וילם דה קונינג: בשר, מגרד וצבוע מחדש
במשך כמעט שנתיים, בין 1950 ל-1952, קנבס אחד בסטודיו במנהטן נצבע, גורד עד לשתי וערב ונצבע מחדש. דה קונינג יצר עשרות מחקרים מקדימים, התחיל מחדש שוב ושוב, ערבב צבע בכמויות עצומות והמשיך לשנות את הצבע והמרקם של חלקים שלמים. התוצאה, אישה I (Woman I), נראית ספונטנית באלימות אך אינה כזו כלל. כאשר הוועדה של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) רכשה את היצירה ב-1953, הם מצאו אותה "מפחידה למדי", ובכל זאת קנו אותה בשל "החיוניות האינטנסיבית" שבה.
מרוטרדם לתא של נוסע סמוי
וילם דה קונינג נולד ב-24 באפריל 1904, ברוטרדם. הוא עזב את בית הספר היסודי בגיל שתים-עשרה כדי להתמחות ב-Gidding & Zonen, חברה לעיצוב, ולקח שיעורי לילה באקדמיה לאמנויות יפות וטכניקות ברוטרדם בין 1917 ל-1921 – חינוך מקצועי, לא אמנותי, ומקור לשטף של בעל מלאכה שמעולם לא אבד לו. ב-30 ביולי 1926, הוא נכנס לארצות הברית באופן לא חוקי, לאחר שהפליג כנוסע סמוי וירד בנמל ניופורט ניוז, וירג'יניה. הוא צבע בתים בניו ג'רזי, עבר לניו יורק ב-1927, ולא הפך לאזרח אמריקאי עד 1962, נקודת זמן שבה היה בין הציירים המפורסמים ביותר במדינה.
בין 1929 ל-1931 פגש את ארשיל גורקי (Arshile Gorky), שהפך לאחד מחבריו הקרובים ביותר והשפיע עליו באופן מכריע בבגרותו המוקדמת. הוא הצטרף לפרויקט האמנות הפדרלי של מינהל קידום העבודות (WPA) ב-1935 ומ-1937 צייר במשרה מלאה. במהלך שנות ה-30 וה-40, כפי שמציינת בריטניקה, הוא עבד בסגנונות פיגורטיביים ומופשטים בו-זמנית, ורק בסביבות 1945 סינתז אותם – הרגל הסירוב לבחור שיגדיר אותו. ב-1943 הוא נישא לציירת איליין פריד (Elaine Fried), אמנית ומבקרת בעלת שיעור קומה בעצמה.
שחור ולבן, אז חפירה
ציורי האמייל בשחור-לבן של 1946 עד 1949 היו פריצת הדרך שלו: אמייל ביתי זול, ללא צבע להסתתר מאחוריו, צורות שנקראות בו-זמנית כאנטומיה וכצורה טהורה. הם הובילו לתערוכת היחיד הראשונה שלו, בגלריה צ'ארלס איגן ב-1948, כשהיה בן ארבעים וארבע – זה גרר את אזכור העיתונות הניו-יורקי הראשון שלו, כולל ביקורת אוהדת מקלמנט גרינברג (Clement Greenberg). היצירה חפירה (Excavation) ביססה את הסגנון המופשט הבוגר שלו. בתחילת שנות ה-50 הוא עמד לצד ג'קסון פולוק (Jackson Pollock) ופרנץ קליין (Franz Kline) במרכז האסכולה של ניו יורק, ובאופן ספציפי של מה שזכה להיקרא ציור פעולה (action painting) – הרעיון שהתמונה היא שארית של אירוע פיזי ולא תוכנית שהוצאה לפועל.
ואז הוא עשה את הדבר האחד שאידיאולוגיית התנועה אסרה. הוא צייר אישה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סדרת הנשים
החל מ-1950, ציורי האישה שלטו בעבודתו: שישה קנבסים ברצף הראשון, אגרסיביים ומקוטעים, הדמות מורכבת מכתפיים רחבות, עיניים שתופסות שליש מהפנים, ופה חסר שפתיים כמעט, מלא בשיניים ארוכות. אישה I היא שישה רגל ושלושה אינץ' של שמן וצבע מתכתי, שה-MoMA מתאר כ"תצוגה אנציקלופדית כמעט של האפשרויות הפיזיות של הצבע, החל מעבה ועד דק, מחוספס ועד חלק, ואטום ועד שקוף." היצירה אישה ואופניים (Woman and Bicycle) (1952–53) הגיעה לאחר מכן עם אותה משיכת מכחול גולמית ומשוננת וצבעים מתנגשים.
התגובה הייתה קשה בשתי חזיתות. בני דורו במחנה המופשט קראו לחזרה לדמות בגידה בעקרונות המודרניזם. אחרים כינו את התמונות מיזוגניות – מאיימות, מחפיצות, אלימות. הקו של דה קונינג עצמו אינו מציע נחמה לאף צד: "יופי הופך להיות קצר רוח עבורי. אני אוהב את הגרוטסקי. זה משמח יותר." וביתר פרסום: "בשר הוא הסיבה לכך שצבע שמן הומצא."
מחיקה, ויסקי, ספרינגס
בשנת 1953 ביקש ממנו רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) הצעיר רישום כדי למחוק אותו. דה קונינג, בחוסר רצון, הסכים – ואז כעס כשהדף המחוק הוצג, בתחושה ש"הרצח היה צריך להישאר פרטי, עניין אישי בין אמנים", וביטל את הרעיון כ"סוג של רעיון בנאלי". העובדה שהוא הסכים בכלל אומרת משהו על מעמדו; העובדה שהוא התמרמר על התערוכה אומרת משהו על מה שזה עלה לו.
הנישואים נמתחו קשות תחת השתייה שלו. הוא ואיליין נפרדו ב-1957; ב-1956 נולדה בתו ליסה מג'ואן וורד. הוא ואיליין התאחדו ב-1976 ומעולם לא התגרשו. ב-1963 עזב את מנהטן לספרינגס, שבמזרח לונג איילנד, והעבודה נפתחה לנופים מופשטים – היצירה דלת לנהר (Door to the River) (1960) כבר הכריזה על השינוי, שנעשה, כפי שמתאר הויטני, בתנועת זרוע מלאה וצבע נוזלי שנמרח במהירות ובכוח.
העבודה המאוחרת והוויכוח סביבה
בשנות ה-80 הציורים השתנו שוב: דקים, סרטיים, זוהרים, מופשטים מהצפיפות המוקדמת. דה קונינג הפיק יותר משלוש מאות מהם באותו עשור, בערך אחד בשבוע – קצב יוצא דופן לאדם בשנות השמונים לחייו שהראה סימפטומים של מחלת אלצהיימר, שאובחנה רשמית ב-1989.
הוויכוח על קנבסים אלה מעולם לא הוכרע. שמועות הופצו כי עוזרי סטודיו ובני משפחה עיצבו את העבודה; האוצר רוברט סטור (Robert Storr) תיעד כי איליין "הציעה לעוזרים להרחיב את בחירת הצבעים של דה קונינג", בעוד העוזרים הכחישו בתוקף ביצוע ציור כלשהו בעצמם. האוצר הראשי של SFMOMA, גארי גארלס (Gary Garrels), טען כי "שנות ה-80 יתבררו כאחת התקופות הגדולות", בהשוותו את הנזילות והפתיחות שלהן ליצירות המאוחרות של מאטיס ומונה. מנגד, המבקר דייוויד בורדון (David Bourdon) כינה את העבודה "דלילה ומהולה במים", "מכרה ממוצה", והיסטוריון האמנות קארן וילקין (Karen Wilkin) מצאה "ירידה בעוצמה", בכותבה שהתמונות הן "רוחות רפאים של מה שהיה מסוגל לו."
מדוע וילם נחשב לגאון
המתנה הספציפית הייתה אינטליגנציה מישושית – היכולת לחשוב דרך הצבע עצמו, הצמיגות, הגרירה והשקיפות שלו, ברמה שכמעט איש לא השתווה לה. הויטני אומר שהוא "הרחיב את שפת הציור במיומנות שלא היו לה שווים רבים במאה העשרים." מה שהופך אותו ליותר מווירטואוז הוא שהוא סירב ל'או-או' המרכזי של התקופה. כל דמות מרכזית אחרת באסכולת ניו יורק בחרה בהפשטה או בפיגורציה; דה קונינג החזיק בשתיהן בקנבס אחד במשך חמישים שנה, והמתח הוא שיוצר את החשמל באישה I. הוא עוטר בהתאם: המדליה הנשיאותית לחירות ב-1964, פרמיום אימפריאלה של יפן ב-1989.
טיעון הנגד קונקרטי באופן חריג. העבודה המאוחרת מציבה שאלה אמיתית על סמכות היוצר – לא הונאה, אלא הבעיה המעורפלת יותר של כמה מציור שנעשה על ידי אדם עם דמנציה מתקדמת, מוקף בעוזרים שערבבו את צבעיו, הוא שלו. מבקרים רציניים כגון וילקין ובורדון רואים בתפוקת שנות השמונים דעיכה שהולבשה כפריחה סופית, וההתלהבות של השוק כלפיה לא עוזרת ליישב את הוויכוח. ישנה גם ההאשמה שרדפה אותו מ-1953 ואילך: שציורי האישה מתאכזרים לנושא שלהם, ושהעשורים של אינטליגנציה ביקורתית שהושקעו בהסברת העניין הזה מהווים בעצמם סוג של התחמקות. שתי ההתנגדויות רלוונטיות. אף אחת מהן לא מבטלת את הטיפול בצבע.
מורשת
דה קונינג מת ב-19 במרץ 1997, באיסט המפטון, בגיל תשעים ושתיים, כשהוא מותיר אחריו נכסים נזילים בשווי של כ-7 מיליון דולר ואוסף אמנות המוערך בין 50 ל-150 מיליון דולר. השוק שלו הפך מאז לסוריאליסטי: Interchange החליף ידיים בסכום של כ-300 מיליון דולר ב-2015. התערוכה הרטרוספקטיבית של ה-MoMA בשנים 2011–12 אישרה אותו, בביטוי של הויטני, כאחד האמנים המוכרים ביותר של המאה העשרים – וליתר דיוק, כצייר שהוכיח שתמונה יכולה להמשיך להתווכח עם עצמה ועדיין להישאר מלוכדת.