ויקטור בורז'ואה (Victor Bourgeois): טיעונו של המודרניזם עבור בלגיה
בברכם-סנט-אגאת (Berchem-Sainte-Agathe), בשוליו המערביים של בריסל, הוקמו 275 יחידות דיור בין השנים 1922 ו-1925 במישורים לבנים שטוחים ובגיאומטריה נוקשה. שכונת "לה סיטה מודרן" (Cité Moderne) הייתה שיכון ציבורי — עירוני, זול, שנבנה עבור אנשים חסרי כל — ובשנת 1925 היא זכתה בפרס הגדול בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות בפריז, התערוכה שהעניקה לארט דקו את שמו. האדריכל שלה היה בן עשרים ושמונה. היא נותרת שכונת המגורים המודרניסטית החשובה ביותר בבלגיה, והפכה את ויקטור בורז'ואה לשגריר המדינה בפני האוונגרד הבינלאומי במשך ארבעת העשורים הבאים.
שרלרואה והאקדמיה
בורז'ואה נולד ב-29 באוגוסט 1897 בשרלרואה (Charleroi), עיר הפחם והפלדה של ולונים — נוף של ערמות סיגים, תנורי רם ובתות פועלים קשים שהעניקו לקריירה המאוחרת שלו את נושאה. הוא למד באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות בבריסל בין השנים 1914 ל-1918, במהלך הכיבוב הגרמני, ונפל תחת חסותו של הנרי ואן דה ולדה (Henry van de Velde), מייסד הארט נובו הבלגי שבינתיים פנה בנחרצות לעבר שפה מודרנית מופשטת. בורז'ואה החל לפעול כאדריכל בבריסל בשנת 1920.
שבע אמנויות
הוא הגיע למדינה שכמעט ולא הייתה בה תנועה מודרנית, ויצא ליצור אחת. יחד עם אחיו, המשורר פייר בורז'ואה (Pierre Bourgeois), הוא ייסד כתבי עת; המשמעותי שבהם היה 7 אמנויות (7 Arts), שפעל בין השנים 1922 ל-1928 והפך לאיבר המרכזי של המודרניזם המוקדם בבלגיה. הכותרת מצהירה על השאיפה: האדריכלות נועדה להיות מנומקת לצד שירה, ציור, קולנוע ומוזיקה, כמחלקה אחת של פרויקט מודרני יחיד.
הבניין המשמעותי הראשון שלו הוקם באותה שנה שבה החל כתב העת — בניין דירות ברחוב דו קוביזם (Rue du Cubisme) בקוקלברג (Koekelberg), בשנת 1922, ששמו הרחוב נושא צליל של מניפסט.
סיטה מודרן
לאחר מכן הגיעה סיטה מודרן, שעוצבה ונבנתה בברכם-סנט-אגאת מ-1922 עד 1925.
שורשיה מרתקים. בורז'ואה שאב השראה מהספר העיר התעשייתית (Cité Industrielle) מאת טוני גרנייה (Tony Garnier), התוכנית החזונית הצרפתית לעיר סוציאליסטית המחולקת באזורים באופן רציונלי, ומפראנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright), שעבודתו הופצה באירופה באמצעות תיקי ואסמוט (Wasmuth). מה שהוא הפיק היה טהור: משטחים שטוחים, נפחים חסרי עיטורים, ותכנון המאורגן סביב מרחב פתוח קולקטיבי במקום רחוב מדורג ספקולטיבי. מאתיים ושבעים וחמש יחידות הן חלק משמעותי מעיר, ולא פרויקט הדגמה, והפרס הגדול של פריז ב-1925 אישר שאירופה שמה לב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שטוטגרט, 1927
האישור הגיע שוב שנתיים לאחר מכן. כאשר מיס ואן דר רוה (Mies van der Rohe) גיבש את הווייסנהוף-זידלונג (Weissenhofsiedlung) בשטוטגרט ב-1927 — התערוכה שהציגה את האדריכלות החדשה לעולם, עם לה קורבוזיה (Le Corbusier), גרופיוס (Gropius), אוד (Oud), שרון (Scharoun) וטאוט (Taut) ברשימת המשתתפים — בורז'ואה היה הבלגי היחיד שהוזמן לבנות.
להיות הנציג הלאומי היחיד בווייסנהוף בגיל שלושים הוא המדד הברור ביותר לאופן שבו התנועה הבינלאומית העריכה אותו. הוא היה, לפי ניסוח מקובל אחד, התלמיד הבלגי המוביל של לה קורבוזיה.
שנות ה-CIAM
בשנת 1928 התארגנו המודרניסטים. בורז'ואה היה ממייסדי הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית (Congrès international d'architecture moderne) וציר לפגישתו הראשונה بلا סראז (La Sarraz); הוא המשיך ושימש כסגן נשיא ה-CIAM. במשך שלושה עשורים הוא היה הצינור המוסדי שדרכו חדר המודרניזם הבינלאומי לבלגיה — אחד משני אדריכלים בלגים בלבד בארגון, והאדם שניהל את הוויכוחים.
ההזמנות בתקופה זו מציגות את הטווח שלו. הבית והסטודיו שבנה לפסל אוסקר יספרס (Oscar Jespers) בבריסל ב-1928 הוא מאמר קטן ומדויק בסגנון החדש. ב-1939 שיתף פעולה עם המנטור הוותיק שלו ואן דה ולדה ועם ליאון סטיינן (Léon Stynen) בביתן הבלגי בתערוכה העולמית של ניו יורק.
לאחר המלחמה
בורז'ואה לא נמוג. הוא נותר פעיל כאדריכל ומתכנן עד מותו, עיצב סוגי בניינים רבים ופרסם — ספרים הופיעו תחת שמו ב-1946 וב-1955, וספר נוסף יצא לאחר מותו ב-1971. פרקטיקה שלו פנתה יותר ויותר לעירוניות ולבניינים אזרחיים: בתי עיריה בניוול (Nivelles) ב-1954 ובאוסטנדה (Ostend) מ-1954 עד 1960, ועבור אקספו 58 (Expo 58) בבריסל, מגדל אטרניט (Eternit Tower) וביתן ז'רמינל (Germinal Pavilion). הוא מת באיקסל (Ixelles) ביולי 1962, בן שישים וארבע.
מדוע ויקטור נקרא גאון
הטענה לגבי בורז'ואה חריגה משום שהיא אדריכלית רק בחלקה. תפוקת העיצוב שלו, הנבחנת אך ורק כצורה, היא מיומנת יותר מאשר מהפכנית: סיטה מודרן היא יישום מעולה של רעיונות שמקורותיהם — גרנייה, רייט, הטוהר הקורבוזיאני המתהווה — לא הומצאו על ידו. איש אינו זוקף לזכותו של בורז'ואה את המצאת השפה.
מה שהוא כן המציא היה מצב לאומי. ב-1920 הייתה לבלגיה מורשת הארט נובו של ואן דה ולדה ובעצם שום דבר אחר; עד 1930 הייתה לה תנועה מודרנית עם כתב עת, שכונת דגל, נוכחות בתחרות בינלאומית ומקום בשולחן העליון של ה-CIAM. בורז'ואה בנה את כל ארבעתם. היכולת הרלוונטית היא סוג של אינטליגנציה אסטרטגית — הידיעה שבניין לבדו אינו משנה דבר, שהוא זקוק לכתב עת שיסביר אותו, למוסד שיגן עליו, ולהזמנה ציבורית שתוכיח שהוא פועל בקנה מידה רחב, וקיומה של האנרגיה לספק את כולם באופן אישי.
הראיות לכך שאחרים לקחו אותו ברצינות הן מוחשיות ולא רטוריות: הפרס הגדול של פריז ב-1925, ההזמנה הבלגי היחידה לווייסנהוף, סגנות נשיאות ה-CIAM. אלו הם פסקי דין של מיס, של חברי ה-CIAM, של חבר מושבעים בינלאומי — לא של מעריצים.
הטענה הנגדית ההוגנת היא שמוניטין שלו הוא ברובו לאומי. מחוץ לבלגיה הוא הערת שוליים בסיפור ה-CIAM ולא דמות בזכות עצמה; הבניין הטוב ביותר שלו הגיע בגיל עשרים ושמונה ושום דבר מאוחר יותר לא השתווה אליו; בתי העיריה שלאחר המלחמה וביתני אקספו הם עבודה ציבורית כשירה ללא חשיבות רבה. מחקרים עדכניים בחנו כיצד ההצעות האידיאליות שלו תפקדו כאשר הפכו לפיתוח סדרתי רגיל בבריסל, וזו דרך מנומסת לומר שהאוטופיה דוללה. הוא היה סניגור ממדרגה ראשונה ואדריכל טוב מאוד. האם זה הופך אדם לגאון תלוי בשאלה האם אתה מחשיב את התנועה שהוא בנה לאחת מיצירותיו.
מורשת
סיטה מודרן עדיין עומדת בברכם-סנט-אגאת, וממשיכה לאכלס אנשים, מאה שנה לאחר שנחפרו יסודותיה — מה שאי אפשר להגיד על רבות מאוד משכונות המודרניסטים המהוללות. המעורבות של בלגיה במודרניזם הבינלאומי, משנות ה-CIAM ועד לשיקום שלאחר המלחמה, עברה דרך ערוצים שבורז'ואה חתך בעצמו. והארכיונים של הסניף הבלגי של ה-CIAM, המכסים את השנים 1928 עד 1958, שורדים כארכיון בדיוק של אותו דבר שהוא בילה את חייו בעשייתו: לגרום למדינה קטנה להתווכח עם המאה.