וולפגנג וגנר: האפוטרופוס של מקדש פגום
הוא היה בן ארבע כאשר הוצג בפני אדולף היטלר ועודד לכנותו "דוד וולף". הוא היה בן שלושים ושתיים כאשר הוא ואחיו פתחו מחדש את הפסטיבל המשפחתי על גבעה בבוואריה שבה השתמש הרייך השלישי כקתדרלה משלו. הוא ניהל אותו במשך חמישים ושבע שנים. אין דין וחשבון על וולפגנג וגנר שיכול להתחיל במקום אחר מלבד העובדה שהכשרתו לתפקיד והנטל הגדול ביותר שלו בו היו אותו הדבר: השם.
דוד וולף
וולפגנג, שנולד בשנת 1919, היה בנם של זיגפריד וגנר (Siegfried Wagner) ושל ויניפרד וגנר (Winifred Wagner) ילידת אנגליה, נכדו של ריכרד וגנר (Richard Wagner) ונינו של פרנץ ליסט (Franz Liszt). אחיו היו וילנד (1917–1966), פרידלינד (1918–1991) וורנה (1920–2019). הוא פגש את היטלר בשנת 1923 וגדל בסביבתו. הוא הצטרף להיטלריוגנד. הוא מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית. בשנת 1939 הוא התגייס, נפצע קשה בזרועו במהלך המערכה בפולין, ושוחרר מסיבות רפואיות בשנת 1940.
העסק המשפחתי תחת המשטר
מה שנעשה בבית ילדותו אינו נתון במחלוקת. לאחר מותו של זיגפריד בשנת 1930 ניהלה ויניפרד את פסטיבל ביירוית עד 1945. תחת הממשלה הנאצית קיבל הפסטיבל תמיכה ממשלתית ומעמד של פטור ממס, וּואנפריד (Wahnfried) — בית משפחת וגנר — הפך למעון הפרטי המועדף על היטלר. עד 1933 היו שמועות שוויניפרד עשויה להינשא לו. הביוגרפית שלה בריגיטה המן (Brigitte Hamann) מציינת שהיא הביעה בפרטיות סלידה מרדיפת היהודים והשתמשה בגישתה להיטלר כדי למנוע את מעצרם של הדוויג ואלפרד פרינגסהיים (Hedwig and Alfred Pringsheim). זהו הדבר המקסימלי שניתן לומר לזכותה. בית דין לדה-נאציפיקציה אסר עליה לנהל את הפסטיבל לאחר המלחמה; היא המשיכה לארח דמויות פוליטיות ימניות לאורך שנות ה-50, ובראיון מצולם עם הנס-יורגן זיברברג (Hans-Jürgen Syberberg) ב-1975 היא לא גילתה כל חרטה: "לפגוש אותו זו חוויה שלא הייתי מוותרת עליה".
מכיוון שבית המשפט אסר על האם, הבנים ירשו את המוסד. וילנד ווולפגנג השתלטו על מוסד ששמו הבינלאומי היה כרוך, בכוונה ועל ידי משפחתם שלהם, במשטר הגרוע ביותר בהיסטוריה האירופית.
1951: שני אחים וירושה הרוסה
הם פתחו מחדש את הפסטיבל בשנת 1951 וחילקו את העבודה ביניהם, כאשר וילנד לקח את ההובלה האמנותית. מה שהם ניסו לעשות לא היה תחייה אלא הלבנה של הכתובת הפגומה ביותר במוזיקה הקלאסית — ניסיון לגרום לתיאטרון וגנר להביע משהו אחר ממה שהביע לאחרונה. וילנד מת בשנת 1966. מאותה שנה ועד פרישתו בשנת 2008, וולפגנג ניהל את ביירוית לבדו, כשהוא מחזיק בחוזה לכל החיים לעשות זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פיקוד בלעדי
לפי כל מדד מסחרי הוא היה מצליח בצורה יוצאת דופן. רשימת ההמתנה לכרטיסים השתרעה על פני עשור. הפסטיבל, שנוסד על ידי סבו בשנת 1876, הפך לאחד מאירועי התרבות המבוקשים ביותר עלי אדמות ונשאר כזה לאורך קריסת הקהל לאופרה כמעט בכל מקום אחר.
המהומות של 1976
ההחלטה המשמעותית ביותר שלו הגיעה לרגל חגיגות המאה לפסטיבל. וולפגנג שכר את פייר בולז (Pierre Boulez) — מלחין מודרניסט ללא מורא — לנצח על הטבעת. בולז רצה שאינגמר ברגמן (Ingmar Bergman) יביים; ברגמן סירב, ובולז הציע במקום זאת במאי תיאטרון צרפתי בן שלושים ואחת בשם פטריס שרו (Patrice Chéreau). וולפגנג הסכים.
שרו, יחד עם המעצב רישאר פדוצי (Richard Peduzzi), מעצב התלבושות ז'אק שמידט (Jacques Schmidt) ומעצב התאורה אנדרה דיו (André Diot), התעלמו לחלוטין מההוראות הבימתיות של וגנר והעבירו את המחזור לתקופת המהפכה התעשייתית: אלים כקפיטליסטים, ניבלונגים כפרולטריון, ווטאן כבנקאי, ובנות הריין כרקדניות קאן-קאן. בכורת 1976 כמעט הסתיימה במהומות. ויניפרד, שלא אהבה זאת, סיפקה את ההגנה החריפה ביותר שמישהו הצליח להעלות: "האם לא עדיף להיות זועם מאשר משועמם?" וולפגנג עמד בפרץ ושמר על ההפקה ברפרטואר. עד הופעתו האחרונה ב-25 באוגוסט 1980 הוא זכה לתשואות עמידה של ארבעים וחמש דקות, וכיום הוא מוכר כמסמך מכונן של "רז'יתיאטר" (Regietheater) — אופרה בבימוי במאי ששלטה במחצית המאה שלאחר מכן.
המשפחה נגדו
הוא הואשם בניהול המקום בצורה אוטוקרטית, והמאשימים היו ברובם קרובי משפחתו. אחיינו ניקה וגנר (Nike Wagner) ובנו גוטפריד (Gottfried) תקפו אותו שניהם בפומבי, גוטפריד במיוחד על התנהלותו בנוגע להיסטוריה הנאצית של המשפחה. הירושה הפכה לסכסוך שנמשך שבע שנים. וולפגנג התעקש שבתו הצעירה, קתרינה (Katharina), תמונה ליורשתו; הסכסוך עם בתו האחרת אווה וגנר-פאסקייה (Eva Wagner-Pasquier) ועם ניקה נפתר רק בספטמבר 2008, כאשר קתרינה ואווה מונו למנהלות משותפות. הוא מת במרץ 2010, בגיל תשעים.
מדוע וולפגנג נקרא גאון
הטיעון לזכותו הוא אוצרותי, לא יצירתי, ויש לנסח אותו במונחים אלה. הכישרון שלו היה שיפוט לגבי כישרונם של אחרים, בתוספת העצבים לספוג את ההשלכות. מסירת הטבעת של שנת המאה לבמאי צרפתי צעיר ומנצח סריאליסט לא הייתה הימור בטוח במסווה של נועז; זו הייתה פעולה שאפוטרופוס זהיר יותר לעולם לא היה שורד, ווולפגנג אז הגן עליה במשך ארבע שנים של עוינות עד שהקהל השתכנע. התוצר לוואי היה אסכולה שלמה של הפקת אופרה. הוסיפו לזה חמישים ושבע שנים של שמירה על פסטיבל של מלחין אחד בעיירה בווארית קטנה במרכז המוזיקה העולמית, עם תור של עשר שנים לכרטיסים, ויש לכם הישג אמיתי בניהול מוסדי. כמעט שום דבר מזה אינו המצאה אמנותית, והמילה הכנה לזה היא אמרגן ולא גאון.
הטיעון שכנגד הוא כבד ולא ניתן לבטלו במחי יד. הוא לא זכה בתפקיד ביושר; בית דין לדה-נאציפיקציה נתן לו אותו על ידי פסילת אמו. הוא החזיק בו בחוזה לכל החיים והתנהג, לפי עדות משפחתו, כמו מונרך. מינויה של בתו שלו היה מתוכנן ולא כזה שהושג בתחרות — שושלת, לא כישרון. חמור מכך, השאלה הנאצית מעולם לא יושבה על ידו. ביירוית תחת משפחתו נתמכה חומרית על ידי ממשלת היטלר ואירחה את היטלר כמקורב; את החשבון שמוסדות גרמניים אחרים עשו בסופו של דבר, בנו של וולפגנג האשים אותו בהתחמקות ממנו. אדם יכול להיות מנהל מצוין של ירושה ועדיין לסרב לפתוח את המגירה הגרועה ביותר שלה. נראה ששני הדברים נכונים כאן.
מורשת
ביירוית שרדה אותו והיא עדיין פועלת, כעת תחת הדור הרביעי של משפחתו. הטבעת של שרו שינתה את האופן שבו אופרה מועלית על הבמה בכל מקום. והמוסד שהוא שימר נותר מה שהיה כשמצא אותו: הכתובת המשמעותית ביותר מבחינה אמנותית והמביכה ביותר מבחינה מוסרית במוזיקה הקלאסית — כזו שהושארה בחיים, לטוב ולרע, על ידי אדם שנולד בתוך הבעיה ובילה תשעים שנה בסירוב להגדיר אותה במלואה.