ויליאם דיוסברי: בנו של מעבד העורות שרכש את מתחריו
עד יום מותו, בלע ויליאם דיוסברי את שני יצרני הפורצלן היוקרתיים ביותר באנגליה — צ'לסי (Chelsea) ובו (Bow) — ומיזג את שניהם לתוך מפעל דרבי (Derby) שבנה משותפות צנועה, כשהוא מותיר אחריו חברה שלטת יחידה שהמלך ג'ורג' השלישי עצמו התיר לה לחתוך את תוצרתה בחותם כתר. דיוסברי לא המציא את הפורצלן האנגלי; הוא איחד אותו, והחברה שנולדה מתוך רכישותיו עדיין פעילה כיום בשם רויאל קראון דרבי (Royal Crown Derby).
מקנוק אל סדנאות הציור של לונדון
ויליאם דיוסברי נולד ב-7 בספטמבר 1725 בקנוק (Cannock), סטפורדשייר, לבן של מעבד עורות — בעל מלאכה שעיבד וגימר עורות שזופים, משלח יד אומנותי אך חסר זוהר הרחוק מאוד ממוצרי היוקרה הדקורטיביים שבנם יעמוד בראשם לימים. הוא החל את חיי העבודה שלו כצייר פורצלן בסביבות 1742 בלונדון, לפי הערך על קריירתו בוויקיפדיה, ופיתח את מיומנויותיו במפעלי צ'לסי ולונגטון הול (Longton Hall), שניים ממפעלי הפורצלן האנגליים המתקדמים ביותר מבחינה טכנית באותה תקופה — הכשרה שהעניקה לו היכרות ישירה ומעשית עם הטכניקות הדקורטיביות המובילות בתעשייה שלו עוד לפני שניהל עסק משלו.
ייסוד דרבי
ב-1 בינואר 1756, עבר דיוסברי לדרבי יחד עם אביו, לאחר שרכש חלק במפעל הקדרות הקיים בדרבי לצד השותפים ג'ון הית' (John Heath), בנקאי, ואנדרה פלאנשה (André Planché). סקירת ההיסטוריה של רויאל קראון דרבי בוויקיפדיה מתארת את דיוסברי כ"יזם מוכשר" שפיתח גוף קרמי חדש המשלב פריט זכוכית, אבן סבון ועצם קלויה — הרכב שאפשר ייצור כלי שולחן באיכות גבוהה השונים מתוצרת מתחריו. השותפות הקימה מפעל חדש ברחוב נוטינגהאם (Nottingham Road) אשר, בלשון ויקיפדיה, "הוכיח את עצמו כהצלחה", ודיוסברי פעל במהירות לבנות סגל של כישרונות אמנותיים יוצאי דופן סביב המפעל, ברתמו ציירי דמויות כמו ריצ'רד אסקו (Richard Askew) וג'יימס בנפורד (James Banford), מעצבי נוף כגון זכריה בורמן (Zachariah Boreman), ומעצב הפרחים הנודע ויליאם בילינגסלי (William Billingsley) — כשהוא מקבץ, למעשה, ריכוז של אמני הפורצלן הדקורטיבי המובילים של התקופה תחת גג אחד.
רכישת המתחרים
ההחלטות העסקיות המשמעותיות ביותר של דיוסברי היו רכישות ולא המצאות. בשנת 1770, הוא רכש את מפעל הפורצלן הקורס של צ'לסי, אחד המפעלים ההיסטוריים היוקרתיים ביותר באנגליה, והשתמש בו תחילה לעיטור פריטים מתוצרת דרבי עבור השווקים בלונדון בטרם מיזג את פעילותו בצורה מלאה יותר לתוך המפעל שלו, תקופה שהתעשייה כינתה מאוחר יותר בשם "צ'לסי-דרבי" (Chelsea-Derby) ואשר הכניסה לרפרטואר הייצור שלו עיצוב ניאו-קלאסי ופסלוני ביסקוויט לא מזוגגים, שהתבססו על טכניקות סוור (Sèvres) הצרפתיות — שדרוג סגנוני שבריטניקה מייחסת לו את עיצוב המורכבות האסתטית של תוצרתו. הוא הפעיל את המפעל בצ'לסי עד 1784. בשנת 1775 או 1776 — ויקיפדיה והיסטוריית החברה של רויאל קראון דרבי מציינות שנים מעט שונות — רכש דיוסברי את שרידיו של מפעל הפורצלן היוקרתי לשעבר בבו, העביר את נכסיו ועובדיו לדרבי וביטל מתחרה היסטורי משמעותי נוסף. הוא המשיך לרכוש מפעלי פורצלן נוספים בשנת 1777, ובשנת 1779, לאחר פשיטת הרגל של שותפו המקורי ג'ון הית', הפך דיוסברי לבעלים היחיד של המפעל המאוחד — מעמד שהפך אותו, לפי הגדרת ויקיפדיה, לעומד בראש "יצרנית הפורצלן המובילה באנגליה".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הכרה מלכותית
הנסיקה המסחרית של דיוסברי זכתה לאישור רשמי ברמה הגבוהה ביותר של החברה הבריטית. במרץ 1775, קיבלו דיוסברי והית' צו המצאה מלכותי (Royal Warrant) מהמלך ג'ורג' השלישי, שמנה אותם ל"יצרני חרסינה מן המניין עבור הוד מלכותו" והעניק אישור לשלב כתר מלכותי בחותם האחורי של החברה — מקור השם "קראון דרבי" (Crown Derby) שבו נודעה החברה. בשנת 1783, בחר נסיך ויילס בתוצרת דיוסברי כדי לרהט את קארלטון האוס (Carlton House), מעונו בלונדון, הזמנה שהציבה את פורצלן דרבי במרכז הממשי של הטעם המלכותי האופנתי בשנות חייו האחרונות של דיוסברי. כדי להרחיב את נגישותו לשוק הקמעונאי בלונדון באופן ישיר, הוא פתח מחסן ברחוב בדפורד בקוונט גארדן ביוני 1774, וערך שם מכירות פומביות תקופתיות למכירת תוצרת דרבי ישירות לציבור הקונים האמיד של הבירה במקום להסתמך רק על הופצה במחוזות.
מוות וירושה
ויליאם דיוסברי נפטר ב-30 באוקטובר 1786 במפעל ברחוב נוטינגהאם שבנה, ונקבר יומיים לאחר מכן בכנסיית סנט אלבמונד (St Alkmund's Church) בדרבי. בנו הבכור, שנקרא אף הוא ויליאם דיוסברי, ירש את העסק והמשיך את שליטת המשפחה בחברה לתוך הדור הבא, אם כי תקופת כהונתו של דיוסברי הצעיר היתה קצרה בהרבה והסתיימה במותו בשנת 1796.
מארגן של כישרון ולא מאסטר-ממציא
התיעוד ששרד על דיוסברי אינו מציג אותו בראש ובראשונה כממציא של טכניקות קרמיות חדשות, אף שגוף הקרמיקה המבוסס על פריט זכוכית, אבן סבון ואפר עצמות שהיווה תרומה טכנית אמיתית. הישגו הגדול יותר היה ארגוני ומסחרי: זיהוי וגיוס ציירי העיטור הטובים ביותר של זמנו, הערכה נכונה של אילו מפעלי מתחרים פגיעים לרכישה, והבטחה מוצלחת של חסות מלכותית שתיקפה את מעמד החברה שלו מעל מתחריה. הוא בנה, למעשה, מיזם מוצרי יוקרה משולב אנכית מאה שנה לפני שלמודל העסקי הזה היה שם, כשהוא בולע את מתחריו היוקרתיים ביותר במקום פשוט לנצח אותם בתחרות בשוק החופשי.
מדוע ויליאם נקרא גאון
כינויו של דיוסברי כגאון מותח את המושג לעבר המובן המסחרי שלו ולא האמנותי, ואף אחד מהמקורות שנבדקו כאן — לא ויקיפדיה ולא הערך בבריטניקה עליו — אינם משתמשים במילה זו לגביו באופן ישיר. מה שהראיות תומכות בו הוא אינטליגנציה עסקית חריפה ואפקטיבית באופן יוצא דופן: בן של מעבד עורות שהוכשר כצייר עובד, לאחר מכן בנה גוף קרמי מעולה מבחינה טכנית, ולאחר מכן רכש באופן שיטתי את יצרני הפורצלן היוקרתיים ביותר באנגליה — צ'לסי ובו כאחד — תוך שמירה על סגל האמנים הדקורטיביים המוכשרים ביותר של התקופה תחת גגו, והשיג הכרה בצו מלכותי ששרדה יותר ממאה שנה אחריו. זוהי גאונות של איחוד וניהול כישרונות ולא של המצאה אמנותית או טכנית מעשית; פריטי דרבי החשובים בנפרד נוצרו, לפי רוב הדיווחים, על ידי הציירים והפסלים שדיוסברי שכח ושמר, ולא בידו של דיוסברי עצמו. הישגו היה בניית המוסד והמעמד בשוק, ולא הפורצלן עצמו.
מורשת
החברה שדיוסברי בנה ואיחד שרדה מעל מאתיים שנה אחריו, ובסופו של דבר קיבלה את התואר הרשמי "רויאל" (Royal) בשנת 1890 כשהמלכה ויקטוריה מינתה אותה ל"יצרני פורצלן עבור הוד מלכותה", והיא ממשיכה לפעול כיום בשם רויאל קראון דרבי — אחד ממותגי ייצור היוקרה האנגליים הבודדים מהמאה השמונה-עשרה שעדיין נסחרים תחת גרסה מוכרת של שמם המקורי, מורשת מוסדית ישירה של הרכישות והחסות המלכותית שהבטיח דיוסברי במשך שלושה עשורים בדרבי.