ולנטין גאפט (Valentin Gaft): הלשון החדה של מוסקבה
שחקנים רוסים פחדו ממנו מסיבה שאינה קשורה לשום תפקיד שגילם על הבמה: ולנטין גאפט כתב אפיגרמות. אלו היו חרוזים קצרים, חותכים ולעתים מצחיקים בצורה הרסנית, שכוונו כלפי עמיתים, יריבים ואבסורדים בחיי התיאטרון הסובייטי והפוסט-סובייטי; הם הופצו מאחורי הקלעים במוסקבה כפי שרכילות נפוצה בדרך כלל, אלא שהגרסה של גאפט התחרזה והותירה חותם כואב. העובדה שהוא היה במקביל גם אחד השחקנים המגדירים של תיאטרון סוברמניק (Sovremennik Theatre) במשך חצי מאה, מלמדת על הכישרון הרב שהיה חבוי באיש.
בנו של עורך דין מוצא את הבמה
ולנטין יוסיפוביץ' גאפט (Valentin Iosifovich Gaft) נולד ב-2 בספטמבר 1935, במוסקבה, למשפחה יהודית שהיגרה מאוקראינה. אביו, יוסיף רובימוביץ' גאפט, עבד כעורך דין צבאי ושירת כרב-סרן בצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה; אמו ניהלה את משק הבית. לאף אחד מההורים לא היה קשר לאמנויות, ובכל זאת — כפי שצוין בתיאור רוסי מאוחר יותר — "בתוך הבית הזה חש גאפט לראשונה את הכמיהה למילה ולבמה". הוא למד בבית הספר-סטודיו של התיאטרון האמנותי של מוסקבה בין השנים 1953 ל-1957, תחת הדרכתו של המורה הנודע וסילי טופורקוב, לצד חברים לספסל הלימודים שהפכו בעצמם לדמויות מפתח בתיאטרון הסובייטי, בהם אולג טבקוב ואולג יפרמוב.
חמישה עשורים בסוברמניק
קריירת הבמה של גאפט החלה בשנת 1957 בתיאטרון מוסובייט, ובמהלך השנים הבאות הוא עבר בכמה מהמוסדות היוקרתיים במוסקבה — תיאטרון לנקום בהנהלת הבמאי אנטולי אפרוס, תיאטרון הסאטירה ותיאטרון מאיאקובסקי. אך המעבר לתיאטרון סוברמניק בשנת 1969 הוא שהגדיר את הקריירה שלו: הוא נותר חבר בלהקת התיאטרון במשך חמישים שנה, עד 2019, פרק זמן יוצא דופן של נאמנות למוסד יחיד גם לפי אמות המידה של תיאטרון הרפרטואר הרוסי, המעריך קביעות ארוכת שנים בלהקות יותר מרוב המסורות הלאומיות. בשנת 2001 החל גם לביים בסוברמניק, שם העלה עיבודים כגון בללייקין ושות'.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פנים לקומדיה ולאיום כאחד
גאפט עשה את הופעת הבכורה שלו על המסך בשנת 1956 בסרט רצח ברחוב דנטה, אך סדרת סרטים מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-90 הפכה אותו לעמוד תווך בתרבות הפופולרית הסובייטית. בסרטו של אלדר ריאזאנוב המוסך (1980), הוא גילם את יו"ר הקואופרטיב סידורקין בסאטירה אנסמבל על הקטנוניות המוסדית הסובייטית, שנחשבת לאחת הקומדיות המכוננות של התקופה. הוא הופיע ב-שלום, אני הדודה שלכם!, אמרו מילה על ההוסר העני (1981), הקוסמים, מלודיה נשכחת לחליל (1987), ובסרט הטלוויזיה האהוב שער פוקרובסקי — פילמוגרפיה שכפי שצוין באחד ההספדים, הראתה אותו "אורגני באותה מידה גם בתמונות סאטיריות וגם בדרמטיות", טווח נדיר בתעשייה הנוטה ללהק שחקנים לפי טיפוסים. מאוחר יותר הוא גילם את וולנד, השטן מ-האמן ומרגריטה של מיכאיל בולגאקוב, בעיבוד משנת 1994 שפורסם רק ב-2011 — ליהוק שהתאים לשחקן שהמוניטין שלו מחוץ לבמה כבר כלל שנינות שטנית מסוימת.
האפיגרמה כקריירה שנייה
מה שייחד את גאפט מעמיתיו לתיאטרון היה קריירה מקבילה ככותב אפיגרמות אירוניות ולעתים חסרות רחמים — חרוזים קצרים "שבהם הגיב בהומור על אירועים בחברה ועל חייהם של עמיתיו", כפי שסוכם בביוגרפיה רוסית. אלו לא היו בדיחות פרטיות; הן הופצו ברבים, קובצו בספרים, והפכו למאיימות באמת בתוך קהילת התיאטרון המלוכדת של מוסקבה, שבה מוניטין של אדם יכול להיבנות או להיפגע משיר בעל ארבע שורות שנון. הוא ביצע את שיריו על המסך עוד בסרט יולקי 3 משנת 2013, עדות לכך שהאינסטינקט של האפיגרמטיקאי לא עזב אותו גם בעשור האחרון לחייו.
הכרה ונישואים מאוחרים
גאפט הוכרז כאמן מצטיין של ה-RSFSR בשנת 1978 וכאמן העם של ה-RSFSR בשנת 1984, ההכרה הרשמית הברורה ביותר של המערכת הסובייטית במעמדו של שחקן, ובהמשך קיבל את עיטור "ההצטיינות למען המולדת" של רוסיה בדרגות שונות, את עיטור הידידות, ואת פרסי נשר הזהב ומסכת הזהב בשנות ה-2000 וה-2010. חייו האישיים התנהלו במקביל למקצועיים דרך מספר נישואים — לאלנה יזרגינה, לרקדנית הבלט אינה אליסייבה (איתה הביא לעולם את בתו, אולגה, שהלכה לעולמה לפניו ב-2009), ולאמנית אלנה ניקיטינה (איתה הביא לעולם את בנו, ואדים) — לפני שנישא לשחקנית אולגה אוסטרומובה בשנת 1996, והמיר את דתו לנצרות אורתודוקסית בתקופת יחסיהם. בשנותיו האחרונות היה תומך גלוי של ולדימיר פוטין, עמדה שהובילה את אוקראינה לאסור עליו רשמית להיכנס לתחומה בשנת 2016.
מדוע ולנטין מכונה גאון
הטיעון לכנות את גאפט גאון אינו נשען על תפקיד בודד ומרשים אלא על הכפילות יוצאת הדופן של כישרונו: הוא היה שחקן במה ומסך מהשורה הראשונה לפי עדותם של במאים כמו אלדר ריאזאנוב שליהק אותו שוב ושוב, ובמקביל משורר סאטירי מוכשר להפליא שהאפיגרמות שלו דרשו סוג שונה לחלוטין של דיוק מילולי — דחיסות, חריזה, תזמון, והעוז לכוון אותן כלפי האנשים שלצידם עבד. מעט שחקנים במקומות כלשהם מחזיקים בקריירה ספרותית צדדית רצינית שעמיתיהם אכן חששו ממנה; האפיגרמות של גאפט לא היו שירי יהירות אלא צורה תרבותית מוכרת בזכות עצמה, שנדונה ואנתולוגזה. הטענה הנגדית הכנה היא ששום כישרון, כשלעצמו, לא היה מזכה אותו כנראה בתואר זה: תפקידיו על המסך, רב-גוניים ככל שהיו, היו ברובם תפקידי משנה ולא סוג התפקידים הראשיים המגדירים קריירה המייצרים תהילה בינלאומית, והאפיגרמות שלו שייכות לז'אנר משני ותרבותי ספציפי עם קהל מועט מחוץ לחוגי התיאטרון דוברי הרוסית. מה שהופך את גאפט לייחודי הוא השילוב — אוזנו של שחקן לצלילים האמיתיים של אנשים, שהפכה לנשק של סאטיריקן — ולא אף אחד מהכישרונות במנותק שהגיע לרמה הגבוהה ביותר בעצמו.
מורשת
בריאותו של גאפט הידרדרה בשנותיו האחרונות; הוא סבל ממחלת הפרקינסון ומאירוע מוחי באוגוסט 2019, והלך לעולמו ב-12 בדצמבר 2020, בגיל 86, בז'בורונקי שליד מוסקבה, ונטמן בבית העלמין טרוקורובסקויה. הוא הותיר אחריו היסטוריה של חמישים שנה באחד התיאטראות המכובדים ביותר ברוסיה וגוף עבודות של שירה סאטירית המצוטט עדיין בחוגי התיאטרון במוסקבה — מורשת החצויה באופן שווה בין הבמה שעליה עמד לבין הפרשנות האישית החריפה שכתב על כל מי שעמד לצידו.