איבון דה קרלו: ממלכת הטכניקולור ועד לילי מסטר
כאשר סטיבן סונדהיים (Stephen Sondheim) נזקק לרקדנית עבר שתשיר על הישרדות למחזמר שלו משנת 1971, Follies (פולייס), הוא כתב את השיר "I'm Still Here" לאחר ששמע משהו ספציפי באודישן של איבון דה קרלו – מה שכינה "איכות חמימה". השיר, שנבנה על חיים של המצאה מקצועית מחדש, יכול היה להיות קורות החיים שלה עצמה: רקדנית אקזוטית, "מלכת המבחנים" של אולפני פרמאונט, אשת הנביא בסרטו של ססיל ב. דה-מיל, עקרת בית גותית בסיטקום, ולבסוף זמרת בברודוויי שהסיפור האמיתי שלה היה דרמטי יותר מהתפקיד שגילמה.
ילדות שנועדה לבמה
מרגרט איבון מידלטון (Margaret Yvonne Middleton) נולדה ב-1 בספטמבר 1922 בוונקובר שבקולומביה הבריטית, וגדלה כמעט לבדה אצל אמה, מארי דה קרלו, לאחר שאביה נטש את המשפחה כשהייתה בת שלוש. מארי הייתה נחושה מההתחלה שבתה תפתח קריירה בעולם הבידור ורשמה אותה לבית ספר לריקוד באותו גיל. הילדה שזכתה לכינוי "פגי" הפגינה כישרון מוקדם מעבר לריקוד – היא זכתה בתחרות כתיבה בגיל שבע עבור שיר בשם "ילד קטן" – אך האימונים בבית הספר למחול של ג'ון רופר בוונקובר, ולאחריהם עבודה כרקדנית במועדון לילה ב"פלורנטין גארדנס" בהוליווד, הם שעיצבו את זהותה המקצועית, כולל "מספר קינג קונג" משוכלל בצעיפי שיפון שהפך לחלק מדמות הבמה המוקדמת שלה.
בניית קריירה קולנועית
אולפני פרמאונט החתימו את דה קרלו על חוזה לשלוש שנים ב-1942, אך הסרט Salome, Where She Danced (סלומה, שבה היא רקדה, 1945) של וולטר וונגר הוא שהפך אותה לכוכבת, מה שהוביל לחוזה של חמש שנים באולפני יוניברסל ולסדרה של הפקות טכניקולור ראוותניות – Frontier Gal (1945), Song of Scheherazade (1947), Slave Girl (1947) – שהיו זוהרות מספיק כדי שצלמי האולפן יבחרו בה ל"מלכת הטכניקולור" שלוש שנים ברציפות. בחיפושיה אחר מעבר לזוהר, היא פנתה לסרטי פילם נואר עם Brute Force (כוח פראי, 1947) ו-Criss Cross (1949), שם גילמה את הפאם פאטאל אנה לצד ברט לנקסטר; המבקר בוסלי קרוטר הכיר בכך שהיא "מנסה משהו אחר", ואף כינה את התוצאות "לא אחידות". סדרה של קומדיות בריטיות – Hotel Sahara (1951), The Captain's Paradise (1953), Happy Ever After (1954) – הרחיבה את הפרופיל הבינלאומי שלה, וב-1951 הפכה לכוכבת הקולנוע הקנדית הראשונה שהופיעה בישראל, בקונצרטים בערים שונות.
ספורה והטיפול של דה-מיל
ססיל ב. דה-מיל ליהק את דה קרלו לתפקיד ספורה, אשתו המדינית של משה רבנו בגילומו של צ'רלטון הסטון, בסרט עשרת הדיברות (1956), והיא התכוננה לתפקיד ברצינות הנדרשת להפקותיו של דה-מיל, תוך שהיא לוקחת שיעורי אריגה ורעיית צאן באוניברסיטת UCLA ועובדת עם מורה למשחק במשך חודשים. הניו יורק טיימס קבע שהיא "טובה באופן ניכר בתפקיד רציני", והיא זכתה בפרס לורל כשחקנית המשנה המובילה, אם כי על פי הדיווחים חשה שהיא מתאימה לתפקידים ראשיים ולא הייתה מועמדת לפרס האוסקר. דה-מיל הפך לסנדק של בנה הבכור, ברוס, שנולד באותה שנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים, טרגדיה ומאבק כלכלי
דה קרלו נישאה לפעלולן רוברט דרו מורגן ב-21 בנובמבר 1955, בכנסייה האפיסקופלית סנט סטיבן ברינו שבנבדה, לאחר שהכירה אותו על סטים של סרטים. הנישואים עלו על שרטון ב-1963 כאשר מורגן, ששימש ככפיל של ג'ורג' פפארד במהלך צילומי הסרט כיצד נכבש המערב, נמחץ על ידי בולי עץ נופלים ונכה לצמיתות; החלמתו ארכה חמש שנים ובסופו של דבר עלתה לו ברגלו. דה קרלו עבדה ללא הרף לאורך השנים הבאות כדי לפרנס את המשפחה, הופיעה בהפקות תיאטרון ולקחה עבודות קולנוע בעיקר בשביל הכסף – "אם הוצע עבודה, ואם המחיר היה נכון, לקחתי אותה", אמרה בפשטות. "הייתי זקוקה לכסף". הנישואים הסתיימו בגירושין ב-1973.
לילי מסטר
עד 1964, כשהיא בחובות, חתמה דה קרלו עם אולפני יוניברסל על חוזה לגילום דמותה של לילי מסטר, הגותית הזוהרת במרכז הסיטקום המשפחה המפלצתית (The Munsters). כשנשאלה כיצד יופי חיצוני של כוכבת קולנוע ניגש לשחק מפלצת, היא הציעה תשובה יבשה כדרכה: "אני פועלת לפי ההוראות שקיבלתי ביום הצילומים הראשון: 'שחקי אותה בדיוק כמו דונה ריד'." הסדרה רצה רק שתי עונות, אך עשורים של שידורים חוזרים ושני סרטי ספין-אוף – Munster, Go Home! (1966) ו-The Munsters' Revenge (1981) – הפכו את התפקיד לכזה שבו היא זכורה כיום בצורה הטובה ביותר, עובדה שהכירה בה ברגשות מעורבים: "אני חושבת שאיבון דה קרלו הייתה מפורסמת יותר מלילי, אבל זכיתי בקהל צעיר יותר בזכות המשפחה המפלצתית. וזו הייתה עבודה קבועה."
"I'm Still Here" בברודוויי
הסוכנת רות ווב הכירה בין דה קרלו למפיק האל פרינס, המלחין סטיבן סונדהיים והכוריאוגרף מייקל בנט בזמן שהיו בתהליכי ליהוק למחזמר Follies ב-1971. היא ניגשה לאודישן לתפקיד הראשי המתוחכם אך חשה שאינה מתאימה לחלק זה; במקום זאת, הצוות היצירתי כתב את התפקיד של קרלוטה קמפיון, רקדנית עבר במפגש תיאטרון, במיוחד עבורה. השיר "I'm Still Here" של סונדהיים, שהולחן עבור דמות זו לאחר האודישן שלה, הפך לשיר המזוהה איתה בהפקה שהציגה 522 הופעות בתיאטרון וינטר גארדן. לאחר מכן המשיכה בתיאטרון מוזיקלי, כולל No, No, Nanette באוסטרליה, Little Me עם דונלד או'קונור, וסיבוב הופעות של חמישה חודשים ב-Hello, Dolly!.
מדוע איבון מכונה גאונה
הכינוי "גאונה" הוא הגזמה ביחס למה שהתיעוד מראה בפועל על איבון דה קרלו, והתיאור הכנה קרוב יותר לעמידות מאשר לכישרון יצירתי יחיד במינו. הכישרון האמיתי שלה היה המצאה מקצועית מחדש תחת לחץ כלכלי: רקדנית שהפכה לדוגמנית פין-אפ בטכניקולור, אחר כך עברה לפילם נואר כדי להוכיח מנעד רחב, לאחר מכן לכוכבת אפיקה תנ
מורשת
דה קרלו עברה שבץ מוחי ונפטרה מאי-ספיקת לב ב-8 בינואר 2007, בגיל 84, לאחר שבילתה את שנותיה האחרונות בבית האבות ובבית החולים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. היא מחזיקה בשני כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד, אחד לקולנוע ואחד לטלוויזיה, והאוטוביוגרפיה שלה משנת 1987, Yvonne, הפכה לרב-מכר. על אף ש-המשפחה המפלצתית שודרה במשך שתי עונות בלבד, האקדמיה לטלוויזיה ציינה כי עשורים של שידורים חוזרים וספין-אופים העניקו לה "נוכחות פופ-תרבותית", מה שהבטיח את מקומה של דה קרלו בהיסטוריה של הבידור הרבה מעבר לאפיקות התנ