יבגני לאונוב: הקול שדור שלם גדל בתוכו
בשנת 1972 קומדיה סובייטית אחת מכרה 65.02 מיליון כרטיסים והובילה את טבלת ההפצה השנתית. בסרט זה גילם יבגני לאונוב (Yevgeny Leonov) שתי דמויות: מנהל גן ילדים עדין וגיבור מלחמה, ובוס פשע חסר רחמים שהוא מגוייס להתחזות אליו. הקהל הסובייטי לא יכול היה לומר לאיזו אסכולת משחק הוא שייך, אך כולם ידעו לחקות את קולו.
מפעל, ואז במה
יבגני פבלוביץ' לאונוב נולד במוסקבה ב-2 בספטמבר 1926, בנם של פאבל וסילייביץ' לאונוב, שעבד במפעל מטוסים, ואנה איליניצ'נה לאונובה. המלחמה קטעה את הכול: לאונוב ומשפחתו עבדו במהלכה במפעל נשק ותעופה. זהו פרט שראוי לזכור, שכן האדם הסובייטי העובד והפשוט שגילם במשך ארבעים שנה לא היה עבורו מחקר אקדמי. לאחר מכן למד בבית הספר של התיאטרון האמנותי של מוסקבה אצל מיכאיל יאנשין (Mikhail Yanshin), ויצא לעבוד. בסוף דרכו הוא גילם יותר ממאתיים תפקידים.
פניו של האדם הפשוט
בקולנוע הסובייטי היה שפע של גיבורים ומחסור באנשים שנראו כמו הקהל. לאונוב מילא את החלל הזה והפך אותו לנכס היקר ביותר בתעשייה. פריצת הדרך שלו הגיעה עם 'מסע מפוספס' (Striped Trip) בשנת 1961, ומשם הפך לדמות קבועה – בעיקר בשיתוף הפעולה המתמשך עם הבמאי גיאורגי דאנליה (Georgiy Daneliya), שסגנון הקומדיה המלנכולית שלו התאים לו במדויק. 'תחנת ביילורוסיה' (1971), 'מימינו' (1977), 'מרתון סתיו' (1979) ו-'קין-דזה-דזה!' (1986) משרטטים קשת מזיכרון שלאחר המלחמה ועד לאבסורדיות הסובייטית המאוחרת, ולאונוב משכנע בכל תחנה בדרך.
שני גברים בסרט אחד
'ג'נטלמנים של מזל' (Gentlemen of Fortune) הוא הסרט שכולם מצטטים. הוא בוים על ידי אלכסנדר סרי (Aleksandr Sery) לפי תסריט של דאנליה וויקטוריה טוקרבה (Viktoriya Tokareva), צולם במוספילם (Mosfilm) ואורכו שמונים ושבע דקות. הסרט שולח את המנהל העדין יבגני טרושקין לכלא כשהוא מחופש לכפילו, הפושע אלכסנדר "דוצנט" בלי (Aleksandr "Docent" Beliy), כדי להשיב קסדת זהב גנובה של אלכסנדר הגדול. סרי שוחרר בעצמו זמן קצר קודם לכן מהכלא, ובנה את הסרט על סלנג עברייני אמיתי – 'פניה' (fenya) – בשכנוע רב עד שמילים שהומצאו עבור הסרט נכנסו לשפה הרוסית ונשארו בה. "צנון", המונח של הסרט לאדם רע, היה עדיין בשימוש מספיק שנים לאחר מכן כדי להופיע בבדיחה של ולדימיר פוטין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההופעה היא הסיבה להצלחת הסרט. שתי הדמויות של לאונוב זהות פיזית והפוכות מוסרית, והוא מפריד ביניהן ללא עזרים מלאכותיים – התזמון משתנה, העיניים משתנות, החמימות נסוגה. בשנת 2001 הציבה מוסקבה אנדרטה לתפקיד. בשנת 2015 מישהו גנב אותה. בשנת 2016 העיר החזירה אותה.
ויני פו
בין 1969 ל-1972 יצר האנימטור פיודור חיטרוק (Fyodor Khitruk) שלושה סרטים קצרים לפי הגרסה הרוסית של בוריס זכודר (Boris Zakhoder) ליצירתו של א. א. מילן (A. A. Milne), וביקש מלאונוב לדבב את הדוב. ויני פו הסובייטי לא נראה כלל כמו זה של דיסני – הוא פשוט במכוון, מוצב על רקע שטוח המזכיר ציורי עיפרון של ילדים, ולפי תיאורו של האנימטור אדוארד נזארוב (Eduard Nazarov) לגבי עיצוב מוקדם, נראה כמו "שן הארי מטורפת". מה שנותן לו נשמה הוא הקול. חיטרוק היה חד-משמעי לגבי החוב: "ההצלחה של 'ויני פו' (Vinni Pukh), למשל, הייתה תלויה במידה רבה בלאונוב". שניים או שלושה דורות של ילדים דוברי רוסית למדו איך חושב דוב משחקן שהם לא היו מזהים ברחוב.
האסונות השקטים
'מרתון סתיו' (1979) של דאנליה הוא משקל הנגד לקומדיות. אולג באסילשווילי (Oleg Basilashvili) נושא את הסרט בתור אנדריי בוזיקין, מתרגם מלנינגרד משותק בין אשתו למאהבת שלו וחסר יכולת לסרב לאיש. לאונוב מגלם את וסילי איגנטייביץ' חריטונוב, השכן – תפקיד משנה ביצירה קאמרית. הסרט זכה בפרסים בוונציה ב-1979, בסן סבסטיאן ובברלין ב-1980, בקטגוריות הבימוי והמשחק, והיה המועמדות הסובייטית לאוסקר הזר. הוקרת המשחק של לאונוב בוונציה עבור תפקיד כה קטן היא המדד המדויק ביותר ליכולותיו: הוא לא נזקק לזמן מסך.
חזרה מהמתים
בזמן סיבוב הופעות בגרמניה לקראת סוף שנות ה-80, סבל לאונוב מהתקף לב קשה. הוא נזקק לניתוח ואשפוז ארוך. הוא חזר לתיאטרון לנקום (Lenkom Theatre) והמשיך להופיע. ב-29 בינואר 1994, בדרכו לתיאטרון להופעה באותו ערב, הוא מת. הוא נקבר בבית העלמין נובודוויצ'י (Novodevichy Cemetery). יותר מחצי מיליון בני אדם הגיעו לתהלוכת הלוויה.
מדוע יבגני מכונה גאון
הטענה אינה אינטלקטואלית ואיש מעולם לא התיימר שתהיה כזו. לאונוב לא כתב תיאוריה, לא ביים דבר ולא ייסד אסכולה. מה שהיה לו הוא כלי – פנים וקול של חמימות יוצאת דופן ובלתי מאולצת – וחשוב מכך, המשמעת להשתמש בו נגד הזרם. כמעט כל שחקן עם הציוד הזה הופך למומחה באנשים חביבים. לאונוב השתמש בכך כבסיס שהוא יכול להפר: כיוון שהקהל הגיע כשהוא בוטח בו, האכזריות שלו ב'ג'נטלמנים של מזל' נחתה חזק יותר מזו של שחקן מאיים קונבנציונלי, והעצב שלו נחת חזק עוד יותר. זו טכניקה אמיתית, ונדירה. העדות החיצונית המשכנעת ביותר מגיעה מפיודור חיטרוק, אמן מדרגה ראשונה, שאמר בפירוש שההצלחה של 'ויני פו' הייתה תלויה במידה רבה בלאונוב – דבר לא שגרתי לבמאי להודות בו לגבי הופעה קולית.
טענת הנגד כנה וקצרה. עבודתו תחומה כמעט כולה על ידי שפה אחת ומדינה שנעלמה; הסרטים הם קומדיות ז'אנריות ולא ניסויים פורמליים, והמוניטין שלו בחוץ לארץ זניח. חצי מיליון אבלים מודדים אהבה ולא גדולה, ואהבה לשחקן קומי אינה זהה לסמכות אמנותית. פסק הדין ההוגן הוא ש"גאונות" כאן מייצגת משהו ספציפי יותר וקשה יותר לזיוף: אי-החלפתיות. איש אחר לא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה, והקולנוע הסובייטי המשיך להוכיח זאת בכך שאף לא ניסה.
מורשת
האנדרטה שלו עומדת במוסקבה, פעם נגנבה ופעם שוחזרה, מה שמהווה גורל מגוחך להפליא עבור אדם שבילה את הקריירה שלו בגילום אנשים שדברים מגוחכים קורים להם. סרטי 'פו' עדיין מוקרנים. הסלנג עדיין מסתובב. ברחבי ברית המועצות לשעבר, משב רוח מסוים של רכות – מקומט, מתנצל, מצחיק למרות עצמו – נותר מזוהה איתו, ועדיין, שלושים שנה אחרי, מושאל על ידי שחקנים שטרם נולדו כשמת.