ולנטין וייגל: הכומר שהטיף לשתי בשורות
במשך עשרים ואחת שנים שמעו בני קהילתו של צ'ופאו (Zschopau), עיירה קטנה ליד קמניץ שבסקסוניה, דרשות מכומר לותריני מתון שקבר את מתיהם, הטביל את ילדיהם, ובשנת 1577 חתם על "נוסח ההסכמה" (Formula of Concord) – המסמך הווידוי שקבע את גבולות הלותרניזם האורתודוקסי. באותן שנים, בפרטיות, הוא מילא דפים בטיעון שהכנסייה ששירת בה אינה נחוצה: שאף כומר, שום סקרמנט ושום ספר, כולל כתבי הקודש, אינם נדרשים לאדם כדי להכיר את ישו. הוא הותיר אחריו כשישה אלפי עמודים. כמעט אף אחד מהם לא הודפס בחייו.
בית הספר הדוכסי והעשור הארוך בלייפציג
ולנטין וייגל היה סקסוני ממוצא צנוע – נולד ב-1533 ליד דרזדן, למשפחה קתולית, בכפר שהמקורות מציינים בשמות שונים כהיין (Hayn) ונאונדורט (Naundort). מה שהעלה אותו במסלול היה בית הספר הדוכסי סנט אפרה (St. Afra) במייסן (Meissen), אחד ממוסדות החינוך הפרוטסטנטיים העילית של התקופה, שם למד בין השנים 1549 ל-1554. משם המשיך לאוניברסיטת לייפציג ושהה בה כעשור, כשהוא משלים תואר ראשון ב-1558 ותואר שני ב-1559.
תוכנית הלימודים חשובה יותר מהתאריכים, שכן היא מסבירה את הצורה המוזרה של כל מה שכתב מאוחר יותר. וייגל לא הוכשר בצורה צרה כתאולוג. הוא עבד דרך תאולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, מדעי הטבע ורפואה – והשניים האחרונים הם המפרידים אותו מהשורה הרגילה של המיסטיקנים הגרמנים. הוא גם למד בוויטנברג (Wittenberg) ולימד בשתי האוניברסיטאות. בשנת 1565 נשא לאישה את קתרינה פוך (Katherina Poch). ב-1567 קיבל את משרת הכומר בצ'ופאו, ושם נשאר עד מותו בשנת 1588.
החיים הכפולים
הביוגרפיה החיצונית כמעט חסרת אירועים באופן אגרסיבי. הוא חי בשקט, מילא את חובותיו, שמר על פרופיל נמוך, ושיתף את מסקנותיו המסוכנות יותר רק עם מעגל קטן של חברים. לאחר שנת 1570 לערך הוא הפיץ כתבים הטרודוקסיים באופן פרטי, בכתב יד, תוך המשך החזקת משרה בכנסייה שכל המנגנון המוסדי שלה הופרך על ידי כתבי היד שלו.
מפתה לקרוא זאת כפחדנות, ואין לבטל את הפיתוי הזה מהר מדי – בני דורו סבסטיאן פרנק (Sebastian Franck) וקספר שוונקפלד (Caspar Schwenckfeld), ששניהם הלך בעקבותיהם, שילמו בפומבי על עמדותיהם. אך כתב היד הפרטי היה צורה אינטלקטואלית ממשית במאה ה-16, לא רק מקום מסתור, וכתביו של וייגל הגיעו סוף סוף לדפוס בין השנים 1609 ל-1618, שני עשורים לאחר מותו, ובשלב זה הם התפוצצו. המחלוקת שלאחר המוות העניקה לתאולוגיה הגרמנית כפירה חדשה ששמו עליה: וייגליאניזם (Weigelianism).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המילה הפנימית
הליבה של המערכת של וייגל היא אפיסטמולוגית, וזה מה שהופך אותו ליותר מסתם כותב דתי. הוא סבר כי הידע אינו מגיע מבחוץ ומופקד במוח פסיבי. הוא מגיע מ"מילה פנימית" – יכולת פנימית שכבר קיימת בבן האנוש, שדברים חיצוניים רק מעוררים וגורמים לה. האובייקט אינו נותן את הידע; הוא מעורר ידיעה שהייתה חבויה.
עקוב אחר המחשבה הזו והתוצאות הן מיידיות ועצומות. אם יכולת הידיעה היא מולדת ופנימית, הרי שכל בן אנוש נושא את המשאבים הרוחניים הנדרשים לישועה, וכל מנגנון התיווך הופך למיותר. וייגל הגיע בדיוק למסקנה זו: דחיית היררכיית הכנסייה, דחיית הסקרמנטים, דחיית הדת המוסדית. מה שהוא הציב במקומם היה "כנסייה רוחנית", שבה ניתן להכיר את ישו ללא ספרים או כתבי קודש. זו הייתה דוקטרינה שאם תילקח ברצינות על ידי מספיק אנשים, הייתה מביאה לסיום המקצוע שבו עסק.
מאקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס
וייגל ביסס את המילה הפנימית על טענה קוסמולוגית שירש מפאראצלסוס (Paracelsus), שתורתו הטמיע לצד המיסטיקה של יוהאנס טאולר (Johannes Tauler). ידע אנושי הוא אפשרי, הוא טען, בגלל ההרמוניה בין המאקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס – משום שבן האנוש הוא העתק דחוס של הקוסמוס ולכן כבר מכיל, בקנה מידה קטן, כל מה שהוא נדרש להבין.
זו הסיבה שהמוטו שלו היה הדלפי. Gnothi seauton – דע את עצמך – הוא הכותרת של יצירתו הידועה ביותר, ובידיו זו אינה הטפה אתית אלא הליך טכני. "לדעת את עצמך", כתב, "היא לכן ראשית החוכמה והאמונה". אם העצמי הוא מודל קטן של הכל, הרי שחיפוש עצמי אינו התבוננות פנימית אלא קוסמולוגיה הנערכת באמצעים אחרים. יצירתו המרכזית האחרת, Vom Ort der Welt – על מקום העולם – רדפה אחרי אותו מיזוג של תאולוגיה מיסטית ופילוסופיית טבע.
לכך הוא הוסיף את המשמעת המרכזית של המיסטיקנים של ימי הביניים, Gelassenheit: ויתור על הרצון האישי, הלקוח ממסורתו של מייסטר אקהרט (Meister Eckhart), כתנאי לאיחוד עם אלוהים. למערכת יש אפוא שני חצאים מתאימים: חשבון פילוסופי-טבעי של הסיבות לכך שידיעה פנימית אפשרית, ותרגול רוחני לניקוי העצמי במידה מספקת כדי לקבל אותה.
מדוע ולנטין נקרא גאון
המקרה נשען על סינתזה, ובאופן ספציפי על סינתזה שאף אחד לא עשה. וייגל ריתך את המיסטיקה הגרמנית של ימי הביניים – אקהרט בדרכו של טאולר – אל פילוסופיית הטבע של פאראצלסוס, ויצר מהחיבור משהו שאף מסורת לא הכילה: תאוריה של ידע שבה התוכן המולד של הנפש מקבל רישוי על ידי טענה פיזית לגבי ההתאמה בין בן האנוש לקוסמוס. מיסטיקנים לפניו ייעצו להכיר את העצמי. וייגל נתן סיבה מדוע ידיעה עצמית צריכה להוביל לידיעת כל דבר אחר. רוחב הכשרתו בלייפציג במתמטיקה, מדעי הטבע ורפואה נראה בצעד זה; השכלה תאולוגית גרידא לא הייתה יכולה להשיג זאת.
טיעון הנגד הוא משמעותי ויש לציינו בבירור. כמעט כל מרכיב מושאל – המילה הפנימית מהמסורת המיסטית, מאקרוקוסמוס-מיקרוקוסמוס מפאראצלסוס, Gelassenheit מאקהרט, רוחניות מפרנק ומשוונקפלד. וייגל הוא משלב מעולה ולא יוצר של הנחות יסוד. הוא גם לא פרסם דבר, לא בדק דבר מול התנגדות, וחתם על "נוסח ההסכמה" בעת שכתב נגד כל מה שהוא עמד עבורו, וזו אינה התנהגות של נפש בטוחה בתוצאותיה שלה. והמוניטין שלו הושחת כמעט מיד: יצירות מזויפות הופיעו תחת שמו ודיללו את מורשתו עד סוף המאה, כך שבמשך דורות "וייגל" סימן גוף של כתבים שהוא לא יצר במלואו. המקורות הנסקרים כאן מכנים אותו מבשר חשוב של התאוסופיה המאוחרת – מבשר, לא שיא. זו המילה הניתנת להגנה יותר.
מורשת
כתבי היד, ברגע שהודפסו, נסעו רחוק יותר מהאדם עצמו. מחשבתו של וייגל הגיעה ליעקב בהמה (Jakob Boehme), שהפך לדמות הגבוהה ביותר של התאוסופיה הגרמנית, ולקווייקרים האנגלים, שאורם הפנימי מזוהה כקרוב למילה הפנימית. זה הזין את הפיאטיזם ואת הרוזנקרויצרות. יוהאן ארנדט (Johann Arndt), גוטפריד ארנולד (Gottfried Arnold) וגוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz) כולם לקחו חלק בהפצת רעיונותיו.
הוא אחד הדמויות המוזרות שהשפעתן עוברת כמעט כולה דרך הערוץ האחורי – ללא קתדרה, ללא תהילת דוכן, ללא מחלוקת מודפסת בחייו, רק נייר שעבר בין חברים בקהילה סקסונית, ואז הדהוד של מאתיים שנה.