א. ב. יהושע: המצפון הפוקנרי של ישראל
סול בלו כינה אותו "סופר ישראלי צעיר ומבריק" כשהיה יהושע בקושי בן ארבעים. עד מותו בשנת 2022, מבקרים נהגו להשוות אותו לעיתים קרובות להשוואה גדולה עוד יותר, וכינו אותו "פוקנר הישראלי" בשל פרוזה שהקיפה מעשה אלימות או צער יחיד מריבוי זוויות, עד שהקורא לא הבין מה קרה אלא מה זה אומר. בין שתי קביעות אלו מונחת אחת הקריירות השנויות ביותר במחלוקת בספרות העברית המודרנית – סופר שזכה לאמון על מבנה הנרטיב שלו באותה מידה שבה עורר הסתייגות בדעותיו על מי נחשב ליהודי מלא.
מכרם אברהם לסורבון
אברהם גבריאל יהושע – הידוע לכולם בכינוי "בולי" – נולד ב-9 בדצמבר 1936 בשכונת כרם אברהם בירושלים, למשפחה ספרדית מהדור השלישי לעלייתה מסלוניקי. אביו, יעקב יהושע, היה חוקר תולדות ירושלים; אמו, מלכה רוסיליו, היגרה ממוגדור שבמרוקו הצרפתית. אותה ירושה כפולה – ארכיון משפחתי ירושלמי ותיק מצד אחד, ועקירה מצפון אפריקה מצד שני – מונחת תחת כמעט כל מה שכתב מאוחר יותר על זהות ספרדית ומזרחית בתרבות ספרותית שעדיין נשלטה על ידי הציונות האשכנזית. הוא שירת כצנחן בצה"ל בשנים 1954–1957, לחם במבצע סיני ב-1956, לפני שלמד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן ספרות צרפתית בסורבון (Sorbonne). תקופת שהות בפריז בשנות ה-60, שם לימד וכיהן כמזכיר הכללי של התאחדות הסטודנטים היהודים העולמית, העניקה לו את המרחק שממנו הזהות הישראלית הפכה עבורו, לראשונה, לבעיה ספרותית ולא למובן מאליו.
הפרופסור שכתב מחדש את הסיפור הלאומי
יהושע בילה את רוב חייו המקצועיים כפרופסור לספרות השוואתית ולספרות עברית באוניברסיטת חיפה, משרה שבה החזיק משנת 1972, עם הפסקות לטובת משרות אורח באוקספורד, הרווארד, פרינסטון ואוניברסיטת שיקגו. המשרה האקדמית לא הייתה מקרית: הפרוזה שלו בנויה בסבלנות של חוקר למבנה. הוא השתייך לדור שמבקרי הספרות בישראל מכנים "הגל החדש", סופרים שהתבגרו לאחר הקמת המדינה ופנו מהגבורה הקולקטיבית של הספרות העברית המוקדמת אל הפרטי, אל המעורפל ואל הבלתי פתור מבחינה פסיכולוגית. רומנים מוקדמים כמו "המאהב" (1977), "גירושים מאוחרים" (1982) ו"מולכו" (1987) ביססו את שיטתו הייחודית: מספרים מרובים, תיאורים עקיפים ומושברים של אותם אירועים, טכניקה שהוא עצמו כינה פוקנרית ושאותה אימץ מקפקא, בקט וש"י עגנון לא פחות מאשר מהסופר האמריקאי הדרומי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מר מאני והארכיטקטורה של ההיסטוריה
"מר מאני" (1989) נחשב בדרך כלל להישגו השאפתני והמוערך ביותר – רומן המסופר בחמישה דיאלוגים חד-צדדיים, הנע אחורה לאורך יותר ממאתיים שנה של משפחה ספרדית אחת, שבה הקורא שומע רק צד אחד של כל שיחה וחייב לשחזר את הצד האחר. מדובר בהימור צורני המשמש גם כמדיטציה על האופן שבו זהות יהודית מועברת, מעוותת ומומצאת מחדש לאורך דורות, וספר זה זיכה את יהושע בפרס הספר היהודי הלאומי. אחריו הגיעה סדרה של רומנים שהמשיכו לבחון את השילוב בין צורה ניסיונית לנושאים חברתיים: "השיבה מהודו" (1994), "הכלה המשחררת" (2001), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) – שזכה בפרס הספר של הלוס אנג'לס טיימס – ו"אש ידידותית" (2007), שפיצל את צערה של משפחה מפורקת בין ישראל לטנזניה. יצירות מאוחרות יותר, בהן "חסד ספרדי" (2012), שזכה בפרס מדיסיס הזר בצרפת, והרומנים האחרונים שלו "המנהרה" (2020) ו"הבת היחידה" (2023), המשיכו לעסוק באותן דאגות גם בגיל מבוגר: אי-מהימנות הזיכרון, עול הנרטיב הלאומי ועקשנותם של פצעים משפחתיים.
פעיל שלום שלא ריכך את עמדותיו
מבחינה פוליטית, יהושע היה דמות מחויבת במחנה השלום הישראלי, ממשתתפי טקס החתימה על יוזמת ז'נבה ומבקר עקבי של הכיבוש, אך עם זאת מצא גם הרבה לבקר בתרבות הפוליטית הפלסטינית – עמדה שלא סיפקה אף אחד מהצדדים באופן מלא. מה שהפך אותו לדמות שנויה במחלוקת באמת, היה עמידתו על כך – שנאמרה בבוטות ופעמים רבות – כי "חיים יהודיים מלאים יכולים להתקיים רק במדינה היהודית", טענה שהציגה את יהדות התפוצות כמשהו לקוי מבחינה מבנית ולא רק כשונה. המבקרת ויויאן גורניק, בסקירת הצהרותיו הפומביות, אבחנה בהן סוג של "בריונות" שישבה באי-נוחות לצד החמלה שבפרוזה שלו, שעסקה בסבלנות כה רבה ב"עייפות שוחקת נפש" בחיי יום-יום. הוא גם טען, למורת רוחן של קהילות יהודיות מסוימות, שהנצחת השואה דחקה הצידה את תשומת הלב לבעיותיה העכשוויות של ישראל – עמדה התואמת את סירובו הכללי להתייחס לפרות קדושות כאל קדושות.
הכרה
הכבוד שהוענק לו הצטבר בהתמדה לאורך חמישה עשורים: פרס ישראל לספרות ב-1995, העיטור הספרותי האזרחי הגבוה ביותר במדינה; פרס ביאליק; פרסי ברנר ואלתרמן; מועמדות ברשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2005; פרס דן דייוויד ב-2017; ומדף של פרסים איטלקיים, כולל פרס פלאיינו ופרס ויארג'יו למפעל חיים. הוא החזיק בתוארי דוקטור לשם כבוד מחמש אוניברסיטאות, וספריו תורגמו לכ-28 שפות. הרולד בלום, שכתב עליו ב-1984, סייג את שבחיו באופן שנקרא כיום כמעט נבואי בדיוקו: "אני מטיל ספק בכך שמר יהושע יימנה עם נביאי עמו, אך אני חוזה לו מקום של כבוד בקרב מספרי סיפוריו."
מדוע יהושע מכונה גאון
הטיעון לגאונות נשען על הישג טכני ספציפי: יהושע בנה רומנים – הנועז שבהם הוא "מר מאני", עם הדיאלוגים החד-צדדיים הנמתחים לאחור על פני מאתיים שנה – שבהם החצי המושמט של השיחה אינו גימיק אלא המנוע המלא של המשמעות, מה שמאלץ את הקורא לבצע את העבודה הפרשנית שרוב הסופרים עושים עבורו. תעוזה מבנית זו, שבאה לידי ביטוי בתריסר ספרים מבלי להפוך אי פעם לטכניקה בלבד, היא שהעניקה לו את התואר "פוקנר הישראלי", ואת מה שבלום, הקמצן באופיו בסופרלטיבים, עדיין העניק לו – "מקום של כבוד" בקרב מספרי הסיפורים. טיעון הנגד הכן הוא שבלום שלל במפורש את הטענה הגדולה יותר – נביא, בעל חזון, סופר המארגן מחדש את האופן שבו עמו תופס את עצמו – ושמר זאת לאחרים, וכי האשמת "הבריונות" של גורניק מצביעה על חיכוך אמיתי: קולו הפומבי של יהושע בנוגע ליהודי התפוצות והשואה יכול היה להיות רדוקציוני בדיוק באופן שבו הפרוזה שלו מעולם לא הייתה. הוא היה, בהסכמה רחבה, אחד משניים או שלושה הסופרים העבריים החשובים ביותר בדורו ואדריכל של צורה נרטיבית שמעטים מבני זמנו השתוו לה. האם זה מסתכם בגאונות או במשהו קצת פחות מזה – מיומנות רב-אמנית ללא הקפיצה החזונית הסופית – נותר, כראוי לסופר כה שנוי במחלוקת, ללא הכרעה.
מורשת
יהושע הלך לעולמו ב-14 ביוני 2022, במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, מסרטן הוושט, שש שנים לאחר מותה של רעייתו במשך חמישים ושש שנים, הפסיכואנליטיקאית רבקה קירשנר. הוא הותיר אחריו אחד-עשר רומנים, ארבעה מחזות, שלושה קבצי סיפורים וארבעה כרכי מסות, וגוף עבודה הנלמד כיום כנדבך מרכזי של "הגל החדש" שעיצב מחדש את הספרות העברית לאחר 1948 – הוכחה לכך שספרות האובססיבית לסיפור הקמת האומה יכולה גם להפוך, בסבלנות ובאופן צורני, לכלי לפירוק אותו סיפור.