יצחק רבין: הגנרל שבחר בשלום
בליל ה-4 בנובמבר 1995, סיים יצחק רבין (Yitzhak Rabin) לשיר את "שיר לשלום" על הבמה בעצרת של מאה אלף איש בתל אביב, קיפל את דף המילים לכיס ז'קט שלו וצעד לעבר מכוניתו. קיצוני יהודי צעיר, שכבר נכשל שלוש פעמים בניסיונו להורגו, הצליח בניסיונו הרביעי. האיש שהקדיש את חייו להיותו אחד החיילים המעוטרים ביותר של ישראל מת משום שעשה שלום עם האויבים שאיתם נלחם בעבר.
נולד לתוך דור המייסדים
יצחק רבין נולד ב-1 במרץ 1922 בירושלים לרוזה ונחמיה רבין, והמשפחה עברה לתל אביב זמן קצר לאחר מכן – מה שהפך אותו לחלק מהדור הראשון של יהודים שגדלו, ולא היגרו, למה שיהפוך למדינת ישראל. הוא למד בבית הספר לילדי עובדים בתל אביב לפני שהתקבל, בגיל חמש עשרה, לבית הספר החקלאי כדורי, שם תחילה נכשל בבחינת הכניסה אך בהמשך זכה בפרס הנציב העליון למצוינות אקדמית ויצר חברות ארוכת שנים עם מפקד הפלמ"ח לעתיד יגאל אלון. הוא הצטרף לפלמ"ח, כוח המחץ של ההגנה, ב-1940, נלחם תחילה לצד הבריטים נגד האיום של התפשטות גרמניה למזרח התיכון במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן נגד הבריטים עצמם כאשר פעלו לחסום את העלייה היהודית לארץ ישראל בשנים המתוחות שלפני העצמאות. ב-1948 נשא לאישה את לאה שלוסברג, שאיתה נולדו לו שני ילדים, יובל ודליה; עמיתיו והציבור הישראלי הכירו אותו בזכות סגנון דיבור ייחודי – ביטויים צבריים עממיים שנאמרו בקול בס עמוק ואיטי – שהפך, כפי שצוין מאוחר יותר באחד התיאורים, לסימן היכר של ביטחון עבור שני דורות של ישראלים.
מלחמתו של החייל
במלחמת העצמאות שהתרחשה בשנים 1948–1949 בעקבות הקמת ישראל, התבלט רבין באבטחת הדרך שחיברה בין ירושלים הנצורה לבין חוף הים התיכון, מבצע שהיה קריטי להישרדותה של המדינה החדשה – אם כי עברו מאותה מלחמה כולל גם את תפקידו במבצע שבו פונו כחמישים אלף תושבים פלסטינים מלוד, פרק שנותר חלק מההיסטוריה השנויה במחלוקת של 1948. הוא עלה בהתמדה בדרגות צבא הגנה לישראל במהלך העשור וחצי שלאחר מכן, והפך לרמטכ"ל ב-1964. שלוש שנים לאחר מכן פיקד על הצבא לניצחון במלחמת ששת הימים ב-1967, הניצחון המהיר ששינה את מפת המזרח התיכון וקיבע את המוניטין שלו כאחד האסטרטגים הצבאיים הבולטים של המדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מגנרל למדינאי
רבין התפטר מתפקיד הרמטכ"ל לאחר מלחמת ששת הימים כדי להפוך לשגריר ישראל בארצות הברית, תפקיד דיפלומטי שנתן לחייל הקריירה את חשיפתו הממושכת הראשונה למסדרונות הכוח בוושינגטון. הוא חזר לישראל ב-1973, הצטרף למפלגת העבודה, ונבחר לראש הממשלה ב-1974. כהונה ראשונה זו הסתיימה לאחר שלוש שנים תחת ענן חריג: הפרה של חוקי המטבע הישראליים שקושרה לחשבון בנק שהחזיקה רעייתו בארצות הברית הובילה להתפטרותו. הוא בילה את שנות ה-80 כשר הביטחון, שם נודע בגישתו התקיפה כלפי ההתקוממות הפלסטינית בשטחים הכבושים – שיא שהופך את הפיכתו המאוחרת לרודף שלום למפתיעה עוד יותר.
אוסלו ו"די לדם ולדמעות"
רבין חזר לראשות הממשלה ב-1992. היה זה שר החוץ שלו, שמעון פרס, ששכנע אותו לאשר משא ומתן חשאי מאחורי הקלעים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שהתקיים בנורווגיה, שיחות שהובילו להסכמי אוסלו בשנת 1993 – ההכרה ההדדית הישירה הראשונה בין ישראל לאש"ף ומסגרת שהחליפה שטחים ומשא ומתן בתקווה לסיום עשרות שנים של סכסוך מזוין. בהכריזו על ההסכם, ביטא רבין את עייפותו של חייל שראה מספיק מלחמה: "די לדם ולדמעות. די". על החלטה זו, חלק רבין את פרס נובל לשלום לשנת 1994 עם פרס ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת, פרס משותף שהוקיר שלושה אנשים שבילו קריירות כיריבים ומצאו עצמם לפתע קשורים יחד בהימור משותף ושברירי על השלום.
ההתנקשות
ב-4 בנובמבר 1995, נשא רבין דברים בעצרת שלום המונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שמאז שונה שמה לכיכר רבין לזכרו. כשיצא מהבמה, נוצר פרצה באבטחה ויגאל עמיר, קיצוני יהודי ימני שהתנגד לוויתורים הטריטוריאליים של אוסלו, פתח באש, לאחר שכבר ניסה ונכשל שלוש פעמים קודם לכן להורגו. כשהובהל למכוניתו המשוריינת, מילותיו האחרונות של רבין היו ככל הנראה שהוא סובל מכאב בגבו; הוא נפטר באותו ערב בבית החולים איכילוב מפצעיו. עמיר הורשע ונידון למאסר עולם, שמאוחר יותר הוארך למאסר עולם ועוד ארבע עשרה שנים בגין קשירת קשר לצד אחיו וחבר שעזרו לתכנן את הניסיונות הקודמים.
מדוע יצחק מכונה גאון
התואר "גאון" מיוחס לרבין פחות בשל פריצת דרך אינטלקטואלית כלשהי ויותר בשל חוסר הסבירות העצום של המהפך שלו: גנרל שבנה את המוניטין שלו על פינוי פלסטינים ב-1948 ודיכוי ההתקוממות הפלסטינית בשנות ה-80 הפך למנהיג ישראלי שהיה מוכן להכיר באש"ף ולהחליף שטחים תמורת סיכוי לשלום. מה שהצופים וועדת פרס נובל עצמה זקפו לזכותו היה יכולת נדירה להערכה אסטרטגית מחדש – הנכונות של איש צבא כל חייו להסיק, על סמך הערכה קרה ולא אידיאולוגיה, שמלחמה נוספת משרתת את ישראל פחות מאשר משא ומתן, והאומץ הפוליטי לפעול על סמך אותה מסקנה למרות שהדבר עלה לו באובדן תמיכה בימין הפוליטי שלו. הטיעון הנגדי הכנה הוא שזה היה שינוי בשיקול דעת אסטרטגי שחושל על ידי עשרות שנים של ניסיון קרבי, לא תובנה תיאורטית או אקדמית; והרקורד שהוא הפך – כולל הפינוי ב-1948 והמדיניות הקשה בתקופת הכיבוש כשר ביטחון – נותר חלק אמיתי מהמורשת שלו בדיוק כמו השלום שהוא חתר אליו בסופו של דבר.
מורשת
ההתנקשות ברבין זעזעה את ישראל ואת רוב העולם, ועצרה תהליך שלום שמותו הותיר שברירי יותר מכפי שהיו אדריכלי הסכמי אוסלו מקווים שיהיה אי פעם. עשרות שנים לאחר מכן, הכיכר שבה נרצח עדיין נושאת את שמו, ומותו ברגעים שלאחר שירת שיר של שלום בעצרת שלו נותר אחת ההמחשות הבולטות בהיסטוריה המודרנית לכך שחיפוש אחר שלום יכול לעלות ביוקר לאדם המוביל אותו.