ורנר הרצוג: הקולנוען שגרר ספינה מעל הר

כדי ליצור סרט על אדם אובססיבי מספיק כדי לגרור ספינת קיטור מעל הר, ורנר הרצוג עשה את הדבר היחיד שנראה לו כנה: הוא גרר ספינת קיטור אמיתית במשקל 320 טון מעל הר אמיתי ביער הגשם הפרואני, ללא אפקטים מיוחדים, בניגוד לאזהרות של כל מהנדס שהתייעץ איתו. ההפקה של פיצקרלדו כמעט הרגה אנשים, הוציאה את הכוכב שלה מדעתו, והפכה לאגדית כמו הסרט עצמו. זה היה הביטוי הטהור ביותר לשכנוע של הרצוג שקולנוע חייב להיגזל מהמציאות במחיר אמיתי, שהתמונה על המסך צריכה להיות משולמת בזיעה ובסכנה. אף קולנוען לא לקח את רעיון האובססיה בצורה מילולית יותר, כי הרצוג הוא בעצמו האובססיבי שסרטיו עוסקים בו.

אמן שהמציא את עצמו

הרצוג נולד במינכן ב-1942, בזמן שהמלחמה השתוללה, וגדל בכפר הררי בווארי מרוחק כל כך שהוא לא ראה סרט, לא ביצע שיחת טלפון, ולא ידע שקולנוע קיים עד שהיה נער. הוא היה, מתוך הכרח ומזג, אוטודידקט לחלוטין. הוא גנב מצלמה מבית הספר לקולנוע במינכן – מאוחר יותר אמר שהוא לא מחשיב זאת כגניבה אלא כ"צורך", שיש לו זכות טבעית עליה – והחל ליצור סרטים ללא הכשרה פורמלית ועם שכנוע מוחלט. הוודאות של אאוטסיידר זה מעולם לא עזבה אותו. הוא הפך לדמות מובילה בקולנוע הגרמני החדש של שנות ה-70 מבלי להשתייך באמת לאף תנועה, קולנוען שענה רק לחזון שלו למה שכינה "אמת אקסטטית" – אמת פואטית עמוקה יותר מעבר לעובדות בלבד.

האובססיבי והיקום האדיש

סרטיו של הרצוג, מתוך יותר משבעים מהם, חוזרים באובססיביות לדמות אחת: החולם שהשאפתנות שלו עולה על כל היגיון, מול עולם טבע של אדישות מופלאה ומוחלטת. אגירה, זעם האל (1972) עוקב אחר הידרדרותו של כובש לטירוף על רפסודה אבודה באמזונס. פיצקרלדו חולם לבנות בית אופרה בג'ונגל. סרטים אלו צולמו בטבע אמיתי בתנאים אכזריים, לעיתים קרובות עם השחקן המבריק והבלתי יציב בצורה מסוכנת קלאוס קינסקי, שאיתו ניהל הרצוג את אחד משיתופי הפעולה הנפיצים ביותר בתולדות הקולנוע – מערכת יחסים של תיעוב הדדי וגאונות הדדית שהרצוג תיעד מאוחר יותר בסרט תיעודי, מיי בסט פינד (My Best Fiend).

סרטיו התיעודיים אינם פחות חזוניים, והרצוג מסרב לגבול הרגיל בין עובדה לבדיון, מביים וממציא במרדף אחר האמת האקסטטית שלו. גריזלי מן (2005), שהורכב מצילומים של אדם שחי בין דובים פראיים עד שהרגו אותו, הפך למדיטציה רודפת על אדישות הטבע והאשליה האנושית. מערת החלומות הנשכחים לקח מצלמות לתוך מערת שובה כדי לצלם את האמנות העתיקה ביותר עלי אדמות. בכל אלה, הרצוג מקריין בקולו הגרמני הבלתי ניתן לטעות, המלנכולי, ומספק הצהרות קודרות ויפות על הכאוס והעוינות של היקום שהפכו אותו, באופן בלתי סביר, לדמות תרבותית אהובה.

פילוסופיית הסיבולת

מה שמאחד את גוף העבודה העצום והמוזר של הרצוג הוא פילוסופיה של רצון. הוא מאמין שאמנות גדולה דורשת סיכון פיזי, שהקולנוען חייב להיות "ספורטאי" של סיבולת, ושהנוחות היא האויב של האמת. פעם הוא הלך ברגל ממינכן לפריז בחורף, משוכנע שהעלייה לרגל תשאיר חבר גוסס בחיים. הוא נורה במהלך ראיון והמשיך לדבר; הוא אכל את הנעל שלו לאחר שהפסיד בהתערבות, והפך אפילו את זה לסרט קצר על החשיבות של לסיים את מה שמתחילים. אלו אינן סתם מוזרויות – הן הגרסה החיה של המשמעת שסרטיו דורשים, סירוב להפריד בין האמנות לבין המחיר של יצירתה.

מדוע זה חשוב

ורנר הרצוג חשוב משום שהוא הרחיב את הרעיון של מה שקולנוען יכול להיות: לא מנהל של אשליות אלא חוקר שמביא בחזרה תמונות שאף אחד אחר לא היה מעז ללכוד. הוא הוכיח שקולנוע יכול להיות צורה של חקירה קיצונית של המצב האנושי, שהמצלמה יכולה להגיע לקצוות המילוליים והמטפוריים של כדור הארץ, ושהקו בין תיעודי לבדיון מטושטש ומעניין הרבה יותר ממה שהמוסכמות מאפשרות.

הוא נותר, גם כן, כפילוסוף של המזג האובססיבי – הגאונות שלא ניתן לשכנע אותה לוותר על המטרה הבלתי אפשרית שלה. סרטיו מאוכלסים בדמויות כאלה כי הוא אחד מהם, והוא מתייחס לטירוף שלהם לא בלעג אלא ביראת כבוד. בתרבות של מופע ממוחשב ונטול חיכוך, הרצוג מייצג את ההפך: השכנוע שהתמונות העוצמתיות ביותר הן אלו שעולות במחיר אמיתי, ושהנושא הראוי של האמנות הוא הרצון האנושי המפואר, הנידון לכישלון, הבלתי ניתן להריסה, לחלום.