ואן מוריסון: קארוזו של הרוק אנד רול
כאשר רובי רוברטסון (Robbie Robertson) הציג אותו בהיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1993, הוא חרג מכל אוצר המילים של המוזיקה הפופולרית וכינה את ואן מוריסון (Van Morrison) "הקארוזו של הרוק אנד רול". הציטוט של היכל התהילה עצמו מוזר אף יותר: "עקבי. נחוש. חידתי", אמן "במובן הטהור ביותר", ששיריו נושאים "כישוף של מיסטיקן". המאמר הנלווה מאת פול מקגינס (Paul McGuinness) נשא את הכותרת, בדיוק רב, "מי אני שאדבר על ואן מוריסון?". כמעט אף אחד, כולל האיש עצמו, מעולם לא הרגיש בנוח להסביר מה הוא עושה.
125 רחוב היינדפורד
ג'ורג' איוון מוריסון (George Ivan Morrison) נולד ב-31 באוגוסט 1945 בכתובת 125 רחוב היינדפורד (Hyndford Street) בבלומפילד, מזרח בלפסט, למשפחה ממעמד הפועלים פרוטסטנטית ממוצא סקוטי-אלסטרי. אביו ג'ורג' היה חשמלאי במספנות שבילה זמן בדטרויט והביא הביתה את מה שנחשב לאחד מאוספי התקליטים הגדולים בצפון אירלנד; אמו ויולט נהגה לשיר ולרקוד סטפס.
האוסף הזה הוא העובדה החשובה ביותר בחייו האמנותיים. בבית טורי (מרפסת) בבלפסט שלאחר המלחמה, ילד ספג את מאדי ווטרס (Muddy Waters), מהליה ג'קסון (Mahalia Jackson), צ'ארלי פארקר (Charlie Parker), וודי גאת'רי (Woody Guthrie), האנק ויליאמס (Hank Williams) וג'ימי רוג'רס (Jimmie Rodgers) - בלוז, גוספל, ג'אז, פולק וקאנטרי שהגיעו בו-זמנית ולא ברצף שמאזין אמריקאי היה מקבל אותם. התוצאה הייתה מוזיקאי ללא מושג ברור לאיזו מהמסורות הללו הוא אמור להשתייך, וכתוצאה מכך לא הייתה לו סיבה לבחור. בגיל אחת-עשרה קיבל גיטרה אקוסטית והקים את הלהקה הראשונה שלו, הספוטניקס (The Sputniks), בגיל שתים-עשרה. בגיל שלוש-עשרה הוא כבר היה מוזיקאי נודד.
תם
לאחר תקופה במעגל הלהקות האיריות (showbands), מוריסון הצטרף ללהקת תם (Them) בשנת 1964, להקת רית'ם אנד בלוז שהופעותיה בבית המלון מריטיים (Maritime Hotel) בבלפסט הפכו לאגדה מקומית. הם הפיקו תקליטים שהאריכו ימים אחריהם: "Baby, Please Don't Go" ב-1964, "Here Comes the Night" ו-"Mystic Eyes" ב-1965, ומעל הכל "Gloria", טקסט גאראז' רוק בעל שלושה אקורדים שחלק ניכר מכל דור עוקב של בני נוער למד לנגן. בסיבוב ההופעות של הלהקה באמריקה בשנת 1966, ג'ים מוריסון (Jim Morrison) הצעיר מהדלתות (The Doors) למד את אומנות הבמה של מי שחולק עמו את שם המשפחה ורשם הערות.
מארב
קריירת הסולו התחילה רע. המפיק ברט ברנס (Bert Berns) שכנע את מוריסון להקליט עבור חברת באנג רקורדס (Bang Records) ב-1967; במשך יומיים הוא הקליט שמונה שירים, שהלייבל הרכיב ללא מעורבותו לאלבום בשם Blowin' Your Mind!. אחד מהם, "Brown Eyed Girl", הגיע למקום העשירי באמריקה והפך לשיר המושמע ביותר בקריירה שלו - מאוחר יותר הוכנס להיכל התהילה של הגראמי בשנת 2007 - וגם למטרד קבוע, שלוש הדקות השמשיות ביותר בקטלוג שיבלה חמישים שנה בנסיעה לכיוון ההפוך.
ברנס מת; וורנר ברוס (Warner Bros.) קנו את החוזה של באנג; ומוריסון, בגיל עשרים ושלוש, השתחרר לפתע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אסטרל ויקס
מה שעשה עם החופש הזה ב-1968 מעולם לא הוסבר בצורה משביעת רצון. Astral Weeks הוקלט במהלך שלוש סשנים באולפן עם נגני ג'אז ויצא למכירות דלות. מאז הוא הפך לאלבום שמבקרים שולפים כאשר הם רוצים לטעון שמוזיקת רוק יכולה לעשות את מה ששירה עושה - מחזור שירים מיסטי השואב מהמסורת הקלטית ומניסוח הג'אז, המושווה על ידי אנשים רציניים לאימפרסיוניזם צרפתי. המגזין רולינג סטון (Rolling Stone), בבחינה חוזרת שלו ב-2004, נכנע במהותו: "זו מוזיקה בעלת יופי כה חידתי, ששלושים וחמש שנים לאחר צאתו, Astral Weeks עדיין מתריס נגד תיאור קל ומעריץ."
השיטה של התקליט היא העניין המרכזי. מוריסון לא שר שורות אלא סובב סביבן, חוזר על ביטוי עד שהמילים מתמוססות לצליל טהור - טכניקה שתגדיר את כל מה שעשה לאחר מכן, ואשר הרימה את המוזיקה שלו למה שתיאור אחד מכנה "סוג של התעלות אלימה".
מונדאנס ושנות העבודה
Moondance (מונדאנס), ב-1970, היה התשובה המסחרית: האלבום הראשון שלו שמכר מיליון עותקים, חם ותוסס יותר מקודמו, כשנשא את השירים "Into the Mystic" ו-"Come Running". הוא הגיע רק למקום ה-29 במצעד הבילבורד (Billboard) ובכל זאת הפך אותו לאמן מרכזי. במהלך שנות ה-70 הוא יצא לסיבוב הופעות עם תזמורת הנשמה קלדוניה (Caledonia Soul Orchestra), שצומצמה מאוחר יותר ל-Caledonia Soul Express, והביוגרף שלו ג'וני רוגן (Johnny Rogan) העריך כי אמצע העשור היה "ללא ספק התקופה הגדולה ביותר שלו כמבצע".
הוא לא נהנה מזה. "אני אוהב לשיר את השירים", אמר מוריסון, "אבל יש זמנים שזה די מייסר עבורי להיות שם בחוץ". שנות ה-80 פנו פנימה לעבר רוחניות ואמונה - Into the Music, האלבום השנוי במחלוקת Common One, Beautiful Vision, No Guru, No Method, No Teacher, Poetic Champions Compose - והוא הקים לייבל משלו, Exile Productions, כדי לשמור על שליטה מלאה בהפקה של כל תקליט. שנות ה-90 הביאו שלושה אלבומים בחמישייה הראשונה בבריטניה וביקורות פושרות יותר. מאז שמלאו לו שבעים ב-2015 הוא הוציא, בממוצע, יותר מאלבום בשנה, כולל Latest Record Project, Volume 1, Moving on Skiffle ו-New Arrangements and Duets.
מדוע ואן מכונה גאון
האיכות הספציפית היא צורה של אלתור השייכת לזמרי ג'אז יותר מאשר לכותבי שירים: מוריסון מתייחס למילים שלו כאל חומר גלם לעבודה בזמן אמת, תוך חזרה, מתיחה ושבירה של ביטוי עד שמשמעותו מפנה מקום לכישוף. ב-Astral Weeks זה הפיק, בשלושה סשנים עם מוזיקאי ג'אז, אלבום שמבקרים בילו חצי מאה בהודאה שהם אינם יכולים לתאר. המרכיב השני הוא סינתזה: אוסף התקליטים של אביו הגיש בלוז, גוספל, ג'אז, קאנטרי ופולק בבת אחת, כך שהוא מעולם לא למד את הגבולות שמוזיקאים אחרים מפקחים עליהם. "נשמה קלטית" (Celtic soul) קיימת כשם ז'אנר כי אף שם קיים לא התאים.
שום מקור שנבדק כאן לא משתמש במילה "גאון" עצמה, אך אוצר המילים הסובב אותה סמוך אליה: ה"קארוזו של הרוק אנד רול" של רוברטסון, ה"אמן במובן הטהור ביותר" של היכל התהילה של הרוק, "שירת רחוב, אלתור ג'אז, זימון קלטי" של היכל התהילה של כותבי השירים.
מקרה הנגד אמיתי. מוריסון לא עקבי בצורה פראית - מוציא יותר מאלבום בשנה לתוך שנות השמונים לחייו, כשהמבקרים מציינים ירידה ארוכה בקבלה מאז שנות ה-90. הכישרון שלו הוא אינטואיטיבי ולא אנליטי; הוא מעולם לא הצליח להסביר את שיטתו, דבר שהוא מקסים בעיני מיסטיקן וחסר תועלת כעדות. הקמפיין שלו נגד הגבלות המגפה על מוזיקה חיה, והעימות שלו עם גורמי הבריאות בצפון אירלנד, עלו לו ברצון טוב. הסיכום הכנה הוא שהגאונות היא אפיזודית ובלתי ניתנת לשחזור: היא מגיעה בתוך הופעות מסוימות, ואף אחד, ובמיוחד לא מוריסון, לא יכול לזמן אותה לפי בקשה.
מורשת
ההצטיינות הצטברה בכל זאת: היכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1993, פרס בריט (Brit Award) על תרומה יוצאת דופן ב-1994, פרס איבור נובלו (Ivor Novello) על מפעל חיים ב-1995, היכל התהילה של כותבי השירים ב-2003 עם פרס ג'וני מרסר (Johnny Mercer Award) שלו ב-2015, פרס אייקון של BMI, פרס מפעל חיים של אמריקנה על כתיבת שירים ב-2017, פרסי גראמי מרובים, ותואר אבירות ב-2016 על שירותים למוזיקה ולתיירות בצפון אירלנד.
אבל הירושה העמידה היא קנון קטן שמוזיקאים אחרים מתייחסים אליו כאל כתבי קודש - "Gloria", "Moondance", "Crazy Love", "Have I Told You Lately", "Into the Mystic" - ותקליט אחד בלתי ניתן לסיווג שנעשה על ידי בחור בן עשרים ושלוש ממזרח בלפסט, שעדיין, שישים שנה לאחר מכן, מתריס נגד תיאור קל ומעריץ.