וופי גולדברג: הנושרת שזכתה בהכל
בזמן צילומי הסרט רוח רפאים (Ghost), הסרט שזיכה אותה בפרס האוסקר, וופי גולדברג (Whoopi Goldberg) ופטריק סווייזי חשדו בינם לבין עצמם שהם יוצרים כישלון. "לא היינו בטוחים מה לעזאזל אנחנו מצלמים", היא נזכרה כעבור עשורים; השניים התבדחו שזה עשוי להיות "הדבר הכי מטופש שעשינו אי פעם". שנה לאחר מכן היא עמדה על במת טקס פרסי האוסקר, האישה השחורה השנייה אי פעם שזכתה בפרס משחק תחרותי, חמישים שנה אחרי הראשונה. החרדה העיקרית שלה באותו רגע הייתה מעשית: "האם אשמע הגיונית? האם אספיק לעשות זאת לפני שיורידו אותי מהבמה במוזיקה?"
צ'לסי, ואמא בשם אמה
היא נולדה כקארין איליין ג'ונסון ב-13 בנובמבר 1955 בצ'לסי, מנהטן, וגדלה בשיכון עם אח גדול, קלייד, על ידי אמה, אמה ג'ונסון, שעבדה בהוראה ובסיעוד לאחר שאביהן עזב. זו לא הייתה ילדות עם רשת ביטחון, ומערכת החינוך גם לא סיפקה אחת כזו. גולדברג סבלה מדיסלקציה שאף אחד לא אבחן, והיא עזבה את בית הספר התיכון בגיל שבע-עשרה – לא משום שלא יכלה לחשוב, אלא משום שלמוסד לא היה מנגנון עבור מוח כמו שלה. העובדה הזו מארגנת את כל מה שבא לאחר מכן. אדם שלא יכול לקרוא תסריט בקלות חייב להפוך למיומן מאוד בהקשבה, צפייה וזיכרון, ובהמצאה במקום.
היא עברה לקליפורניה בשנת 1974 ולקחה כל עבודה שהייתה קיימת, כולל תקופה כמאפרת בבית לוויות. השם הגיע בתקופה זו: קארין ג'ונסון הפכה לוופי גולדברג, שם במה שהיא תמיד הציגה במידה של שובבות, תוך שהיא טוענת לירושה חצי-יהודית וחצי-קתולית.
מופע הרוחות
ההתמחות האמיתית שלה הייתה על הבמות בחוף המערבי – עבודה עם תיאטרון ברקלי רפרטורי וסצנת הניסויים של אזור המפרץ, שם זכתה בפרס תיאטרון אזורי על גילום הקומיקאית השחורה החלוצה מומס מייבלי, דמות אליה תחזור כבמאית סרטים דוקומנטריים שלושים שנה מאוחר יותר.
אחר כך, בשנת 1983, הגיע הקטע שהפך אותה למי שהיא. מופע הרוחות (The Spook Show) היה מופע יחיד שבו גולדברג כתבה וגילמה סדרה של דמויות מקוריות, תוך שימוש בקומדיה כדי לדבר על גזע באמריקה בישירות שקומדיית במה של התקופה בדרך כלל נמנעה ממנה. זה היה להיט אוף-ברודוויי. מייק ניקולס ראה זאת, ובשנת 1984 העביר את ההפקה לברודוויי. בשנת 1985 ההקלטה זכתה בפרס הגראמי לאלבום הקומדיה הטוב ביותר – האות הראשונה של ראשי תיבות שעדיין לא ידעה שהיא אוספת.
הצבע ארגמן
באותה שנה, סטיבן ספילברג ליהק אותה לסרט הצבע ארגמן (The Color Purple). זה היה הסרט הראשון שלה, והיא הייתה מועמדת לפרס האוסקר עליו. היא לא זכתה. ההפסד הוא אחד הצמתים המוזרים בקריירה שלה: ההופעה שצוינה לעיתים קרובות כטובה ביותר שלה לא הביאה פסלון, וזו שכן באה מסרט ז'אנר חמש שנים מאוחר יותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'אמפינג ג'ק פלאש (Jumpin' Jack Flash) ורצף של קומדיות באו בעקבות זאת. לא כולן עבדו. גולדברג הייתה, עד סוף שנות ה-80, אישה מפורסמת באמת ללא זהות מסך מיושבת באמת – ספציפית מדי מכדי להיות כוכבת קולנוע קונבנציונלית, ונוכחות גדולה מדי מכדי להיעלם בתפקידי משנה.
רוח רפאים, והפער של חמישים שנה
רוח רפאים, שיצא בשנת 1990, פתר את הבעיה על ידי מתן תפקיד שאף אחד אחר לא היה יכול למלא: אודה מיי בראון, מתקשרת הונאת שמגלה שכוחותיה אמיתיים. התפקיד דרש ממנה להיות מצחיקה, מפוחדת ורצינית מבחינה מוסרית בתוך אותה סצנה, לעיתים קרובות מול שחקן שהקהל יכול לראות אך הדמות שלה לא. היא זכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר בשנת 1991, יחד עם פרס גלובוס הזהב.
המשקל ההיסטורי של זה היה ניכר. היא הייתה רק האישה השחורה השנייה אי פעם שזכתה באוסקר למשחק; הראשונה עשתה זאת חמישים שנה לפני כן.
הנזירות בלוז ועסקי היותה וופי
שנות ה-90 הפכו אותה לאחת השחקניות הרווחיות בהוליווד. הנזירות בלוז (Sister Act) הגיע בשנת 1992. היא הופיעה במסע בין כוכבים: הדור הבא. היא השיקה תוכנית אירוח בסינדיקציה, המופע של וופי גולדברג, שרצה כ-200 פרקים לפני ביטולה ב-1993. היא הנחתה את טקס פרסי האוסקר ב-1994 – האישה הראשונה שעשתה זאת – ושוב ב-1996 וב-1999. יחד עם בילי קריסטל ורובין ויליאמס היא הנחתה את Comic Relief משנת 1986, כשהיא מגייסת כסף עבור חסרי בית; היא קיבלה אמי מיוחד על העבודה הזו בשנת 1997.
האותיות הנותרות הגיעו בשנת 2002, שנה שבה זכתה גם באמי, על הסרט התיעודי Beyond Tara, וגם בטוני, כמפיקה של מחזמר ברודוויי מילי המודרנית לחלוטין (Thoroughly Modern Millie). היא הפכה ל-EGOT, ולפי התיעוד של בריטניקה האישה השחורה הראשונה שעשתה זאת – אם כי היא אמרה שלמדה על קיום המונח רק לאחר שהוסבר לה ברוק 30: "זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לי שאני זוכת EGOT."
הנוף (The View)
בשנת 2007 היא הפכה למנחה של הנוף (The View), תפקיד שהחזיקה בו זמן רב יותר מכל תפקיד אחר, ושהפך אותה מפרפורמרית לפרשנית יומית על החיים הציבוריים באמריקה. היא חלקה אמי עם צוות התוכנית בשנת 2009. היא גם הפיקה טלוויזיה, כולל Strong Medicine שרצה זמן רב, ביימה סרט תיעודי על מומס מייבלי ב-2013, פעלה למען זכויות הומואים ולסביות, ושירתה כשגרירה של רצון טוב של האומות המאוחדות. בשנת 2001 קיבלה את פרס מארק טוויין להומור אמריקאי של מרכז קנדי.
מדוע וופי מכונה גאונה
הטיעון נשען על יכולת ספציפית ויוצאת דופן: היא יכולה לבנות בן אדם שלם מתוך קול, יציבה ותזמון, לבדה על במה חשופה, ולגרום לקהל לצחוק על חומרים בנושא גזע שבדרך כלל היו גורמים להם להתגונן. זה מה שמופע הרוחות היה, וזו הסיבה שמייק ניקולס – במאי שלא חסרו לו אפשרויות – לקח מופע יחיד של אישה אלמונית לברודוויי. זו מתת הרכבה בדיוק כמו שהיא מתת משחק; היא כתבה את הדמויות האלו.
הדיסלקציה מחדדת את הנקודה במקום לרכך אותה. לאחר שנמנעה ממנה הדרך הרגילה דרך טקסט, היא פיתחה דרך עבודה שפועלת על שמיעה ואלתור, והתברר שהיא עמידה יותר מהדרך שנסגרה בפניה.
הטיעון הנגדי ראוי להיאמר בבירור. "גאון" אינה מילה שהממסד הביקורתי הצמיד לה, והכבוד שמגדיר אותה – ה-EGOT – הוא גביע של אספנים, עדות לטווח רחב על פני ארבע תעשיות ולא לעומק חסר תחרות באף אחת מהן. פרס הטוני שלה היה על הפקה, לא על משחק; אמי אחד נחלק עם אנסמבל. הפילמוגרפיה שלה אחרי 1992 אינה אחידה לפי כל קנה מידה, וההופעה המוערכת ביותר שלה, בהצבע ארגמן, הפסידה. מה שיש לה אינו הברק המרוכז של גוף עבודה אחד אלא משהו נדיר וקשה יותר לתיאור: ארבעים שנה של היותה היא עצמה ללא טעות בחדרים שתוכננו עבור מישהו אחר.
מורשת
חשיבותה של גולדברג היא בחלקה אריתמטית – האישה השחורה השנייה שזכתה באוסקר למשחק, האישה הראשונה שהנחתה את הטקס, האישה השחורה הראשונה שהשלימה EGOT – ובחלקה ההדגמה שמתחת לראשוניות האלו. היא הייתה ילדה מצ'לסי ללא תעודה, ללא הכשרה וללא יתרונות, שבנתה קריירה על ידי כתיבת חומר משלה וסירוב לשייף את מה שהפך אותה למוזרה.