וואנג אן-שה (Wang Anshi): הרפורמטור שניסה להלאים את כלכלת סונג
בשנת 1070, פקיד מחוזי שבמשך כמעט עשרים שנה סירב למינויים בבירה הפך לקנצלר של הכלכלה הגדולה ביותר בעולם וניסה מיד לארגן אותה מחדש. וואנג אן-שה האמין שמדינת סונג יכולה לנהל טוב יותר מהסוחרים, מהמלווים בריבית ומבעלי הקרקעות ה"צוברים" שרוקנו את האיכרים מכל רכושם – ובמשך שש שנים יוצאות דופן, הוא כמעט הוכיח זאת. המאבק שהחל סביב אמונה זו פילג את השירות הציבורי הסיני למשך דור, והיסטוריונים ממשיכים להתווכח עליו עד היום.
מפקיד מחוזי לקנצלר
וואנג נולד ב-8 בדצמבר 1021, בלינצ'ואן (Linchuan), במה שהוא כיום מחוז ג'יאנגשי, למשפחה בעלת מסורת ארוכת שנים של הצלחה בבחינות הקיסריות. הוא קיבל את תואר ה-jinshi שלו ב-1042, כשהוא מדורג רביעי בבחינות הארמון, ובילה כמעט שני עשורים בעשיית דבר מה יוצא דופן לאדם בעל כישרונותיו: הוא נשאר במחוזות. הוא שירת כמזכיר במינהל הצבאי של הואאינאן, כשופט ביינשיאן (Yinxian) וכמבקר כללי בשוג'ואו (Shezhou), כשהוא דוחה הזמנות חוזרות ונשנות לתפקידים יוקרתיים בבירה. תקופת ההתמחות הארוכה הזו במינהל המקומי – בחינה מקרוב של הלוואות לרעב, מרשמי מס ורשימות מיליציה – הפכה לחומר הגלם עבור התוכנית שהטיל מאוחר יותר על האימפריה כולה. הוא עבר סוף סוף לעבוד בקאיפנג (Kaifeng) החל מ-1060, עלה לדרגת מושל ג'יאנגנינג (Jiangning) ב-1067, סגן יועץ ב-1069 וקנצלר ב-1070 תחת הקיסר הצעיר ובעל המחשבה הרפורמיסטית שֶׁנְדְזונְג (Shenzong).
המדיניות החדשה
מה שוואנג בנה בתפקידו ידוע בהיסטוריה כ-Xinfa, ה"מדיניות החדשה", והיא נקראת כתוכנית אב לקפיטליזם מדינתי שמונה מאות שנים לפני זמנו. בצד הפיננסי, הוא הנהיג חוק מס שווה שחייב סקרי קרקעות מדויקים כדי שאחוזות חבויות לא יוכלו עוד להתחמק ממס, וחוק "נבטים ירוקים" שבו הממשלה העניקה הלוואות זרעים לאיכרים בריבית של 2 אחוזים – מה שהפחית את הכנסות המלווים הפרטיים שגבו הרבה יותר. חוק משלוח מאוזן אפשר למדינה לקנות ולאחסן סחורות כדי למתן תנודות מחירים, וחוק חליפין בשוק כוון ישירות נגד מונופולים של סוחרים. בצד הצבאי, מערכת ה-baojia ארגנה כפרים ליחידות מיליציה להגנה הדדית, מה שהפחית את תלות הכתר בצבא סדיר יקר. בתחום החינוך, חוק "שלושת הקולג'ים" שלו ארגן מחדש את האקדמיה הקיסרית כדי ללמד מתמטיקה ורפואה לצד טקסטים קלאסיים, מה שהכשיר מנהלים ולא רק משוררים.
הרעיון המאחד, שהושאל בחלקו מה"טקסים של ג'ואו" (Rites of Zhou) העתיקים ובחלקו ממדינאות הלגליסטים, היה שהמדינה בעצמה צריכה לקחת את "ניהול המסחר, התעשייה והחקלאות לידיה שלה", כפי שניסח זאת וואנג. בעלי קרקעות עשירים ומונופוליסטים – ה-jianbing, או ה"צוברים" – היו, בעיניו, אויבי האיכר והאוצר כאחד, ורק ממשלה אסרטיבית יכלה לשבור את אחיזתם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האופוזיציה
האנטגוניסט הראשי של וואנג היה סְה-מָה גוָאנְג (Sima Guang), קנצלר עמית ואחד ההיסטוריונים הגדולים של התקופה, שהאמין שהמדיניות החדשה הפכה את הסדר הטבעי של החברה הקונפוציאנית. סה-מה טען שאצולת המחוזות, ולא מדינה מתערבת, צריכה לעגן את היציבות החברתית, וכי כל עלייה בהכנסות המדינה יכולה לבוא רק על חשבון פשוטי העם. המשורר-פקיד סוּ שְׁה (Su Shi) הוגלה בגלל שלעג לרפורמות בשירתו. המאבק לא היה רק ביורוקרטי; זה היה ויכוח אמיתי על מהות תפקידה של הממשלה, שנוהל על ידי שניים מהמוחות החדים של התקופה משני צדי אותו בית משפט.
קריסה והמשכיות
רעב כבד ב-1074, שהוחמר על ידי גבייה אגרסיבית של הלוואות ה"נבטים הירוקים", הפנה את דעת הקהל והחצר נגד וואנג, והוא התפטר מתפקיד הקנצלר ב-1076. כאשר הקיסר שנדזונג מת ב-1085, הפלג השמרני בראשות הקיסרית האלמנה שְׂיָאנְג (Xiang) תפס את השלטון ופירק את המדיניות החדשה חלק אחר חלק. עם זאת, הרפורמות התבררו כעמידות יותר מהקריירה של מחברן: פלגים רפורמיסטים השיבו לעצמם השפעה תחת קיסרים מאוחרים יותר, ואלמנטים מהתוכנית של וואנג נמשכו בצורה זו או אחרת עד לקריסת שושלת סונג הצפונית ב-1127 – עדות לכך שמה שלא יהיה אופייה של המדיניות החדשה, לא היה קל לבטל אותה.
הקנצלר המשורר
הרחק מהפנקסים, וואנג היה אחד המשוררים המוכשרים ביותר בדורו, ונמנה עם שמונת אדוני הפרוזה הגדולים של שושלות טאנג וסונג. שירת ה-shi שלו, שחבה רבות לדּוּ פוּ (Du Fu), עברה מפרשנות פוליטית חריפה במהלך שנותיו בתפקיד לכתיבת טבע שקטה יותר, בעלת השפעות בודהיסטיות, לאחר פרישתו לג'יאנגנינג, שם מת ב-21 במאי 1086 – אותה שנה שבה מת סה-מה גואנג, יריבו לכל החיים, כאילו ההיסטוריה רצתה שהוויכוח יסתיים בתיקו.
מדוע וואנג מכונה גאון
הכינוי של וואנג אן-שה כגאון הוא למעשה טענה על דמיון מינהלי ולא על אינטלקט גולמי במובן המופשט: הכישרון הייחודי שלו היה היכולת להסתכל על רשימות המס, שוקי האשראי ומבנה המיליציה של אימפריה בו-זמנית ולעצב את שלושתם מחדש כמערכת אחת משולבת, ואז להעביר זאת דרך ביורוקרטיה עוינת בכוח הטיעון בלבד. זו מיומנות נדירה ממה שהיא נשמעת, קרובה יותר להנדסת מערכות מאשר לפילוסופיה, וזו הסיבה שדמויות מהמאה ה-20 שונות כל כך כמו מצביא המלחמה יאן שִׁישָׁאן (Yan Xishan) והיסטוריונים כלכליים שחוקרים התערבות מדינתית חזרו אליו כאל תקדים. אבל טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: בני תקופתו, כולל היסטוריון קפדן כמו סה-מה גואנג, חשבו שהמדיניות נאיבית לגבי התמריצים האנושיים וקטסטרופלית בביצוע, והרעב של 1074 מרמז שהם צדקו לפחות בחלקם. המלומד לִין יוּטָאנְג (Lin Yutang) אף הרחיק לכת והשווה את התוכנית של וואנג לשליטה טוטליטרית בכלכלה. לכן התווית "גאון" יושבת באי-נוחות – היא מתארת את קנה המידה והעקביות של החזון שלו, לא פסק דין אם החזון עבד, והערכות מודרניות מתפצלות באמת בין "עקבי ומדוד" לבין "מוטעה ואסוני".
מורשת
תשע מאות שנים לאחר מכן, וואנג אן-שה נותר אחד המדינאים הבודדים מהתקופה הקדם-מודרנית שמוזכרים בקביעות בוויכוחים על הגודל הראוי של הממשלה, ומצוטט על ידי היסטוריונים כלכליים, רפורמטורים סינים ומבקרי תכנון מדינתי כאחד. שיריו עדיין נכללים באנתולוגיות כקלאסיקות של ספרות סונג, בנפרד מהפוליטיקה, תזכורת לכך שהאדם שניסה לנהל את השוק היה, בדרכו שלו, גם אחד הצופים המעולים ביותר של התקופה על עולם הטבע שאליו פרש.