ויקטור פרנקנשטיין: הגאון שלא יכול היה להביט במה שיצר
זה היה לילה קודר בנובמבר כשהדבר סוף סוף נשם. באור המרצד של נר בודד, ראה ויקטור פרנקנשטיין (Victor Frankenstein) את העין הצהובה והעמומה של היצור נפתחת, צפה באיבריו מתעוותים בתנועה — וברח. הניצחון שרדף אחריו במשך שנתיים אובססיביות, סוד החיים עצמם, הושג ברגע אחד וננטש במשנהו. פריצת הדרך המדעית החשובה ביותר בתולדות הספרות התקבלה על ידי מחברה לא בפליאה אלא באימה ובמנוסה. ברתיעה ההיא, כתבה מרי שלי (Mary Shelley) את משל היסוד של המדע המודרני.
נפש שהוארה מוקדם מדי
פרנקנשטיין הוא ילד פלא. הוא נולד למשפחה ז'נבאית אמידה, נכבש בילדותו על ידי האלכימאים הישנים — קורנליוס אגריפה (Cornelius Agrippa), פרצלסוס (Paracelsus), אלברטוס מגנוס (Albertus Magnus) — וחולם על אליקסיר החיים ועל העלאת רוחות באוב. באוניברסיטת אינגולשטאדט (University of Ingolstadt) הוא מתנגש עם כימיה ממשית ועובר טרנספורמציה. הפרופסורים שלו מזהים מיד שזהו אינו סטודנט רגיל; בתוך שנתיים הוא כבר עלה עליהם. "רק אלו שחוו אותן יכולים להבין את הפיתויים של המדע", הוא אומר, ומתאר רעב שהוא הפרס של עצמו והמלכודת של עצמו.
מה שמייחד את ויקטור אינו רק כישרון אלא עוצמת מיקוד. הוא עובד לבדו, בסתר, ב"חדר מבודד, או ליתר דיוק תא, בראש הבית". הוא שודד קברים ובתי קברות עבור חומרים. הוא שוכח לאכול, מזניח את משפחתו, מותיר מכתבים ללא מענה במשך חודשים. שלי, שהייתה בת שמונה-עשרה בלבד כשהגתה את הסיפור, הבינה משהו עמוק: שגאונות בשיא העוצמה יכולה להידמות לסוג של שיגעון, ושהתמקדות במטרה אחת, המאפשרת תגליות גדולות, יכולה גם לרוקן את האדם שנושא אותה.
קיץ 1816 שיצר אותו
הרומן נולד בתחרות. בקיץ הקר והוולקני של 1816 — כאשר התפרצות הר הגעש טמבורה (Mount Tambora) החשיכה את שמי אירופה — מרי שלי, פרסי שלי (Percy Shelley) ולורד ביירון (Lord Byron) מצאו מחסה בתוך מבנה ליד אגם ז'נבה ואתגרו זה את זה לכתוב סיפור רוחות. רדופה משיחות על גלוואניזם, על חשמל המניע את רגליהם של צפרדעים מתות, ועל האפשרות שגופה עשויה לקום לתחייה, חלמה מרי על "סטודנט חיוור לאמנויות אסורות" הכורע לצד הדבר שהרכיב. מהחזון ההוא הגיע פרנקנשטיין; או, פרומתאוס המודרני (Frankenstein; or, The Modern Prometheus), שפורסם בעילום שם בשנת 1818. הוא נחשב כיום במידה רחבה לרומן המדע הבדיוני האמיתי הראשון — הסיפור הראשון שממקם את האימה לא בעל-טבעי אלא בידע האנושי עצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החטא לא היה היצירה. הוא היה ההפקרה
קוראים טועים לעיתים קרובות בפירוש המוסר של פרנקנשטיין כאזהרה מפני משחק באלוהים. הטיעון האמיתי של הרומן עדין והרסני יותר. היצור אינו נולד רשע. הוא נולד אינטליגנטי, רגיש ונואש לאהבה. הוא לומד בכוחות עצמו לדבר ולקרוא, בוכה על גן העדן האבוד (Paradise Lost), ומשתוקק רק לחברות. הוא הופך לרוצח כי יוצרו נרתע ממנו בגועל וסירב לקחת אחריות על החיים שהביא לעולם.
כישלונו האמיתי של ויקטור אינו שאפתנות אלא פחדנות והזנחה — הגאון שיוצר ואז מסתלק. זו הסיבה שהספר רק הפך רלוונטי יותר. כל דור מוצא את פרנקנשטיין שלו: בפצצה האטומית, בהנדסה גנטית, בשכפול, ועכשיו בבינה מלאכותית. השאלה ששלי הציבה בשנת 1818 היא השאלה של כל מעבדה מאז. זו לא "האם אנו יכולים?" אלא "מה אנו חייבים למה שאנו יוצרים?"
המרדף אל הקרח
מסגרת הרומן היא מרדף ברחבי הארקטי, המסופר על ידי חוקר, רוברט וולטון (Robert Walton), שמוצא את ויקטור על סף מוות על הקרח, עדיין צד את היצור שנטש. היוצר והיצירה קשורים זה לזה עד הסוף, כשכל אחד מהם הרס את הסיכוי של האחר לשלום. אזהרתו של ויקטור הגוסס לוולטון היא הקינה של כל נפש חסרת גבולות: "חפש אושר בשלווה והימנע משאפתנות, גם אם היא רק זו התמימה לכאורה של הצטיינות במדע ובתגליות." אולם גם כשהוא אומר זאת, הוא אינו יכול לוותר לחלוטין על התהילה שרדף אחריה. הסתירה היא העיקר. שלי לא משחררת את ילד הפלא שלה מהאחריות, והיא לא מעמידה פנים שהרעב שהרגיש לא היה אמיתי.
מדוע זה חשוב
ויקטור פרנקנשטיין הוא בדיה, אך הוא עשה יותר כדי לעצב את הדרך שבה האנושות חושבת על מדע מאשר רוב המדענים האמיתיים. שמו הפך לשם עצם כללי — "פרנקנשטיין" — ואזהרה הלוחשת מעל כל טכנולוגיה המאיימת לעקוף את יוצריה. הוא אב הטיפוס של היוצר המבריק והמבודד שכישרונותיו עולים על חוכמתו, והגאונות של מרי שלי הייתה להפוך אותו לא לגיבור ולא למפלצת, אלא לאנושי באופן טרגי וניתן לזיהוי.
מאתיים שנה לאחר מכן, כאשר מהנדסים בונים מוחות מתוך קוד וביולוגים עורכים את הגנום האנושי, הסטודנט החיוור מאינגולשטאדט מעולם לא הרגיש קרוב יותר. הוא שורד כי הוא שואל את השאלה האחת שהקידמה לעולם לא תוכל לברוח ממנה: ניתן ליצור דבר, אך מי ידאג לו ברגע שהוא חי? פרנקנשטיין עשה את המדע נכון ואת המצפון לא נכון — ובפער הזה, הוא הפך לבן אלמוות.