puma), ניצח במרתון האולימפי בטוקיו בתוצאה 2:12:11.2, ארבע דקות ושמונה שניות לפני זוכה מדליית הכסף באזיל היטלי (Basil Heatley) — הרץ הראשון בהיסטוריה שהגן בהצלחה על תואר המרתון האולימפי.
וגם הפעם הוא לא נראה עייף. הוא ביצע תרגילי התעמלות על הדשא, נגע באצבעות רגליו פעמיים, שכב והניע את רגליו באוויר כאילו הוא רוכב על אופניים. סלאסי העלה אותו לדרגת סגן והעניק לו את מסדר מנליק השני, חיפושית נוספת ובית נוסף.
הגוף נשבר
הוא ניצח במרתון מאיניצ'י (Mainichi) שני במאי 1965 וניצח ב-זרָאוץ (Zarautz) ובאינצ'ון-סיאול ב-1966; המרוץ הקוריאני היה המרתון האחרון שסיים אי פעם. בזרָאוץ ביולי 1967 קרע גיד בירך ומעולם לא התאושש מכך. ביולי 1968 נסע לגרמניה לטיפול בבעיות זרימת דם ברגליו, וממשלת גרמניה סירבה לממן את הטיפול.
הוא נרשם למרתון מקסיקו סיטי ב-20 באוקטובר 1968 כשהוא נושא את מספר החזה 1, במטרה להשיג מדליית זהב שלישית ברציפות, עם שבר בעצם השוקית שרופאים גילו שבוע קודם לכן. הוא פרש לאחר כ-16 קילומטרים. בן ארצו מאמו וולדה (Mamo Wolde) ניצח.
התאונה
ב-22 במרץ 1969 איבד שליטה על מכונית הפולקסווגן חיפושית שהעניק לו הקיסר. המכונית התהפכה ולכדה אותו; ג'ודה מציע שייתכן שהיה תחת השפעת אלכוהול, בעוד אבבה טען כי סטה כדי להימנע מהתנגשות עם מכונית שבאה מולו. הוא חולץ בבוקר שלמחרת.
הוא נותר קוודריפלג, משותק מהצוואר ומטה, ומעולם לא הלך שוב. ב-29 במרץ הוטס לבית החולים סטוק מנדוויל (Stoke Mandeville Hospital) באנגליה לשמונה חודשי טיפול. המלכה אליזבת השנייה ביקרה אותו; כרטיסי איחולי החלמה הגיעו מכל רחבי העולם. הוא זכה להחלמה מספקת כדי להיות מסווג כמשותק פלג גוף תחתון (פרפלגי), עם יכולת שימוש בזרועותיו.
ואז הוא התחרה שוב. בשנת 1970 התאמן בחץ וקשת בכיסאות גלגלים והשתתף בתחרויות חץ וקשת וטניס שולחן במשחקי סטוק מנדוויל בכיסאות גלגלים בלונדון, מבשרי המשחקים הפאראלימפיים. באפריל 1971, בתחרות לספורטאים עם מוגבלויות בנורווגיה, ניצח במרוץ מזחלות שטח בתוצאה 1:16:17. באולימפיאדת מינכן 1972 היה אורח כבוד וזכה לתשואות עומדות בטקס הפתיחה; לאחר שפרנק שורטר (Frank Shorter) קיבל את מדליית הזהב במרתון, ניגש אליו שורטר ולחץ את ידו.
הוא מת באדיס אבבה ב-25 באוקטובר 1973, בגיל 41, מדימום מוחי — סיבוך של התאונה ארבע שנים קודם לכן. כ-65,000 איש השתתפו בהלווייתו הממלכתית, ביניהם היילה סלאסי, והקיסר הכריז על יום אבל לאומי. הוא קבור בקבר עם פסל ברונזה בכנסיית סנט ג'וזף.
מדוע אבבה נחשב לגאון
זהו מקרה המבוסס על יכולת פיזית ולא על אינטלקט, ויהיה זה לא ישר להציג זאת אחרת. אבבה לא כתב דבר, לא תיאור דבר, ולא הותיר אחריו שום שיטה מלבד דוגמה אישית. מה שהיה לו הוא מנוע אירובי יוצא דופן שנבנה על ידי גובה ועל ידי שני עשורים של ריצה שמעולם לא נועדו כאימון — ג'נה כילד, עשרים קילומטרים ביום לעבודה כחייל — בשילוב עם שיפוט קצב שזה הדבר הקרוב ביותר לאינטליגנציה בריצות למרחקים ארוכים. פעמיים הוא רץ מרתון בתוך תוכנית וביצע אותה במדויק: עקיפת בן עבדסלאם כ-500 מטרים לסיום, לא 5,000, וניצחון בטוקיו בהפרש של יותר מארבע דקות, ארבעים יום לאחר ניתוח בטן.
התכונה המעידה יותר מכל היא סוג של קור רוח פיזיולוגי. תרגילי ההתעמלות שלו לאחר המרוץ ברומא ובטוקיו לא היו נועדו להרשים; הם היו עדות לכך שהוא סיים את המרתונים המהירים ביותר שנרו אי פעם כשיש לו עוד רזרבות. זהו דבר נדיר יותר ממהירות גולמית.
הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהתהילה שלו כרץ יחף הייתה בחלקה מקרית — הוא רץ ללא נעליים ברומא כי זוג חדש גרם לו לשלפוחיות — ושהקריירה שלו הייתה קצרה ושברירית פיזית: פציעה אחת בגיד הירך ב-1967 סיימה את ריצות המרתון התחרותיות שלו לצמיתות. הכישרון שלו לא היה ניתן לייצוא כידע, והוא לא אימן או סיסטמט את שיטותיו. אבל הספורט עצמו מתח את הקו ממנו: קני מור (Kenny Moore) מ-Sports Illustrated זקף לזכותו את תחילתה של "מפולת ריצות המרחקים האפריקאית הגדולה", והדומיננטיות המזרח-אפריקאית בענף נמשכת כבר שישה עשורים.
מורשת
ארגון רצי ניו יורק (New York Road Runners) יצר את פרס אבבה ביקילה חמש שנים לאחר מותו; מאמו וולדה, טגלה לורופ (Tegla Loroupe), פול טרגאט (Paul Tergat) והיילה גבריסלאסי (Haile Gebrselassie) קיבלו אותו כולם. אצטדיון באדיס אבבה נושא את שמו. ביום השנה החמישים למרתון רומא בשנת 2010, המנצח סיראג' גנה (Siraj Gena) רץ את 300 המטרים האחרונים יחף וקיבל על כך בונוס של 5,000 אירו. בדצמבר 2019, הטבעת האולימפית שאיבד בחדר השירותים של אצטדיון בטוקיו ב-1964 הוחזרה למשפחתו על ידי בנו של הסדרן שלקח אותה — מעשה קטן ומאוחר של השבת צדק לאדם שהיו חייבים לו הרבה.