ונסן אוריו (Vincent Auriol): הנשיא שסירב לשלוט
ב-10 ביולי 1940, כאשר האספה הלאומית הצרפתית הצביעה ברוב מוחץ להעניק למרשל פיליפ פטן (Philippe Pétain) את סמכויות החירום שיצרו את משטר וישי משתף הפעולה, רק שמונים צירים הצביעו נגד. ונסן אוריו היה אחד מהם – הצבעה שעלתה לו בחירותו בתוך חודשים ובחייו כמעט, ושמיקמה אותו, שבע שנים לאחר מכן, כאדם שמעמד המדינאים של צרפת שלאחר המלחמה בטח בו להפוך לנשיא הראשון של הרפובליקה המשוקמת שלה. הוא יתאר את התפקיד, ברגע שעזב אותו סוף סוף, במונחים שפוליטיקאי בדרך כלל אינו מודה בהם: שעבודת הנשיאות פשוטו כמשמעו, הרגה אותו.
בנו של אופה מרבל
ונסן ז'ול אוריו נולד ב-27 באוגוסט 1884, ברבל (Revel), במחוז גארון העילית שבדרום צרפת, לז'אק אנטואן אוריו, אופה, ולאנז'ליק וירז'יני דוראן. הוא קיבל תואר במשפטים מקולז' דה רבל בסביבות 1904–1905 והחל לעסוק בעריכת דין בלשכת עורכי הדין של טולוז, תוך שהוא מתמסר במקביל לפוליטיקה סוציאליסטית, שותף להקמת העיתון Le Midi Socialiste ב-1908 ועומד בראש איגוד העיתונאים בטולוז. הוא נשא לאישה את מישל אוקוטוריה (Michelle Aucouturier) ב-1911 או 1912; בנם, פול, שנולד ב-1919, יינשא מאוחר יותר לטייסת החלוצה ז'קלין אוריו (Jacqueline Auriol).
שלושה עשורים בפרלמנט
אוריו נכנס לפוליטיקה הלאומית ב-1914, כשנבחר לבית הנבחרים ממיורה (Muret), מושב שבו יחזיק, עם הפסקות, עד 1942, תוך שהוא מכהן גם כראש עיריית מיורה מ-1925 עד 1947 ובמועצת מחוז גארון העילית מ-1928 עד 1947 – קריירה שנבנתה על שורשים מקומיים עמוקים ומתמשכים ולא על נסיקה לאומית מהירה. כאשר התנועה הסוציאליסטית הצרפתית התפצלה ב-1920 בין ה-SFIO הרפורמיסטי למפלגה הקומוניסטית החדשה, אוריו נשאר עם המיעוט הסוציאליסטי לצדו של לאון בלום (Léon Blum), והפך לדובר הפיננסי העיקרי של המפלגה במהלך העשור וחצי הבאים.
שר אוצר תחת החזית העממית
מומחיות זו הציבה אותו במרכז ממשלת החזית העממית של בלום ב-1936, כאשר אוריו הפך לשר האוצר וקידם פיחות שנוי במחלוקת של 30 אחוז בפרנק הצרפתי מול הדולר – מהלך טעון פוליטית שנועד להקל את הלחץ על היצוא הצרפתי, אך במקום זאת עורר גל של בריחת הון, דבר הממחיש את הקושי בניהול התוכנית הכלכלית של ממשלת שמאל תחת מאגר הון נייד בינלאומי שכבר היה מודאג ממדיניות סוציאליסטית. הוא המשיך לכהן כשר המשפטים מ-1937 עד 1938 וכשר התיאום בממשלתו קצרת הימים של בלום ב-1938, מה שהעניק לו ניסיון ישיר בשלושה מתיקי הממשלה הרגישים ביותר של הרפובליקה בתוך שנתיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התנגדות וגלות
הצבעתו של אוריו נגד פטן ביולי 1940 סימנה אותו מיד כמתנגד לסדר וישי החדש, והוא הושם במעצר בית. הוא נמלט באוקטובר 1942 ובילה כשנה בלחימה עם ההתנגדות הצרפתית בדרום המדינה לפני שעשה את דרכו ללונדון באוקטובר 1943, שם ייצג את הסוציאליסטים באספה המייעצת של צרפת החופשית, וב-1944 ייצג את צרפת בוועידת ברטון וודס (Bretton Woods Conference) שקבעה את המערכת המוניטרית הבינלאומית שלאחר המלחמה – מה שהציב אותו בחדר באחד המשאים ומתנים הפיננסיים המכוננים של המאה העשרים, גם כאשר ארצו נותרה תחת כיבוש.
הנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית
כאשר חוקת הרפובליקה הרביעית החדשה של צרפת יצרה נשיאות שנשללה ממנה במכוון רוב הסמכות המבצעת, מתוך למידה ממה שרבים ראו כסמכות אישית מוגזמת של משטרים קודמים, האספה הלאומית בחרה באוריו כדייר הראשון שלה ב-16 בינואר 1947, עם 452 קולות, מעט יותר מ-51 אחוזים. אוריו אימץ ולא התנגד לחולשה המבנית של המשרה, משל בדרך שדגמנה במודע את נשיאות הרפובליקה השלישית הטקסית ברובה, והעביר את תקופת כהונתו בת שבע השנים כשהוא פועל כמתווך בין בית מחוקקים שסוע רב-מפלגתי ולא ככוח מבצע מניע. צרפת עברה שמונה-עשרה ממשלות נפרדות במהלך נשיאותו – קצב של חוסר יציבות שהפך את ההמשכיות האישית שלו לאורך כל התקופה לאחת מנקודות העוגן הבודדות של התקופה. הוא ניווט גל של שביתות גדולות ב-1947–48 ושוב ב1953, פיקח על יישום תוכנית מונה (Monnet Plan) למודרניזציה תעשייתית שלאחר המלחמה, צפה במדינה מסתבכת במלחמת הודו-סין הלא חד-משמעית, והוביל את צרפת לתוך נאט"ו והמועצה של אירופה כשההתייצבות הבינלאומית שלה שלאחר המלחמה החלה להתגבש. הוא גם נקט בדיפלומטיה הטקסית שהמשרה אפשרה, עם ביקורים ממלכתיים באלג'יריה, בריטניה, ארצות הברית, קנדה וישראל.
חיים לאחר האליזה
אוריו סירב לבקש כהונה שנייה, והסביר מאוחר יותר בבוטות שדרישות התפקיד – להתעורר בכל שעה כדי לקבל את התפטרותו של ראש ממשלה כשעוד אחת מהממשלות קצרות הימים של התקופה קרסה – הפכו לבלתי בנות-קיימא פיזית. הוא הצטרף למועצה החוקתית של צרפת ב-1958, באותה שנה שבה התפטר מה-SFIO במחאה על חוקת הרפובליקה החמישית החדשה של שארל דה גול (Charles de Gaulle), לה התנגד כריכוז מסוכן של כוח נשיאותי שהופך את כל מה שנשיאותו שלו דגמנה. הוא התפטר מהמועצה החוקתית עצמה ב-1960 על רקע אותה דאגה, וב-1965 נתן את תמיכתו למועמדותו לנשיאות של פרנסואה מיטראן (François Mitterrand), מחווה אחרונה מהנשיא הראשון של הרפובליקה כלפי דמות שתגלם עשורים מאוחר יותר את נשיאותה המשמעותית ביותר.
מדוע ונסן מכונה גאון
הכינוי של אוריו כגאון חורג מהמובן הרגיל של המונח כפריצת דרך אינטלקטואלית או יצירתית יחידה; שום מקור לא מתייחס אליו כאל חדשן של רעיונות, ואף אחד לא מייחס לו את המילה ישירות. מה שהתיעוד כן תומך בו הוא מיומנות פוליטית ספציפית וממושמעת: היכולת להחזיק יחד רפובליקה לא יציבה מבנית – שמונה-עשר ממשלות בשבע שנים – באמצעות תיווך סבלני ולא סמכות אישית, ברגע שבו הפיתוי כלפי רשות מבצעת חזקה יותר, גוליסטית יותר, כבר נבנה סביבו. זהו גאונות של איפוק ושיקול דעת מוסדי ולא של חזון, קרוב יותר לכישרון של מייצב מאשר של אדריכל. מקרה הנגד הכן הוא ישיר: אוריו לא פתר את חוסר היציבות הבסיסי שניהל בזהירות כה רבה, הרפובליקה הרביעית שגילם קרסה תוך ארבע שנים מעזיבתו, ופיחות הפרנק שלו ב-1936 עומד ככישלון מדיניות מתועד ולא כמעשה של גאונות פיננסית.
מורשת
אוריו מת בפריז ב-1 בינואר 1966, ונקבר במיורה, העיירה שייצג במשך רוב חייו הבוגרים; נשיאותו נזכרת פחות בזכות הישג כלשהו ויותר בזכות ההוכחה, במכוון ובמחיר אישי אמיתי, שהמשרה הרמה ביותר ברפובליקה יכולה לשמש כבלם לכוח ולא כצבירה שלו.