יורי גגארין: הקפה אחת, ואז לא נותר לאן ללכת
עשרים ואחד חודשים מילדותו עברו בבקתת בוץ בשטח של שלושה מטרים רבועים, שנחפרה לצד בית המשפחה לאחר שחיילים גרמנים החרימו אותו. שמונה-עשרה שנים לאחר שחרור כפרו, ישב אותו ילד בספירה מתכתית על גבי טיל בליסטי מוסב כשהוא אומר "פויחאלי!" – יוצאים לדרך. הטיסה נמשכה 108 דקות. שום דבר בשבע השנים שנותרו לגגארין לא התקרב לכך, וכל המעורבים, כולל גגארין, ידעו זאת מרגע הנחיתה.
ילדות תחת כיבוש
הוא נולד ב-9 במרץ 1934 בכפר קלושינו, השלישי מבין ארבעה ילדים של אלכסיי גגארין, נגר, ואנה גגארינה, חקלאית, שניהם עבדו בחווה ממשלתית. הוורמאכט כבש את קלושינו ב-18 באוקטובר 1941, שרף את בית הספר וסיים את שנת לימודיו הראשונה. אביו הוכה ואושפז; חייל חתך את רגלה של אמו עם חרמש. לאחר שגרמני ניסה לתלות את אחיו הצעיר בוריס, יורי שפך אדמה לתוך מצברי טנקים. הכפר שוחרר ביום הולדתו התשיעי.
המשפחה עברה לגז'אצק ב-1946, שם למד מתמטיקה ומדעים מטייס סובייטי לשעבר בבית ספר המנוהל על ידי מתנדבים.
יצקן, סטודנט לטרקטורים, טייס
בגיל שש-עשרה הוא התמחה כיצקן במפעל פלדה בליוברצי, תוך שהוא לוקח שיעורי ערב בבית ספר לעובדים. הוא סיים בהצטיינות בתחום יציקת תבניות ב-1951 והלך לבית הספר הטכני התעשייתי בסראטוב כדי ללמוד טרקטורים – ובאופן מכריע, הצטרף למועדון הטיסה המקומי בסופי שבוע, על דו-כנפיים ואז על היאק-18 (Yak-18).
בשנת 1955 הוא התקבל לבית הספר הגבוה לטייסי חיל האוויר על שם צ'קאלוב באורנבורג. הוא כמעט נכשל: הוא לא הצליח להנחית את המיג-15, עד שמדריך נתן לו כרית לשבת עליה, שהרימה את עיניו מספיק כדי לראות מעל האף. ב-5 בנובמבר 1957 הוא הוסמך עם 166 שעות ו-47 דקות באוויר, והוצב בבסיס האוויר לואסטארי ליד הגבול הנורווגי, כשהוא מטיס מיג-15ביס (MiG-15bis). ב-6 באוקטובר 1959, ימים לאחר שהלונה 3 צילמה את הצד הרחוק של הירח, הוא כתב בבקשה להיחשב לחלל.
בחירה
הוועדה הרפואית סיננה 154 טייסים מוסמכים לעשרים ותשעה ואז לעשרים. הדרישות היו אכזריות מבחינה פיזית: גיל עשרים וחמש עד שלושים, מתחת ל-72 קילוגרמים, מתחת ל-1.70 מטרים – קפסולת הווסטוק הייתה קטנה. גגארין היה בין שנים-עשר הראשונים שאושרו ב-7 במרץ 1960. האימון החל בחודינקה ב-15 במרץ: צניחות, ריצות מחסור בחמצן, צנטריפוגה, בידוד בתא אקואי. רופא חיל האוויר כתב עליו באותו אוגוסט: "צנוע; נבוך כשההומור שלו נהיה קצת נועז מדי; רמה גבוהה של התפתחות אינטלקטואלית ניכרת ביורי; זיכרון פנטסטי... תגובות מהירות; מתמיד."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-30 במאי 1960 הוא נכנס לתוכנית המואצת 'ואנגארד 6'. כשנתבקשו להצביע בעילום שם על מי צריך לטוס ראשון, עמיתיו הקוסמונאוטים בחרו בגגארין – כולם מלבד שלושה מהם. בינואר 1961 בחנה ועדה בראשות לוטננט-גנרל ניקולאי קמאנין את השישה וגגארין דורג כטוב ביותר במבחן הכתוב; ב-8 באפריל אישרה אותו הוועדה הממלכתית כטייס ראשי, עם גרמן טיטוב כגיבוי, ללא דיון.
108 דקות
הווסטוק 1 המריאה מבייקונור בשעה 6:07 UTC ב-12 באפריל 1961. אות הקריאה שלו היה קדר (Kedr) – ארז. קורוליוב ספר אותו דרך השלבים ואיחל לו טיסה טובה; גגארין ענה, "יוצאים לדרך! להתראות, עד שניפגש בקרוב, חברים יקרים."
הוא השלים הקפה אחת. הטיסה הייתה ברובה אוטומטית; הוא יכול היה לקחת שליטה ידנית רק במקרה חירום. הכניסה מחדש לא הלכה לפי התוכנית: מודול הציוד לא הצליח להתנתק בצורה נקייה, נשאר קשור על ידי גדיל של חוטים, וחללית הסתחררה תחת 8g עד שהם נשרפו. בגובה של כבעה קילומטרים הוא נפלט, כפי שתוכנן, וירד במצנח ליד סראטוב, שם חקלאית ובתה ראו אדם בחליפת לחץ יורד מהשמיים. הן נסוגו בפחד, הוא נזכר: "אמרתי להן, אל תפחדו, אני אזרח סובייטי כמוכן, שירד מהחלל ואני חייב למצוא טלפון כדי להתקשר למוסקבה!"
הוא הועלה לדרגת רב-סרן בצו מיוחד בעודו במסלול. הסובייטים הסתירו בתחילה שהוא לא נחת בתוך החללית, מחשש שהפדרציה האווירונאוטית הבינלאומית (FAI) לא תאשר את השיא; ה-FAI עדכנה מאוחר יותר את הכללים שלה ואישרה זאת.
האנדרטה החיה
ב-14 באפריל 1961 הסתיים מצעד של שנים-עשר מייל בכיכר האדומה. הוא הוכרז כגיבור ברית המועצות, קיבל את עיטור לנין, ומונה לטייס-קוסמונאוט הראשון של ברית המועצות. אחר כך הגיע הסיור: תשע מדינות בארבעה חודשים, בערך שלושים בסך הכל. במנצ'סטר הוא סירב למטרייה בגשם שוטף והתעקש שהמכונית הפתוחה תישאר פתוחה כדי שאנשים יוכלו לראות אותו. ג'ון פ. קנדי אסר עליו להיכנס לארצות הברית בנימוק שהוא פופולרי מדי.
הוא עלה לדרגת קולונל עד נובמבר 1963, והפך לבעיה: יקר מדי מכדי להסתכן. הוא הוסמך מחדש כטייס קרב ב-1965 ומונה לגיבוי של חברו ולדימיר קומארוב בסויוז 1, לאחר שטען שהשיגור הממהר זקוק ליותר עבודת בטיחות. כאשר המצנחים של סויוז 1 כשלו וקומארוב מת, גגארין נאסר מטיסות חלל לצמיתות וקורקע מטיסה סולו. ב-17 בפברואר 1968 הוא הגן על תזה בנושא תצורה אווירודינמית של מטוס חלל באקדמיה להנדסת חיל האוויר על שם ז'וקובסקי, וסיים בהצטיינות.
ב-27 במרץ 1968, בטיסת אימון שגרתית במיג-15UTI דו-מושבי עם המדריך ולדימיר סריוגין, הוא התרסק ליד קירז'אץ' ונהרג. לפחות שלוש חקירות עקבו ואף אחת לא הכריעה: דו"ח ק.ג.ב שסווג ב-2003 האשים מידע מיושן על מזג האוויר ומכלים חיצוניים שנותרו מחוברים; מסמכים שפורסמו ב-2011 הצביעו על תמרון חד כדי להימנע מבלון מזג אוויר; לאונוב טען שסוחוי-15 עבר במרחק מטרים, שובר את מחסום הקול. הקרמלין דחה חקירה חדשה ב-2007. אפרו נמצא בחומת הקרמלין.
מדוע יורי מכונה גאון
המילה לא מתאימה לו, ולהעמיד פנים אחרת יהיה עוול. הטיסה של גגארין תוכננה על ידי המהנדסים של קורוליוב והוטסה בעיקר על ידי מכונה; העקיפה הידנית של הטייס הייתה נעולה מאחורי חירום. הוא לא נבחר בגלל אינטלקט. הוא נבחר כי הוא היה בגובה 1.57 מטרים, חסון פיזיולוגית, לא מביך פוליטית, ו – הגורם המכריע – כי הקוסמונאוטים האחרים הצביעו עבורו.
מה שהרשומות כן תומכות בו הוא אשכול ספציפי ומוערך בחסר של תכונות. ההערכה הפסיכולוגית של חיל האוויר מאוגוסט 1960 נקבה בהן: זיכרון פנטסטי, תגובות מהירות, התפתחות אינטלקטואלית גבוהה, התמדה, צניעות. הוא עמד בראש המבחן הכתוב בין ה'ואנגארד 6'. הוא הגיע מכפר שרוף עם כמעט ללא השכלה, הוסמך כיצקן, אחר כך כטכנאי, אחר כך כטייס סילון, ואז לקח תואר בהנדסה בהצטיינות על אווירודינמיקה של מטוסי חלל תוך כדי מצעד סביב שלושים מדינות. והוא ישב בשלווה על גבי טיל בליסטי בין-יבשתי עם סיכויי הישרדות שאף אחד לא יכול היה לצטט בכנות, ואז רכב על סיבוב 8g לא מתוכנן בלי להיכנס לפאניקה.
קרא לזה אומץ, מזג ויכולת הסתגלות ולא גאונות. הדבר האחד שבו הוא היה ללא ספק ברמה עולמית היה להיות האדם הראשון שעוזב את כדור הארץ וחוזר שפוי, חביב ושימושי למדינה שהייתה זקוקה לסמל. זהו כישרון, אבל זה כישרון של אופי.
מורשת
גז'אצק שונה שמה לגגארין. כך גם מרכז אימונים, אקדמיה, כן השיגור בבייקונור, מכתש ירחי של 262 קילומטרים וגביע האליפות של ה-KHL. ארמסטרונג ואולדרין השאירו מדליה הנושאת את שמו על הירח ב-1969, ומאז 2011 האו"ם מציין את ה-12 באפריל כיום הבינלאומי לטיסות חלל מאוישות. הוא מת בגיל שלושים וארבע, לאחר שבילה שבע שנים כאדם המפורסם ביותר בחיים על משהו שלקח פחות משעתיים.