ורנר פורסמן (Werner Forssmann): הרופא שצנתר את ליבו שלו
בשנת 1929, מתמחה בכירורגיה בן עשרים וחמש באברסוואלדה שכנע אחות לסייע לו לבצע הליך שאסרו עליו מפורשות ממוניו — ולאחר שהייתה על שולחן הניתוחים באמונה שהיא תהיה המטופלת, ריתק אותה בשקט וביצע את ההליך על עצמו. ורנר פורסמן החדיר צנתר שתן לווריד בזרועו, ובהנחיית שיקוף רנטגן, צעד במסדרון אל חדר הרנטגן כדי לצפות בו נע שישים סנטימטרים אל תוך ליבו הפועם.
ילדות בברלין שנקטעה על ידי המלחמה
פורסמן נולד ב-29 באוגוסט 1904, בברלין, בקיסרות הגרמנית. הוא איבד את אביו, עורך דין, במהלך מלחמת העולם הראשונה, והשלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה אסקנישס (Askanisches Gymnasium) ב-1922 לפני שנרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין. הוא עבר את בחינת ההסמכה הממלכתית ברפואה בסביבות 1928–1929 והחל התמחות בכירורגיה בבית החולים אוגוסט-ויקטוריה-היים (Auguste-Victoria-Heim) בברנדנבורג, בעבודה תחת רופא בכיר, ד"ר שניידר, שאסר עליו במפורש להמשיך ברעיון שנתקבע בו: החדרת צנתר ישירות לתוך לב אדם.
הניסוי העצמי
צנתור לב בוצע עד אז רק בבעלי חיים; הקונסנזוס הרפואי גרס כי החדרת גוף זר לתוך לב אדם פועם תגרום לדום לב קטלני. פורסמן האמין אחרת, וכשנדחתה בקשתו לבחון את רעיונו על מטופל, הוא גייס אחות מחדר הניתוח, גרטה דיצן (Gerda Ditzen), שתסייע לו — תוך הבטחת שיתוף הפעולה שלה, על פי דיווחים רבים, בהבנה שהיא עצמה תהיה הנבדקת. ברגע שרותקה לשולחן הניתוחים, פורסמן ביצע את ההליך על עצמו במקום: תחת הרדמה מקומית, הוא החדיר צנתר שופכה לווריד במרפק זרועו, קידם אותו תחילה בכ-שלושים סנטימטרים ואחר כך, בניסיון נוסף, בשישים סנטימטרים, וצעד לחדר השיקוף של בית החולים כדי לאשר בצילום רנטגן שקצה הצנתר הגיע לחדר הימני בליבו. הוא תיעד את התוצאה על סרט צילום רנטגן ופרסם את הדיווח, "Die Sondierung des rechten Herzens" ("מישוש הצד הימני של הלב"), בכתב העת Klinische Wochenschrift ב-5 בנובמבר 1929. המאמר עורר תשומת לב תקשורתית מיידית ותגובת נגד מקצועית: המנתח הבכיר פרדיננד זאורברוך (Ferdinand Sauerbruch) אילץ למעשה את פורסמן לעזוב את בית החולים שאריטה (Charité) בברלין בעקבות התעלול, ושאיפותיו של הרופא הצעיר בתחום הקרדיולוגיה הגיעו, לעת עתה, לסיומן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה במסלול חדש
מנותק מהקרדיולוגיה, פורסמן עבר לאורולוגיה, ועבד במוסדות שכללו את בית החולים העירוני (Städtisches Krankenhaus) במיינץ ומאוחר יותר את בית החולים רודולף וירכו (Rudolf-Virchow-Krankenhaus). בשנת 1933 נישא לד"ר אלסבת אנגל (Elsbet Engel), מומחית לאורולוגיה בעצמה, ולזוג נולדו שישה ילדים, שחלקם הלכו בעקבותיו לרפואה — בעיקר וולף פורסמן, שסייע מאוחר יותר בבודד את הפפטיד הנטריאורטי העלייתי, וברנד פורסמן, שתרם לפיתוח הליטוטריפטור הקליני הראשון לטיפול באבנים בכליות. פורסמן הצטרף למפלגה הנאצית ב-1932 ונשאר חבר בה עד 1945, ובמהלך מלחמת העולם השנייה שירת כקצין רפואה בוורמאכט, והגיע לדרגת רב-סרן לפני שנפל בשבי והוחזק במחנה שבויים אמריקאי. לאחר ששוחרר ב-1945, גילה ששירותו במלחמה וחברותו במפלגה מנעו ממנו לחזור לעיסוק רפואי רגיל במשך מספר שנים; הוא תמך במשפחתו בעבודה כחוטב עצים ביער השחור עד שרשויות הכיבוש הצרפתי התירו לו לחזור לעיסוק ברפואה כפרית בסביבות 1948, והוא פתח מרפאה אורולוגית בבאד קרויצנאך ב-1950.
הכרה, שני עשורים מאוחר יותר
הניסוי העצמי של פורסמן עשוי היה להישאר סקרנות רפואית שנשכחה אלמלא שני חוקרים אחרים, אנדרה קורנאן (André Cournand) ודיקינסון ריצ'רדס (Dickinson Richards) מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, היו מפתחים את הטכניקה שלו במהלך שנות ה-30 וה-40, ומשכללים את צנתור הלב לכלי אבחוני קפדני למדידת לחצים וזרימת דם בתוך הלב החי. בשנת 1956, פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה הוענק במשותף לפורסמן, קורנאן וריצ'רדס על תגליותיהם בנוגע לצנתור לב ושימושו האבחוני בהפרעות של מערכת הדם — פיצוי, עשורים מאוחר מדי, על ההליך שעלה פעם לפורסמן בקריירה שלו. הוא כבר קיבל את מדליית לייבניץ (Leibniz Medal) של גרמניה בשנת 1954. בשנים שלאחר הכרת פרס הנובל שלו, הוא הפך למנהל כירורגיה בבית החולים האוונגלי (Evangelisches Krankenhaus) בדיסלדורף עד 1957, ובהמשך מונה לפרופסור של כבוד לכירורגיה ואורולוגיה באוניברסיטת מיינץ וכן לפרופסור של כבוד באוניברסיטה הלאומית של קורדובה בארגנטינה ב-1961, לצד חברות באגודות רפואיות בינלאומיות רבות.
מדוע ורנר מכונה גאון
המקרה של פורסמן לגאונות אינו נשען על תובנה תיאורטית מופשטת; הוא נשען על מעשה של תעוזה פיזית בשילוב עם סירוב לקבל טאבו רפואי שלא הוכח. החוכמה המקובלת של 1929 גרסה שגוף זר בלב יהרוג מטופל באופן מיידי, וטרם הייתה קיימת עדות מבוקרת שתפריך את האמונה הזו בבן אדם חי. תרומתו של פורסמן הייתה לבחון את הגבול בעצמו במקום להמתין שמישהו אחר יסתכן בכך, ולהיות בעל השליטה הפיזיולוגית העצמית לצעוד, צנתר בתוך ורידו, אל סוויטת רנטגן כדי לתעד את מה שעשה. זו גאונות של עצבים ושכנוע יותר מאשר של אינטלקט במובן המסורתי — הנימוק הרפואי הבסיסי היה נכון אך לא מהפכני כשלעצמו, ונדרשה עבודת המעבדה המערכתית יותר של קורנאן וריצ'רדס כדי להפוך את התעלול של פורסמן לשיטה אבחונית אמיתית, וזו בדיוק הסיבה שוועדת הנובל פיצלה את הפרס לשלושה חלקים. הצל המעיב על כל חגיגה של פורסמן הוא התנהגותו שלו: הוא הונה קולגה כדי לקבל גישה לשולחן הניתוחים, והיה חבר במפלגה הנאצית לאורך שנות המלחמה, עובדות שיושבות באי-נוחות לצד התעוזה שהפכה אותו לחתן פרס נובל.
מורשת
פורסמן מת ב-1 ביוני 1979, בשופפהיים, גרמניה המערבית, מאי-ספיקת לב, בגיל שבעים וארבע. הטכניקה שחלוץ בה על עצמו הפכה ליסוד של הקרדיולוגיה התערבותית, ופתחה את הדלת להליכים מודרניים מאנגיוגרפיה כלילית ועד לצנתר סוואן-גאנץ (Swan-Ganz) המשמש כיום ביחידות טיפול נמרץ ברחבי העולם — צאצא ישיר של הצינור באורך שישים הסנטימטרים שמתמחה צעיר ומנודה הדריך פעם אל תוך החדר הימני שלו כדי להוכיח נקודה שהממונים עליו לא הרשו לו לבחון בכל דרך אחרת.