וילפרד תסיגר: האחרון שבנוסעים של פעם
בשנת 1916, ילד בן שש בנציגות הבריטית באדיס אבבה צפה בצבאותיו של ראס טפרי (Ras Tafari) צועדים במצעד ניצחון. "אותו יום הותיר בי רושם עמוק", כתב עשרות שנים מאוחר יותר, "והשתיל בי כמיהה להדר ברברי, לפראיות ולצבע". הוא בילה את שמונים השנים הבאות במרדף אחרי אותה כמיהה, וחצה את ה'רובע הריק' (Empty Quarter) של ערב פעמיים על גבי גמלים בשנים האחרונות שלפני הגעת חברות הנפט. מוזיאון פיט ריברס (Pitt Rivers Museum), המחזיק בתשלילים שלו, מכנה אותו "ככל הנראה הנוסע הדגול ביותר של המאה העשרים".
אדיס אבבה, איטון, אוקספורד
וילפרד פטריק תסיגר נולד באדיס אבבה ב-3 ביוני 1910, בנם של וילפרד גילברט תסיגר, הקונסול הכללי הבריטי באתיופיה בין השנים 1909–1919, וקתלין מרי ויגורס; סבו היה הברון צ'למספורד ה-2. הוא גדל כאחד משני ילדים אירופאים בלבד בבירה האתיופית, והתחושה שצמח במקום אחר מאנגליה לא עזבה אותו מעולם.
הוא נשלח לבית הספר סנט אובין (St Aubyn's) ברוטינגדין, לאחר מכן לאיטון, ולבסוף למודלין קולג', אוקספורד, שם סיים תואר שלישי בהיסטוריה, אך התעניין הרבה יותר באיגרוף – הוא ייצג את האוניברסיטה בין השנים 1930 ל-1933, שימש כקפטן הקבוצה בשנתו האחרונה, וזכה בתואר 'בלו' (Blue) בכל אחת מארבע שנותיו. הוא כיהן כגזבר של מועדון החקירות של אוניברסיטת אוקספורד בשנים 1931–1932.
בשנת 1930 הזמין אותו היילה סלאסי (Haile Selassie) באופן אישי לטקס הכתרתו והעניק לו את מסדר כוכב אתיופיה. שלוש שנים לאחר מכן, בגיל עשרים ושלוש, הוא הוביל משלחת של החברה הגיאוגרפית המלכותית כדי לעקוב אחר מסלול נהר אוואש, והפך לאחד האירופאים הראשונים שנכנסו לסולטנות אוסה (Aussa Sultanate) והגיעו לאגם אבה. הדנאקיל (Danakil) הרגו משלחות קודמות שניסו זאת. היומנים והמכתבים ששלח הביתה מאותו מסע פורסמו מאוחר יותר תחת הכותרת יומן דנאקיל (The Danakil Diary).
סודאן והמלחמה
בין השנים 1935 ל-1940 הוא שירת בשירות המדיני של סודאן בדרפור ובנילוס העליון, מינוי שבחר בחלקו משום שאפשר לו לשהות בקרב גמלים ולהתרחק ממשרדים. עם פרוץ המלחמה הצטרף לכוח ההגנה של סודאן וסייע בארגון ההתנגדות החבשית לכיבוש האיטלקי; חלקו בכיבוש אגיבאר (Agibar) וחיל המצב שלה, שכלל 2,500 איטלקים, זיכה אותו באות השירות המצוין (Distinguished Service Order) בשנת 1941. הוא המשיך לשירותו במנהלת המבצעים המיוחדים בסוריה ובשירות האוויר המיוחד (SAS) במערכה בצפון אפריקה, סיים את שירותו בדרגת מייג'ור, ובין השנים 1943 ל-1945 שימש כיועץ מדיני לנסיך הכתר אספה ווסן (Asfa Wossen).
הרובע הריק
מסעותיו הגדולים החלו במקרה. בשנת 1945 שכר אותו אנטומולוג לחפש אתרי רבייה של ארבה בדרום ערב עבור היחידה נגד ארבה של המזרח התיכון. הארבה היו אמתלה כמעט מההתחלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מסע גמלים ראשון נערך מאוקטובר 1945 עד פברואר 1946, מסלאלה לטארים. לאחר מכן, באוקטובר 1946, עם בני לוויה בדואים משבטי א-ראשד וביית כת'יר, הוא עזב את סלאלה לכיוון מוגשיין וחצה את 'א-רובע אל-ח'אלי' (Rub' al Khali) – 'הרובע הריק', מדבר החול הגדול ביותר עלי אדמות – והגיע לנווה המדבר ליווה באמצע דצמבר וחזר לסלאלה בפברואר 1947. החצייה השנייה החלה בדצמבר 1947 בבאר מנוואח בתימן. השלטונות הסעודיים כלאו את חברי משלחתו בסולייל; לאחר ששוחררו, המשיך לליווה והגיע לאבו דאבי ב-14 במרץ 1948.
ישנה אירוניה מרה במימון המסע. באפריל 1948 ביקר בנווה המדבר בוריימי, שם החזיקה חברת הנפט העיראקית בזיכיון, ואף על פי שתיעב את השפעת חיפושי הנפט על חיי הבדואים, הוא נזקק לכסף ולקח את כספי החברה, בתמורה למידע הגיאוגרפי שהפיקו מסעותיו. במידה מסוימת, הוא עסק בסיור עבור הדבר שתיעב.
הספרים
חולות ערב (Arabian Sands, 1959) הוא האנדרטה שלו: תיאור המסעות בין 1945 ל-1950 ואורח חיים שידע כי הוא גווע בעת שתיעד אותו. זהו אחד מספרי המסעות הבודדים ששמרו על מעמדם כספרות.
לאחר מכן חי בקרב ערביי הביצות, המדאן (Madan), בדרום עיראק, והוציא לאור את ערביי הביצות (The Marsh Arabs, 1964) – תיעוד אתנוגרפי של עם ונוף שתוכניות הניקוז של סדאם חוסיין עמדו מאוחר יותר למחוק כמעט כליל, ואשר כלל תיעוד של קטגוריות מגדריות מקומיות כגון המסתארג'יל (mustarjil). בן לווייתו גאווין מקסוול כתב תיאור משלו על אותו מסע, קנה רצוץ ברוח (A Reed Shaken by the Wind, 1957).
הוא המשיך במסעותיו דרך איראן, כורדיסטן, מערב אפריקה הצרפתית ופקיסטן, וחי שנים רבות בצפון קניה. הספרים המאוחרים יותר – הנווד האחרון (1979), חיי בחירתי (1987), ימי בקניה (1994), מדבר, ביצה והר (1995), בין ההרים (1998), חציית החולות (2000) – המשיכו באותו קו.
התצלומים
הוא היה, כמעט במקרה, אחד מצלמי התיעוד הגדולים של המאה שלו. הוא הותיר אחריו 38,000 תשלילים ו-71 אלבומים אישיים המכסים יותר מחמישים שנות מסע, כולל למעלה מ-5,000 תמונות של ערב שצולמו בין 1945 ל-1950. האוסף התקבל על ידי הממשלה הבריטית בשנת 2004 במסגרת תוכנית מס ירושה והועבר למוזיאון פיט ריברס באוקספורד, שמציג אותו מאז 1993. זהו התיעוד החזותי של חברות שאינן קיימות עוד בצורה שבה מצא אותן.
מדוע וילפרד מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהמילה יושבת עליו בקושי, והוא עצמו היה אומר זאת. כישרונו של תסיגר היה סיבולת והתבוננות, לא אינטלקט: יכולת פיזית ונפשית לחיות במשך חודשים על מנות רעב במדבר הגרוע ביותר עלי אדמות, בקצב ובתנאים של חבריו הבדואים, ולראות בבהירות תוך כדי כך. הוא סיים תואר שלישי באוקספורד. הוא לא הציג שום תיאוריה. מה שהיה לו הוא סגנון כתיבה של חסכנות ודיוק יוצאי דופן, והמשמעת לתעד – במילים ובעשרות אלפי תצלומים – אורחות חיים שעמדו להיעלם, בדיוק ברגע שבו כמעט איש לא חשב שהם ראויים לתיעוד. החברה הגיאוגרפית המלכותית העניקה לו את מדליית המייסד שלה בשנת 1948 עבור חציות 'הרובע הריק'; כאשר נשאל על אודותיו בן לווייתו סלים בן גאבאישה כעבור חמישים שנה, אמר שהוא היה "נאמן, נדיב ולא פחד מכלום".
קיימת גם טענה נגדית ממשית. הוא היה ריאקציונר שבוז לעולם המודרני ובמיוחד למכונית, ושחיבתו הרומנטית ל"הדר ברברי" – ביטוי שלו, שעוצב בילדותו – נטתה להעדפה שאנשים אחרים יישארו עניים וקדם-מודרניים כדי שיוכל להעריץ אותם. הוא לקח כסף מחברות הנפט בעודו מוקיע את הנפט. וחציותיו, מפוארות ככל שהיו, התאפשרו לחלוטין בזכות מדריכים בדואים שהיכרותם עם המדבר הייתה גדולה משלו וששמותיהם מפורסמים הרבה פחות. מוטב להבין אותו לא כגאון, אלא כעד מוכשר ביותר שהגיע, במזל ובכוח רצון, בדיוק לפני שהדלת נסגרה.
מורשת
תסיגר קיבל את מדליית המייסד של החברה הגיאוגרפית המלכותית (1948), את מדליית הזיכרון לורנס איש ערב (1955), את מדליית ליווינגסטון של החברה הגיאוגרפית המלכותית הסקוטית (1962) ואת מדליית הזיכרון ברטון של החברה האסיאתית המלכותית (1966). הוא מונה למפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) בשנת 1968 וקיבל תואר אבירות (KBE) ביום ההולדת של המלכה בשנת 1995, החזיק בתוארי דוקטור לשם כבוד, והיה עמית של החברה המלכותית לספרות ושל האקדמיה הבריטית. הוא הופיע בתוכנית Desert Island Discs באוקטובר 1979.
הוא חזר לאנגליה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ומת בקרוידון ב-24 באוגוסט 2003, בגיל תשעים ושלוש – רחוק מאוד מהחולות. מה שהותיר הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לתיעוד ממקור ראשון על הבדואים של 'הרובע הריק' לפני בוא המשאיות, ועל ערביי הביצות לפני ייבושן.