שיאו הונג (Xiao Hong): קול שכמעט נמחה פעמיים
היא מתה בגיל שלושים בבית חולים בהונג קונג תחת כיבוש יפני, לאחר אבחנה שגויה וניתוח קנה נשימה מיותר שהותיר אותה אלמת. היא כתבה את מילותיה האחרונות על נייר מכיוון שגרונה לא תפקד עוד: "אני מתה ראשונה, בחוסר רצון, בחוסר רצון!" עשורים לאחר מכן, המבקר סי. טי. סיה (C. T. Hsia) הגדיר את השמטתה מספרו החשוב על תולדות הסיפורת הסינית המודרנית כ"מחדל הבלתי נסלח ביותר" בקריירה שלו. שיאו הונג בילתה את חייה הקצרים במאבק כדי להישמע מבעד לאב שרצה בה דוממת, סין של ימי מלחמה שרצתה בה עקורה, וממסד ספרותי שכמעט הצליח לשכוח אותה במשך דור שלם.
בריחה מהולאן
היא נולדה בשם ג'אנג נאייינג (Zhang Naiying) ב-1 ביוני 1911, בהולאן (Hulan), נפה במחוז מנצ'וריה הצפון-מזרחי הלילונגג'יאנג, למשפחת בעלי קרקעות אמידה שהעניקה לה נוחות אך כמעט לא מעבר לכך. אמה מתה כשהייתה בת שמונה או תשע; אמה החורגת התנגדה לרצונה להשכלה, והנחמה היחידה מהילדות שעליה כתבה מאוחר יותר הייתה הרגלו של סבה להקריא לה שירה קלאסית. היא דבקה בלימודים – בבית הספר היסודי והתיכון בייגוואן, בבית הספר לבנות בהולאן, ועד 1927 בבית הספר התיכון הראשון לבנות בהארבין – והצטרפה להפגנות רחוב במהלך תנועת ה-4 במאי ב-1925 ומחאות נגד הרכבות היפניות ב-1928 כנערה, אותה אי-שקט שיגדיר את כתיבתה בבגרותה.
בשנת 1929 סידר אביה את אירוסיה לוואנג אנז'יה (Wang Enjia), מכור לאופיום שתיעבה. ב-1930 היא נמלטה לבייג'ינג במקום להינשא לו, וחיה זמן מה עם בן דוד עד שמשפחתו הפסיקה את התמיכה הכספית בשניהם. ב-1931 היא נסחפה חזרה להארבין, חסרת כל ובהריון מהארוס שממנו ברחה, ומסרה את הילד לאימוץ לאחר לידתו באוגוסט 1932, חסרת בית וללא שם בספרות הסינית.
שיאו ג'ון (Xiao Jun) ופריצת הדרך הראשונה
הייאוש הוליד את הקריירה שלה. ביולי 1932 כתבה מכתב תחינה לעזרה שהגיע לידי הסופר שיאו ג'ון; השניים פיתחו מה שהביוגרפים שלה מתארים כקשר אינטלקטואלי ורומנטי מיידי והפכו לשותפים, ופרסמו את קובץ היצירות המשותף באשה (Bashe - מסע מפרך) ב-1933 – שספרו נאסר כמעט מיד על ידי ממשלת מנצ'וקוו הנתמכת על ידי יפן בשל תכניו האנטי-יפניים והאנטי-מנצ'וריים, סימן מוקדם למחיר הפוליטי שהכתיבה שלה תמשיך לשלם. הקשר נמשך כשש שנים והסתיים, לפי רוב הדיווחים, עקב בגידתו של שיאו ג'ון.
נקודת המפנה הגיעה בנובמבר 1934, כאשר היא ושיאו ג'ון עברו לשנחאי והיא כתבה ללו שון (Lu Xun), הסופר החי המשפיע ביותר בסין. הוא הגיב בחום והפך לתומך שלה. הרומן שלה שדה החיים והמוות (The Field of Life and Death), שהושלם באותה שנה ופורסם בדצמבר 1935 בתמיכתו הישירה, תיאר את החיים הכפריים בצפון-מזרח סין תחת הכיבוש היפני בבוטות שהפכה אותה לשם דבר בספרות בן לילה; לו שון שיבח אותה על כך שלכדה את "חוסנם של אנשי הצפון אל מול החיים". החוקרת לידיה ה. ליו (Lydia He Liu) קראה מאוחר יותר את הרומן כמשהו חד יותר מפטריוטיות של ימי מלחמה – ביקורת על האופן שבו נרטיבים לאומניים שירתו בשקט אינטרסים גבריים תוך מחיקת סבלן של נשים כפריות, קריאה שכיום היא מרכזית להוראת יצירתה של שיאו הונג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צער, מלחמה ונישואים שניים
מותו של לו שון באוקטובר 1936 פגע בה קשות עד שעזבה לטוקיו כדי ללמוד יפנית ולכתוב מתוך האובדן, והפיקה פרוזה, שירה וסיפורים קצרים מתוך אבלה. מלחמת סין-יפן השנייה, שפרצה בשנה שלאחר מכן, פיזרה אותה שוב: היא ושיאו ג'ון עברו להאנקו, שם פגשה את הסופר דואנמו הונגליאנג (Duanmu Hongliang) ונכנסה ממנו להריון. שיאו ג'ון בחר להישאר מאחור לצורך התנגדות גרילה בעוד היא עזבה עם להקת שירות המלחמה הצפון-מערבית; היא סיימה רשמית את הקשר עם שיאו ג'ון באפריל 1938 ונישאה לדואנמו בחודש שלאחר מכן. בצ'ונגצ'ינג בנובמבר ההוא היא ילדה בן פג שנפטר תוך ימים מעוויתות – הילד השני שאיבדה. הזוג עבר שוב, והשתקע בהונג קונג בינואר 1940.
סיפורי נהר הולאן
בהונג קונג, כשהמלחמה מתקרבת ובריאותה מתדרדרת, היא כתבה את הספר שעליו נחה כיום המוניטין שלה. סיפורי נהר הולאן (Tales of Hulan River) החל להתפרסם בהמשכים בספטמבר 1940 בעיתון סינג טאו דיילי (Sing Tao Daily) – רומן אוטוביוגרפי למחצה החוזר לעיירה הקפואה של ילדותה, שבנוי פחות כעלילה ויותר כזיכרון, השוזר זיכרונות אישיים להיסטוריה אזורית באופן שחוקרים עדיין מציינים כחריג מבחינה צורנית מכל דבר אחר בקאנון הסיני המודרני. היא המשיכה ב-1941 עם הרומן הסאטירי מה בולה (Ma Bole) והסיפור הקצר "חורף מוקדם בעיירה קטנה", כשהיא עובדת בקצב המרמז שידעה שזמנה קצר.
יפן פלשה להונג קונג ב-8 בדצמבר 1941, וכלאה אותה בעיר. לאחר שאושפזה בבית החולים יוניון כשהיא חולה אנושות, היא עברה אבחנה שגויה וניתוח קנה נשימה מיותר ששלל ממנה את היכולת לדבר. ב-19 בינואר 1942, כשאינה יכולה לדבר, כתבה את מה שהפך לכתובת הקבר שלה: "אני אשכון לנצח עם השמים הכחולים והמים הירוקים... מחצית חיי הייתה מלאה במבטים קרים ובהזנחה. אני מתה ראשונה, בחוסר רצון, בחוסר רצון!" כאשר כוחות יפניים השתלטו על בית החולים ב-22 בינואר, היא הועברה למכללת סנט סטיבן לבנות ומתה שם באותו בוקר, בגיל שלושים.
מחיקה ושחזור
במשך שנים לאחר מותה, שיאו הונג תפסה מקום קטן יותר בקאנון מכפי שכתביה הצדיקו, כשהיא מוצלת על ידי עמיתים גברים והסיפורת הפוליטית המובהקת שהתקופה תגמלה. זה מה שסי. טי. סיה, החוקר שספרו היסטוריה של הסיפורת הסינית המודרנית משנת 1961 קבע את הקאנון האקדמי המערבי של אמצע המאה בתחום, הודה מאוחר יותר ששגה בו: השמטתה, אמר, הייתה "המחדל הבלתי נסלח ביותר" של הספר, והוא הגיע לדרג אותה בין טובי הסופרים הסינים של המאה העשרים. שרידיה הועברו לבית הקברות המהפכני גלקסי בגואנגג'ואו ב-1957; מקום הולדתה בהארבין הפך למוזיאון הנצחה שהוגדר כנכס תרבות פרובינציאלי בשנת 1986, ואולם הנצחה לשיאו הונג נפתח לרגל יובל המאה להולדתה ב-2011 לצד פרס ספרותי שנוסד באותה שנה. שני סרטים עלילתיים, פרחים נושרים (2013) והתקופה המוזהבת (2014), המחיזו מאז את חייה.
מדוע שיאו הונג מכונה גאונה
הטענה נשענת על גוף עבודה שניתק מהמוסכמות הריאליסטיות ששלטו בסיפורת הסינית של שנות ה-30 – סגנון נרטיבי שמבקרים מתארים כמיזוג של טרגדיה עם הומור אפל, קול פרוזה לא סנטימנטלי אך רך, ומבנה בסיפורי נהר הולאן שזונח את העלילה המקובלת לטובת משהו קרוב יותר לזיכרון רב-שכבתי, עשורים לפני שזה הפך לטכניקה ספרותית מוכרת במקומות אחרים. תמיכתו הפומבית המוקדמת של לו שון העניקה לה סמכות מיידית בעולם ספרותי שלקח סופרות פחות ברצינות כברירת מחדל, וחוקרות פמיניסטיות מאוחרות יותר כמו לידיה ה. ליו טענו שהסיפורת שלה עשתה משהו שמעטים מעמיתיה הגברים ניסו: היא השתמשה באוצר המילים של הלאומנות האנטי-יפנית תוך שהיא מאשימה בשקט את המבנים הפטריארכליים שהלאומנות הותירה ללא פגע.
הסיבוך הכן הוא שהכרה זו הגיעה בעיקר לאחר מותה ובעיקר דרך מחקר מערבי ומהתפוצות שתיקן השמטה אמיתית ומוקדמת – הווידוי של סי. טי. סיה עצמו כי השמיט אותה הוא כשלעצמו עדות לכך שהגאונות שלה לא הייתה מובנת מאליה לשומרי הסף של התחום בחייה או במשך שני עשורים לאחר מכן. המוניטין שלה כיום הוא תוצר של פרויקט שחזור מחקרי מכוון לא פחות מאשר של השבחים בני זמנה.
מורשת
שיאו הונג כתבה על האנשים שההיסטוריות הרשמיות של תקופתה התעניינו בהם הכי פחות – נשים כפריות נטושות, ילדים גוססים, אכזריותה של עיירה כלפי עצמה – ועשתה זאת בצורה גמישה מספיק כדי שחוקרי ספרות עדיין מוצאים דברים חדשים לומר על סיפורי נהר הולאן שמונים שנה לאחר מכן. היא מתה ללא קול במסדרון בית חולים; כיום היא נלמדת כאחד הקולות החיוניים של המאה שלה.