עבדורחמן ואחיד: איש הדת העיוור שניסה לעצב מחדש את אינדונזיה
הוא היה מסוגל לדקלם את כל הקוראן מהזיכרון ולפי הדיווחים החזיק בראשו אלפיים מספרי טלפון, ובכל זאת כנשיא לא יכול היה לקרוא את הנאומים שהוכנו עבורו ונזקק לעוזרים כדי לתאר לו את שפת הגוף של הפקידים שישבו מולו. עבדורחמן ואחיד (Abdurrahman Wahid) – הידוע ברחבי אינדונזיה פשוט כגוס דור (Gus Dur) – הנהיג את המדינה בעלת הרוב המוסלמי הגדול בעולם במשך עשרים ואחד חודשים בלתי נתפסים, כמעט עיוור, נרדם לעיתים קרובות בטקסים רשמיים, ומשוכנע לחלוטין שאיסלאם ופלורליזם אינם הפכים אלא אותו רעיון עצמו.
נולד לתוך שושלת של חוקרי איסלאם
הוא נולד ב-7 בספטמבר 1940, בדנאניאר (Denanyar) שבמזרח ג'אווה, אז חלק מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים. ואחיד היה נכדו של אחד ממייסדי נהדלאת' אל-עולמא (Nahdlatul Ulama), הארגון האיסלאמי המסורתי שהפך לארגון המוסלמי הגדול בעולם, ובנו של ואחיד האשים (Wahid Hasyim), גיבור תנועת העצמאות שכיהן כשר הדתות של אינדונזיה. הוא גדל בתוך פזנטרן (pesantren) – פנימייה איסלאמית ליד ג'ומבאנג (Jombang) – יוצאת דופן בפרוגרסיביות שלה, שבה אביו שילב לימודי מדעי החברה ואנגלית לצד לימודי ערבית ודת. לפי הודאתו המאוחרת, הוא בילה חלק גדול מנעוריו בהברזה מהשיעורים לטובת הקולנוע והספרייה במקום אולם הלימוד במסגד – סימן מוקדם למוחו חסר המנוחה והסינקרטי שעיצב אותו.
השכלה בשלוש יבשות
השכלתו הדתית הרשמית של ואחיד הובילה אותו לאוניברסיטת אל-אזהר (Al-Azhar) בקהיר בין השנים 1964 עד 1966 ולאחר מכן לאוניברסיטת בגדאד, ממנה סיים את לימודיו בשנת 1970, עם תקופת לימודים נוספת בקנדה. בניגוד לבני דורו שחזרו מלימודים כאלה עם תארים איסלאמיים מתקדמים ותעודות טקסטואליות נוקשות, ואחיד חזר ללא תואר כזה, לאחר שספג במקום זאת סגנון אינטלקטואלי השוואתי ורחב-יריעה שערבב משפט איסלאמי מסורתי עם ספרות בינלאומית, קולנוע ופילוסופיה פוליטית חילונית – אקלקטיות שתאפיין כל שלב מאוחר יותר בקריירה שלו.
הנהגת הארגון המוסלמי הגדול בעולם
לאחר שלימד באוניברסיטאות ובפנימיות איסלאמיות באינדונזיה לאורך שנות ה-70, נבחר ואחיד ליו"ר נהדלאת' אל-עולמא ב-1984, תפקיד בו החזיק עד 1999 בעוד מספר החברים בארגון תפח לכיוון ארבעים מיליון. אופיו המסורתי של הארגון, הכפרי ברובו ושורשיו איכריים, הגיע עם מה שחוקרים מתארים כקלות יוצאת דופן של הסתגלות לתרבות המקומית והעדפה לסינקרטיזם על פני ליטרליזם טקסטואלי נוקשה. ואחיד דחף את המגמה הזו רחוק יותר מכל קודמיו, והפך לתומך קולני בממשל דמוקרטי חילוני גם בזמן שהוביל ארגון דתי המוני. בשנת 1997 נסע לירושלים כדי לקבל את פרס רבין, מחווה בולטת של הושטת יד בין-דתית ששמה אותו בפומבי בעימות עם זרמים קשוחים יותר בפוליטיקה האינדונזית והמוסלמית הרחבה, והוא התנגד בעקביות לדמוניזציה גורפת של העם היהודי גם כאשר מתח ביקורת על מדיניות ישראלית ספציפית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נשיאות בלתי סבירה
בחירות יוני 1999 באינדונזיה היו הבחירות החופשיות באמת הראשונות מזה ארבעים וארבע שנים, ומפלגתו של ואחיד, ה-PKB, זכתה רק בכ-11 עד 13 אחוזים מהקולות – הרבה מאחורי מפלגתה של מגוואטי סוקרנופוטרי (Megawati Sukarnoputri). עם זאת, באוקטובר 1999 בחרה האספה המייעצת העממית בו לנשיא ברוב של 373 קולות מול 313 למגוואטי, תוצאה של בניית קואליציה פרלמנטרית ולא של מנדט עממי, כשמגוואטי מושבעת כסגניתו כפיצוי. כנשיא, ואחיד פעל במהירות לפרק את שאריות הדיקטטורה של סוהארטו (Suharto): הוא הרחיב את חופש הביטוי וחופש העיתונות, לחץ למען אחריותיות צבאית, פיטר את הגנרל ויראנטו (Wiranto) בשל האשמות בפשעים נגד האנושות במזרח טימור, פתח במשא ומתן עם בדלנים באצ'ה (Aceh), התנצל רשמית על מעשי הזוועה במזרח טימור, ושינה את שם איריאן ג'איה (Irian Jaya) למערב פפואה כמחווה כלפי האוכלוסייה הילידית שלה.
עיוורון, כאוס ודיפלומטיה אינסטינקטיבית
סגנון הממשל שלו הותיר את בעלי בריתו ומתנגדיו כאחד מבולבלים. כשהוא כמעט עיוור ומתמודד עם סוכרת, לחץ דם גבוה ומחלות כלי דם – שבץ מוחי כבר הכניס אותו לתרדמת שדרשה ניתוח מוח לפני שנכנס לתפקידו – ואחיד נזקק לעוזרים שידריכו אותו בתוך מעונו ולא יכול היה לקרוא מסמכים שהונחו לפניו. הוא פיצה על כך בלוח נסיעות יוצא דופן, כשהוא מבקר בכחמישים מדינות ועורך כ-30 נסיעות לחו"ל בעשרת החודשים הראשונים שלו בלבד, תוך שהוא משמיע הצהרות פומביות אימפולסיביות בנושאים החל מישראל ועד עצמאות אצ'ה, מה שהותיר את ממשלתו שלו מנסה להסביר אותן. שערוריות שחיתות שנגעו לעוזריו ומשפחתו, כולל טענות המערבות את המעסה האישי שלו, שחקו עוד יותר את סמכותו, בעוד אלימות עדתית באמבון (Ambon), קאלימנטן (Kalimantan) ולומבוק (Lombok) הסלימה תחת משמרתו – אלימות שפרשנים רבים האמינו כי הוצתה במכוון על ידי פלגים פוליטיים וצבאיים יריבים כדי לערער אותו.
הודחה בתוך עשרים ואחד חודשים
כהונתו של ואחיד כנשיא הסתיימה ב-23 ביולי 2001, כאשר האספה הלאומית של אינדונזיה הצביעה פה אחד, 591 נגד 0, להדיח אותו בשל אי-כשירות, ניצול לרעה של כוח ושחיתות, לאחר שהוציא צו חירום בלתי חוקתי שניסה להשעות את הפרלמנט. סירובו של הצבא לאכוף את הצו הזה חתם למעשה את גורלו; הוא סירב בתחילה לעזוב את ארמון הנשיאות לפני שיצא לטיפול רפואי בארצות הברית. פרשנים באותה עת הזהירו כי אופן הדחתו, שעקף את הליך ההדחה הפורמלי של החוקה, הציב תקדים מדאיג לדמוקרטיה הצעירה של אינדונזיה, גם אם מעטים חלקו על כך שממשלתו הפכה לבלתי ניתנת לתפקוד.
מדוע עבדורחמן נחשב לגאון
הטיעון לגבי גאונותו של ואחיד נשען פחות על דוקטרינה כלשהי ויותר על טווח קוגניטיבי ורוחני יוצא דופן: אדם שיכול היה לדקלם את הקוראן במלואו, להחזיק אלפי קשרים אישיים בזיכרון, לנוע בשטף בין הכשרה בסמינר בקהיר לבין בילוי בקולנוע בקהיר, ולתרגם בסיס דתי שמרני לפלטפורמה של פלורליזם חילוני, דיאלוג בין-דתי וזכויות מיעוט במדינה המוסלמית הגדולה בעולם. פרשנים אינדונזים ויורשו כנשיא, סוסילו באמבאנג יודהויונו (Susilo Bambang Yudhoyono), הגדירו אותו במפורש כ"אבי הרב-תרבותיות והפלורליזם", ומכון ואחיד שהקימה משפחתו לאחר מותו ממשיך להעלות על נס את מורשתו האינטלקטואלית בקידום איסלאם מתון. טיעון הנגד הכן ברור באותה מידה: נשיאותו הייתה, לפי כמעט כל מדד מנהלי, כישלון – כאוטית, לא ממושמעת, מסומנת בשערוריות ובמדיניות אימפולסיבית שהרחיקה את הקואליציה שבחרה בו, ונקטעה לאחר פחות משנתיים בהצבעת אי-אמון פה אחד. גאונותו, אם המונח תקף, הייתה של הוגה דתי ומוסרי עם כישרון נדיר לפיוס בין-דתי, לא של מנהלן שלטוני; אותו מוח אקלקטי ולא ממושמע שיצר את החזון הפלורליסטי שלו יצר גם נשיאות שאף אחד, כולל רבים מתומכיו, לא החשיב כמנוהלת היטב.
מורשת
ואחיד נפטר ב-30 בדצמבר 2009, בג'קרטה בגיל שישים ותשע במהלך ניתוח להסרת קריש דם מליבו. בתו יני ואחיד (Yenny Wahid) מנהלת כיום את מכון ואחיד, שנוסד בשנת 2004 כדי להמשיך את תמיכתו באיסלאם סובלני ופלורליסטי, ושמו נותר קשור בזיכרון הציבורי באינדונזיה פחות לפרטים של ממשלו הקצר והסוער, ויותר לדימוי הייחודי של איש דת כמעט עיוור שהתעקש, בניגוד לזרמי תקופתו, שאמונה איסלאמית ופלורליזם דתי יכולים להיות אותו פרויקט.