ויני מדיקיזלה-מנדלה: אם האומה במלחמה
ב-13 באפריל 1986, בעיירה המאובקת מונסיוויל (Munsieville), הרימה אישה את אגרופה ואמרה לקהל כי בעזרת גפרוריהם וצמיגיהם הם ישחררו את המדינה. משפט זה ירדוף אותה כל חייה. אך כך גם 491 הימים שבילתה כבר במעצר, רובם בבידוד, תחת עינויים של משטרת הביטחון של האפרטהייד. ויני מדיקיזלה-מנדלה (Winnie Madikizela-Mandela) הייתה, בעת ובעונה אחת, הסמל המתריס ביותר של השחרור בדרום אפריקה והאזהרה המטרידה ביותר לגבי מה שהתנגדות עלולה להפוך אליו.
עובדת סוציאלית מפונדולנד
נולדה בשם נוזאמו ויניפרד זניווה מדיקיזלה (Nomzamo Winifred Zanyiwe Madikizela) ב-26 בספטמבר 1936 במבוהונגווני, ביזאנה, במה שהיום הוא הכף המזרחי; היא הייתה החמישית מבין תשעה ילדים של שני מורים. כראש התלמידות בתיכון שלה, היא למדה בבית הספר לעבודה סוציאלית על שם ג'אן הופמייר (Jan Hofmeyr) ביוהנסבורג, הוסמכה ב-1956, והייתה לעובדת הסוציאלית הרפואית השחורה הראשונה בבית החולים בראגוואנת' (Baragwanath) בסווטו. עבודה סוציאלית, לא פוליטיקה, היא זו שחשפה אותה לראשונה לחשבון היומיומי של האפרטהייד: תמותת תינוקות, תת-תזונה והעוני המרוד של העיירות. עשורים לאחר מכן היא הוסיפה תואר ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת ויטווטרסראנד (University of the Witwatersrand).
נישואים לאיש מסומן
בשנת 1957 פגשה את נלסון מנדלה (Nelson Mandela) בתחנת אוטובוס בסווטו בעודו נשוי לאשתו הראשונה. הם נישאו ב-1958 ונולדו להם שתי בנות, זנאני וזינדזיווה. הנישואים בקושי התחילו כאשר משפט ריבוניה (Rivonia Trial) גרר את מנדלה לכלא ב-1963 לתקופה שהפכה ל-27 שנים. ויני נותרה לגדל את ילדיהם ולהפוך, בהיעדרו, לפנים החיות של איש שהמדינה ניסתה למחוק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרדיפה הארוכה
ממשלת האפרטהייד הבינה את כוחה וניסתה לשבור אותו. היא הייתה נתונה לצווי הרחקה, מעצרים חוזרים ונשנים ובידוד. מעצרה הארוך ביותר החל ב-12 במאי 1969 ונמשך 491 ימים, שבמהלכם עונתה והוכתה; פציעות הגב שספגה הובילו לתלות מאוחרת יותר במשככי כאבים. בשנת 1977 היא הוגלתה לעיירה המרוחקת ברנדפורט (Brandfort) שבמדינת אורנג' החופשית, שם, מתריסה גם בגלות, ארגנה מעון יום דרך ארגון "Operation Hunger" ומרפאה עם הרופא אבו באקר אסוואט (Abu Baker Asvat). קהלים בינלאומיים החלו להכיר אותה כמצפון הבלתי מנוצח של המאבק, ותומכים העניקו לה את התואר שדבק בה: אם האומה.
מועדון הכדורגל והאפלה
כשחזרה לסווטו בסוף 1985 תוך הפרת צו ההרחקה שלה, משהו התקשח בה. היא הקיפה את עצמה בכנופיה של שומרי ראש צעירים שנודעו כ"מועדון הכדורגל מנדלה יונייטד" (Mandela United Football Club), והקבוצה הידרדרה לחטיפות, עינויים ורצח. ב-29 בדצמבר 1988 חטפו חברי המועדון פעיל בן 14, ג'יימס "סטומפי" סייפיי (James “Stompie” Seipei), מביתו של כומר מתודיסטי; הנער הוכה, הואשם בהיותו מלשין ונמצא מת בינואר 1989 עם פצעי דקירה בגרונו. מדיקיזלה-מנדלה הורשעה בחטיפה בפרשה; עונש של שש שנות מאסר שנגזר עליה הופחת לקנס בערעור. החזית הדמוקרטית המאוחדת (UDF) התנערה ממנה בפומבי ב-1989, וה-ANC בגלות נזף בה. בשנת 1998 מצאה ועדת האמת והפיוס (TRC) שהיא "אחראית פוליטית ומוסרית להפרות בוטות של זכויות אדם", וקשרה את המעגל שלה ללפחות חמישה-עשר מקרי מוות.
כוח ומחירו
עם שחרורו של מנדלה ב-1990 והמעבר לדמוקרטיה, היא נכנסה לממשלה כסגנית שרת האמנויות, התרבות, המדע והטכנולוגיה ב-1994, אך פוטרה תוך שנה על רקע האשמות בשחיתות. היא כיהנה שנים כחברת פרמנט והובילה את ליגת הנשים של ה-ANC, אולם מחלוקת רדפה אותה: ב-2003 היא הורשעה ב-435 סעיפי מרמה ו-25 סעיפי גניבה בגין הונאת קרן הלוויות. בערעור קיבל שופט את הטענה שהפשעים לא בוצעו לרווח אישי, ביטל את הרשעת הגניבה והותיר אותה עם מאסר על תנאי. גם נישואיה לא שרדו את העידן החדש; מנדלה, בציון בגידתה, נפרד ממנה ב-1992 והתגרש ממנה ב-1996.
מדוע ויני מכונה גאון
ויני מדיקיזלה-מנדלה לא הייתה תאורטיקנית או חוקרת; הכישרון שלה היה פוליטי – כישרון כמעט בלתי ניתן ללמידה לגלם מאבק ולסרב להישבר על ידי מדינה שכלאה, עינתה והגלתה אותה. התכונה הכרוכה בכך הייתה פסיכולוגית ורטורית: אומץ אישי יוצא דופן, נוכחות ציבורית מגנטית, והאינסטינקט האסטרטגי לשמור על שמו של בעלה חי במשך 27 שנים כאשר המשטר רצה שיימחק מהזיכרון. עבור התומכים היא הייתה אם האומה, והתרסה שלה באמת חיזקה את המורל במהלך השנים הקשות ביותר של התנועה. הטיעון הנגדי הכנה הוא חמור וחייב להיאמר בבירור. המקורות לא מתעדים טענה רצינית לכך שהיא הייתה גאונת אינטלקט; פרסומה נשען על כריזמה וסיבולת, לא על רעיונות. ואותו רצון בלתי מתפשר התקלקל לכדי תמיכה ב"שרשראות צמיגים" (necklacing), האלימות של מועדון הכדורגל מנדלה יונייטד וממצא של ועדת האמת והפיוס על אחריות מוסרית להפרות בוטות של זכויות אדם. מילותיה שלה – "אני לא מצטערת. לעולם לא אצטער" – לוכדות הן את הפלדה שהפכה אותה לאימתנית והן את הסירוב לחשבון נפש שהכתים אותה. כל תווית של גאונות כאן שייכת לעצבים פוליטיים, לא לחוכמה, והיא מגיעה כשהיא מוצלת.
אנדרטה שנויה במחלוקת
היא נפטרה ב-2 באפריל 2018 בגיל 81, וזכתה להלוויה רשמית מיוחדת באצטדיון אורלנדו, שם הודה הנשיא סיריל רמפוזה (Cyril Ramaphosa) שה-ANC נכשל בתמיכה בה בצרותיה המשפטיות. עיירות, כבישים ומועצה מקומית נושאים כעת את שמה. מורשתה נותרה כפולה באופן בלתי ניתן לצמצום: הגיבורה הרדיקלית שלא התכופפה, והמנהיגה ששיטותיה ערערו את המטרה עצמה שגילמה. דרום אפריקה לא פתרה את הסתירה, ואולי אינה יכולה – וזו הסיבה לכך ששנים לאחר מותה, הוויכוח על ויני מדיקיזלה-מנדלה הוא למעשה ויכוח על מה שעלה המאבק, ולמה הוא היה מוכן להפוך.