וילי ברנדט: הקנצלר שכרע ברך
ב-7 בדצמבר 1970, בוורשה, כרע קנצלר גרמניה המערבית ברך מול האנדרטה לגיבורי גטו ורשה ושהה בתנוחה זו כ-30 שניות. איש לא תכנן זאת מראש; עוזריו הקרובים ביותר הופתעו בדיוק כמו הצלמים. אגון באהר (Egon Bahr), שעמד לצידו, הבין מיד את פשר העניין: ברנדט החליט שהנחת זר אינה מספיקה. כשנתבקש מאוחר יותר להסביר זאת, אמר ברנדט כי אל מול תהום ההיסטוריה הגרמנית, תחת משקלם של מיליוני נרצחים, הוא עשה את מה שבני אדם עושים כאשר המילים נאלמות.
הרברט פראם מליבק
הוא לא נולד בשם וילי ברנדט. הוא נולד בשם הרברט ארנסט קרל פראם (Herbert Ernst Karl Frahm) ב-18 בדצמבר 1913 בעיר החופשית ליבק, בן מחוץ לנישואין למרתה פראם; את אביו, מורה בשם ג'ון היינריך מולר, מעולם לא פגש. הוא גדל בעיקר אצל סבו מצד אמו, לודוויג פראם. הוא הצטרף לארגון הנוער הסוציאליסטי ב-1929 ולמפלגת ה-SPD ב-1930 כשהיה בן 16, שנתיים מתחת לגיל המינימום. באוקטובר 1931 עבר יחד עם חצי מאגף הנוער של ה-SPD בליבק למפלגת הפועלים הסוציאליסטית.
כאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, הוא נמלט לנורווגיה, ושם החל השם "וילי ברנדט" לשמש כשם כיסוי לעיתונאות אנטי-נאצית. הוא דיווח מספרד במהלך מלחמת האזרחים בשנת 1937. ברלין שללה ממנו את אזרחותו הגרמנית ב-1938; נורווגיה העניקה לו אזרחות משלה ב-1940; לאחר הפלישה הגרמנית הוא נלכד לזמן קצר, שוחרר כנורווגי והגיע לשוודיה, שם נשאר עד תום המלחמה. הוא חזר לברלין בסוף 1946 כנציג ממשלת נורווגיה, הצטרף מחדש ל-SPD ב-1948 והפך את שם העט לשמו החוקי.
סיבוך אחד צץ רק ב-2021: בין 1948 ל-1952 היה ברנדט מודיע בשכר עבור חיל המודיעין הנגדי של ארצות הברית (United States Counterintelligence Corps), ודיווח על מזרח גרמניה ועל כוחות ברית המועצות.
ראש עיר בעיר מוקפת חומה
הוא נכנס לבונדסטאג ב-1949 כנציג מערב ברלין והפך לראש העיר המושל באוקטובר 1957 – תפקיד שהפך אותו למפורסם, שכן ב-13 באוגוסט 1961 הוקמה החומה סביבו. תגובתו של ברנדט לא הייתה הכרת תודה למגיניו. הוא כתב מכתב פומבי ביקורתי בחריפות לג'ון פ. קנדי, שבו הזהיר מפני ספקות לגבי יכולתן של שלוש המעצמות בעלות הברית להגיב.
הוא הפך ליושב ראש ה-SPD ב-1964 והחזיק בתפקיד עד 1987, תקופה ארוכה יותר מכל אחד אחר מאז אוגוסט בבל (August Bebel). הוא התמודד על תפקיד הקנצלר והפסיד פעמיים, לקונראד אדנאואר (Konrad Adenauer) ב-1961 וללודוויג ארהארד (Ludwig Erhard) ב-1965; בקמפיינים אלו שימשו לידתו מחוץ לנישואין ושנות גלותו בנורווגיה כראיה לכך שאינו "גרמני כראוי". החל מ-1966 כיהן כשר החוץ וסגן הקנצלר בקואליציה הגדולה של קורט גאורג קיזינגר (Kurt Georg Kiesinger). ב-1969, הישגי ה-SPD הביאו אותו למשרד הקנצלר – הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי הראשון של הרפובליקה הפדרלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שינוי דרך התקרבות
הזרע האינטלקטואלי לא היה שלו. בנאום ב-1963 באקדמיה האוונגליסטית בטוצינג, הציע אגון באהר "שינוי דרך התקרבות" (Wandel durch Annäherung): הדרך לשנות את הגוש הקומוניסטי היא באמצעות מעורבות בו, ולא בסירוב להכיר בו. ברנדט הפך זאת למדיניות מדינה והימר על שלטונו בעבורה.
הכלי היה סדרת אמנות. מוסקבה, 12 באוגוסט 1970, ויתור על כוח וקבלה של גבולות אירופה הקיימים. ורשה, דצמבר 1970, הכרה בקו אודר-נייסה כגבולה המערבי של פולין – השטח שגרמניה איבדה, ויתור רשמי עליו. ההסכם בין ארבע המעצמות על ברלין בספטמבר 1971 והסכם המעבר בדצמבר באותה שנה. לאחר מכן הגיע החוזה הבסיסי בדצמבר 1972, אשר כונן יחסים רשמיים בין שתי המדינות הגרמניות לראשונה מאז החלוקה ופתח את הדלת לשתיהן להצטרף לאומות המאוחדות.
משמעות הדבר הייתה נטישת "דוקטרינת הלשטיין" (Hallstein Doctrine), שלפיה איימה בון לנתק יחסים עם כל מדינה שתכיר במזרח גרמניה. ה-CDU/CSU כינו זאת הפקרה. באפריל 1972 היה ריינר ברצל (Rainer Barzel) קרוב כדי שני קולות להדחת ברנדט באמצעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית – כישלון שיוחס מאוחר יותר לכסף מזרח-גרמני שהגיע לעריקים מה-CDU. בנובמבר ההוא השיב הציבור: התוצאה הפדרלית הטובה ביותר של ה-SPD אי פעם.
להעז ליותר דמוקרטיה
"Wir wollen mehr Demokratie wagen" – אנחנו רוצים להעז ליותר דמוקרטיה – היה המשפט מנאום ההשבעה שלו ב-1969, והתכנית הפנימית תאמה לכך. ההוצאות החברתיות עלו מרבע מהתוצר המקומי הגולמי לשליש עד 1974. קצבאות הזקנה צמחו ב-6.4 אחוזים בשנה, ורפורמת 1972 הבטיחה מינימום ללא קשר להפרשות. תקציב החינוך עלה מ-16 מיליארד מארק גרמני ל-50, וסיוע לדיור הגיע ל-1.5 מיליון משקי בית. גיל ההצבעה ירד מעשרים ואחת לשמונה-עשרה ב-1970, ענישה גופנית בבתי ספר נאסרה ב-1971, וחוקי הגירושין, ההפלות, השתתפות עובדים בניהול והגנת הדיירים נכתבו מחדש.
המגזין "טיים" (Time) בחר בו לאיש השנה ב-1970: אדם השואף לסיים את מלחמת העולם השנייה על ידי בניית יחסים חדשים בין מזרח למערב. פרס נובל לשלום הגיע ב-1971, על פיוס בין מזרח למערב.
הנפילה
עוזרו האישי גינטר גיום (Günter Guillaume) היה סוכן שטאזי שהופעל על ידי מרקוס וולף (Markus Wolf). לאחר שנעצר ב-24 באפריל 1974 ונידון מאוחר יותר לשלוש-עשרה שנות מאסר בגין בגידה, הביא גיום לנפילת הממשלה תוך שבועיים; ברנדט התפטר ב-6 במאי 1974 וירש אותו הלמוט שמידט (Helmut Schmidt). ברנדט עצמו אמר בגלוי שהמרגל אינו כל הסיפור: הוא היה מותש, לדבריו, מסיבות שלא היו קשורות לפרשה שהתחוללה באותה עת.
הוא עמד בראש האינטרנציונל הסוציאליסטי מ-1976 עד 1992, והרחיב אותו ליותר ממאה מפלגות, ועמד בראש הוועדה שדו"ח ברנדט (Brandt Report) שלה מ-1980 הגדיר את אי-השוויון העולמי כבעיית צפון-דרום. הוא נפטר מסרטן המעי הגס ב-8 באוקטובר 1992, בגיל שבעים ושמונה, באונקל (Unkel) ליד בון.
מדוע וילי מכונה גאון
הטענה נשענת על שיקול דעת פוליטי ועצבים מוסריים, לא על מחשבה מקורית, והמקורות כאן אינם משתמשים במילה זו. הרעיון המרכזי של ה"אוסטפוליטיק" (Ostpolitik) היה של אגון באהר; תרומתו של ברנדט הייתה לזהות אותו, לאמץ אותו ולהמר עליו כקנצלר כשמעשה זה נראה לחצי ממדינתו ככניעה.
ה"אוסטפוליטיק" דרשה קבלת אובדני 1945 כקבועים – קו אודר-נייסה, מדינה גרמנית שנייה – כדי להפוך כל דבר אחר לנתון למשא ומתן. זה נוגד את האינטואיציה, והיה כמעט התאבדות פוליטית: זה עלה לו ברוב שלו, והוא שרד את האתגר של ברצל בשני קולות. ה"קניפאל" (Kniefall - הכריעה) שייך לאותה יכולת. סקר של "דר שפיגל" (Der Spiegel) מצא כי 48 אחוזים מתושבי מערב גרמניה חשבו שזה מוגזם לעומת 41 אחוזים שאישרו, והוא עשה זאת בכל זאת, מול המצלמות. המחווה עבדה בדיוק משום שלא ניתן היה לפרש אותה כחישוב קר.
טיעון הנגד משמעותי. הוא כיהן כקנצלר פחות מחמש שנים ועזב בקריסה אישית, כשהוא מודה בתשישות מאחורי שערוריית הריגול. גל הרפורמות הפנימיות שלו נקטע על ידי משבר הנפט של 1973 והקיפאון שלאחריו. מבקרים טענו אז, וטוענים כעת, שה"אוסטפוליטיק" ויתרה יותר מדי וחיזקה משטרים שהיו עשויים לקרוס מוקדם יותר; מגינים משיבים שהמעורבות ערערה אותם מבפנים. ואדם שלקח כסף מודיעיני אמריקאי בברלין הכבושה הוא דמות מורכבת יותר מהאייקון שעל ברכיו.
מורשת
ה"אוסטפוליטיק" האריכה ימים מעבר למתנגדיה. עד 1983 פרנץ יוזף שטראוס (Franz Josef Strauß) מה-CDU, שהיה פעם המבקר החריף ביותר שלה, דחף להלוואה של שלושה מיליארד מארק למזרח גרמניה דרך הבונדסטאג; עד 1987 אריך הונקר (Erich Honecker) ביקר בבון. המסגרת שבנה ברנדט הייתה זו שדרכה עבר איחוד גרמניה בסופו של דבר. והתצלום מוורשה עשה משהו שאף אמנה לא יכלה לעשות: הוא העניק לגרמניה שלאחר המלחמה תמונה שמישה של חרטה, שנוצרה על ידי אדם שבילה את שנות הנאצים בלחימה בהם מחוץ למדינה ולכן לא היה לו דבר אישי לכפר עליו.