זאהה חדיד: האדריכלית שציירה ראשונה
בשנת 1983 זכתה אדריכלית אלמונית בת שלושים ושלוש בתחרות בינלאומית להקמת מועדון פנאי על צלע הר מעל הונג קונג עם הצעה שנראתה פחות כמו בניין ויותר כמו אירוע גיאולוגי. הפסגה (The Peak) מעולם לא נבנתה. כך גם, אחת עשרה שנים לאחר מכן, בית האופרה של מפרץ קארדיף (Cardiff Bay Opera House), שגם בו זכתה ואשר התנגדות מקומית חיסלה. במשך רוב שני עשורים הייתה זאהה חדיד האדריכלית המדוברת ביותר בעולם על סמך דברים שלא היו קיימים.
בגדאד, ביירות, בדפורד סקוור
היא נולדה בבגדאד ב-1950, בתם של מוחמד חדיד, פוליטיקאי ותעשיין ליברלי מוביל בעיראק, ווג'יה אל-סابונג'י. היא למדה בבית ספר קתולי מנזרי בעיר, לאחר מכן בבנייני פנימייה בשוויץ ובאנגליה החל מ-1965, והשלימה תואר במתמטיקה באוניברסיטה האמריקאית בביירות בין השנים 1968 ל-1971.
למתמטיקה יש חשיבות. היא הגיעה לאדריכלות כשהיא כבר שולטת ברעיון שמרחב יכול להיות מתואר באמצעות משוואות ולא באמצעות חדרים. ב-1972 היא נכנסה לאיגוד האדריכלות בלונדון (Architectural Association), אז בית הספר הוויכוחים ביותר בעולם, שם למדה תחת רם קולהאס ואליה זנגליס וזכתה בפרס הדיפלומה ב-1977. פרויקט הסיום שלה, הטקטוניק של מלביץ' (Malevich's Tectonik), הציב מלון על גשר האנגרפורד מעל התמזה תוך שימוש באוצר המילים של הציור הסופרמטיסטי הרוסי. היא הלכה לעבוד עם מוריה במשרד OMA, ועד 1979 החזיקה בפרקטיקה משלה, שנוהלה מבית מוסך קטן.
אדריכלית נייר
ב-1985 היא שוכרה כיתה יחידה — סטודיו 9 — בבית ספר ויקטוריאני בקלרקנוול. משרדה יבלע בסופו של דבר את הבניין כולו.
לאורך שנות ה-80 ותוך כדי שנות ה-90 היא עבדה במידה רבה על נייר, והנייר היה העניין המרכזי. היא ציירה. הרישומים שלה שאלו את הסופרמטיזם של מלביץ' ואת הפרספקטיבות המעוותות שלו כדי לתאר מבנים ממספר נקודות מבט בו-זמנית, כשהם מפוצצים תוכניות על פני הקנادا. מבקרים כינו אותה אדריכלית נייר, והתווית הייתה מדויקת ולא הוגנת במידה שווה: את מה שהיא ציירה עדיין אי אפשר היה להנדס, לתמחר או לבנות. היא תכננה בקצה גבול היכולת שהמחשוב התיר, בערך חמש עשרה שנים לפני שהמחשוב התיר זאת בפועל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסדק הראשון הגיע ב-1993 עם תחנת הכיבוי של ויטרה (Vitra Fire Station) בווייל אן ריין בגרמניה — קטנה, חדה, כוללת משטחים נטויים ותנועה קפואה, וללא ספק הרישומים שהפכו למוחשיים.
הבניינים מגיעים
אז הכל הגיע בבת אחת. ביתן LFone בווייל אן ריין ואזור המוח (Mind Zone) בכיפת המילניום ב-1999; החניון והמסוף בהואנהיים-נורד בשטרסבורג ב-2001; קפיצת הסקי בברגיזל באינסברוק ב-2002; מרכז רוזנתל לאמנות עכשווית בסינסינטי ב-2003; מרכז המדע פאהנו בווולפסבורג ב-2005.
ב-2004 הוענק לה פרס פריצקר לאדריכלות — האישה הראשונה שקיבלה אותו. חבר המושבעים היה כן בכך שהוא מעניק את הפרס על מסלול חיים ולא על קטלוג שלם. לורד רוטשילד, יושב הראש שלו, שיבח אותה כמי ש"אינה מתפשרת במחויבותה למודרניזם" וציין שהיא "התרחקה מטיפולוגיות קיימות". פרנק גהרי ציין שיש לה "אחד מהמסלולים האדריכליים הברורים ביותר שראינו מזה שנים רבות". עדה לואיז האקסטט כינתה אותה "אחת המתרגלות המוכשרות ביותר של אמנות האדריכלות כיום", עם "חזון אישי עקבי ומקורי ששינה את האופן שבו אנו רואים וחווים מרחב". קארן שטיין אמרה שהיא "בנתה קריירה על תיגר על המוסכמות — רעיונות קונבנציונליים של מרחב אדריכלי, של פרקטיקה, של ייצוג ושל בנייה".
היצירות הגדולות הגיעו בעקבות זאת: מוזיאון MAXXI ברומא, שהחל ב-1998 והסתיים ב-2009; מרכז הספורט הימי בלונדון עבור אולימפיאדת 2012; בית האופרה בגואנגג'ואу ב-2010; מרכז היידאר אלייב בבאקו, שהושלם ב-2012; פלאזת העיצוב דונגדאמון בסיאול ב-2014. היא זכתה בפרס סטרלינג של RIBA פעמיים ברציפות — עבור MAXXI ב-2010 ועבור אקדמיית אוולין גרייס, בית ספר בלונדון, ב-2011. היא מונתה למפקדת במסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-2002 ולדיים מפקדת (Dame Commander) ב-2012, קיבלה את עיטור מפקד מסדר האמנויות והספרות מצרפת, זכתה בפרס פראמיום אימפריאלה מיפן, וקיבלה את מדליית הזהב המלכותית של RIBA לשנת 2016 — האישה הראשונה שקיבלה אותה בזכות עצמה.
מדוע זאהה נקראת גאון
היכולת הספציפית הייתה המצאה מרחבית שהושגה באמצעות ציור. חדיד לא ציירה בניינים ואז הציגה אותם; היא ציירה רעיונות מרחביים בשפה סופרמטיסטית — נקודות מבט מרובות ובו-זמניות, שדות במקום חדרים, גיאומטריה בתנועה — ואז בילתה שנים בהכרחת ההנדסה להדביק את הקצב של הדימויים. מעטים מאוד מהאדריכלים ממציאו שפה צורנית; היא המציאה אחת כזו וחיה מספיק זמן כדי לראות אותה נבנית. המילה הזו שימשה עליה ישירות ועל ידי אנשים רציניים: ביל לייסי מקרן פריצקר אמר ש"רק לעיתים רחוקות מופיע אדריכל עם פילוסופיה וגישה לצורת האמנות המשפיעה על כיוון התחום כולו", והיו פירמן, עורך כתב העת RIBA Journal, כינה אותה בפשטות "האדריכלית המבריקה ביותר של דורה", תוך שהוא זוכר אותה כ"חריפה, מצחיקה, ואפילו משונה — ובכל זאת הייתה לה נוכחות מדהימה". ציטוט ה-RIBA למדליית הזהב המלכותית דיבר על "השפעה מתנשאת, ייחודית ובלתי נלאית".
הטיעון הנגדי הוא אמיתי. היא קיבלה את הכבוד הגבוה ביותר באדריכלות ב-2004 על רקע רק דל באופן ניכר של בניינים שהושלמו — פרס פריצקר עצמו הודה בגוף העבודות הקטן שנבנה — וצורת אמנות הנשפטים על פי מה שעומד על תילו זכאית לשאול האם עשור של ניצחונות בתחרויות ללא בנייה מהווה הישג או הבטחה בלבד. הצורות שלה הפכו אפשריות רק באמצעות מחשוב ודרשו תקציבים גדולים מאוד ולקוחות סבלניים ועשירים, מה שמעלה את השאלה המביכה עד כמה מתוך חתימת ידה הוא חזון וכמה הוא כסף. ועד מותה, הפרסיקה שלה העסיקה יותר מארבע מאות איש והפיקה כ-950 פרויקטים ביותר מארבעים וארבע מדינות; בקנה מידה כזה "בניין של זאהה חדיד" מתאר את התפוקה של סטודיו לא פחות מאשר את ידה של אישה אחת. מה שאינו מוטל בספק הוא המקוריות של השפה עצמה, אותה הפעילה על נייר זמן רב לפני שמישהו יכול היה לצקת אותה.
מורשת
היא לימדה באיגוד האדריכלות עד 1987 והחזיקה במשרות פרופסורה בהרווארד, ייאל, קולומביה, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו והאוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה, כך שהטענה התפשטה דרך סטודנטים כמו גם דרך בניינים.
היא הלכה לעולמה ב-2016, בגיל שישים וחמש, כשהפרקטיקה שלה בשיא תפוקתה ותור של עבודות לא גמורות מאחוריה. הישגה האמיתי ניכר במה שאפשרה לאחרים: הבניין המעוקל, הממוחשב והלא-אורתוגונלי הוא כעת דבר רגיל לנסות, והוא לא היה כזה כשהתחילה לצייר.