טריסטן ברנาร์: האדם המצוטט ביותר בצרפת
ב במשך כשלושים שנה, אם בדיחה מוצלחת התרוצצה בצרפת ואף אחד לא ידע מי אמר אותה, הצרפתים הניחו שזה היה טריסטן ברנาร์ (Tristan Bernard). יוחסו לו בדיחות רבות שלא היו שלו, וזו צורת ההכרה הסגנונית הגבוהה ביותר העומדת לרשותו של הומוריסט: האופן שלו היה כה ייחודי עד ששנינות אנונימית יוחסה כברירת מחדל לשמו. הוא כתב קומדיות בולוור לקהל הפריזאי בימי ראשון אחר הצהריים, ניהל וודרודרומים לאופניים, המציא תשבצים, כינה את עצמו אנרכיסט, ונעצר בידי הנאצים בגיל שבעים ושש.
מבזאנסון ללשכת עורכי הדין
הוא נולד בבזאנסון ב-7 בספטמבר 1866. הוא למד משפטים, שירות צבאי, ואז עשה מה שכמעט אף מחזאי קומי לעתיד אינו עושה: הוא פנה לתעשייה כבדה ולקח על עצמו את ניהולו של מפעל התכת אלומיניום. ההכשרה התבררה לבסוף כיעילה. הקומדיות של ברנาร์ מלאות באנשים המנהלים עסקים, נושאים ונותנים ומחשבים יתרונות קטנים – החומר של אדם שניהל בפועל דבר מה.
שנות הוודרודרום
בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא עבר ממתכות לספורט, ניהל את הוודרודרום דה לה סן (Vélodrome de la Seine) בלבלואה-פרֶה ואחר כך את וודרודרום באפלו. זה היה תור הזהב של מרוצי האופניים במסלול בצרפת, כאשר הוודרודרומים משכו את כל שכבות החברה של פריז; אנרי דה تولوز-לוטרק (Henri de Toulouse-Lautrec) היה בין המבקרים הקבועים במסלולים של ברנาร์. הוא זכאי לקרדיט על כך שהציג את הפעמון המאותת על ההקפה האחרונה של המרוץ – יצירה הנדסית תיאטרלית קטנה ורמז על האופן שבו פעל מוחו. הוא הבין שקהל זקוק שיודיעו לו מתי להתחיל לשים לב.
הוא החל לכתוב על ספורט עוד לפני שכתב לבמה, מה שמציב אותו בין הדור הראשון של העיתונאים הצרפתים שהתייחסו לאתלטיקה כנושא רציני ולא כחידוש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בולוור
התיאטרון שבחר היה תיאטרון הבולוור (théâtre de boulevard): קומדיה מסחרית שנכתבה כדי לבדר את המעמד הבינוני הפריזאי, שהוצגה באולמות מלאים וזכתה לביקורת מתנשאת השמורה לדברים שאנשים נהנים מהם באמת. ברנาร์ היה בין המתרגלים הטובים ביותר שהצורות ידעו מעולם. הוא החל ב-Les pieds nickelés ב-1895 ותפס תאוצה עם L'Anglais tel qu'on le parle ב-1899 – אנגלית מדוברת כפי שהיא – פארסה במערכה אחת הבנויה כולה על אי-הבנה לשונית שנותרה היצירה המושמעת ביותר שכתב. Triplepatte הגיע ב-1905, נכתב יחד עם אנדרה גודפרנו (André Godfernaux) ואחר כך עובד לאנגלית בשם Toddles; לאחר מכן Monsieur Codomat ב-1907, Les Jumeaux de Brighton ב-1908, ו-Le Petit Café ב-1911.
בריטניקה מאפיינת את היצירה במדויק: "טון של ציניות קלה וחילופי אש של דיאלוג תוסס", בשילוב עם תפיסה חדה של חולשותיו של קהל הבורגנים שעבורו כתב. זהו הפרדוקס במרכז הקריירה שלו. הוא החמיא ונקב את אותם אנשים באותו ערב, והם שילמו כדי להיות נקובים.
הוא כתב רומנים לצד המחזות – Mémoires d'un jeune homme rangé ב-1899, Mathilde et ses mitaines ב-1912, La Féerie bourgeoise ב-1924 – באותו רגסטר של קומדיה חברתית הומוריסטית ומתבוננת היטב. בשנת 1936, כאשר מזג האוויר הפוליטי באירופה השתנה, הוא פרסם את Le Juif de Venise, פרשנות מחודשת לשיילוק של שייקספיר. זהו המקום היחיד ביצירתו שבו הבדיחה נפסקת.
1943
בספטמבר 1943, בדרום צרפת, נעצר טריסטן ברנาร์ משום שהיה יהודי והושם בדראנסי (Drancy) – מחנה המעבר שממנו נשלחו יהודי צרפת לאושוויץ. הוא היה בן שבעים ושש. הוא שחרר בתוך שבועות ספורים לאחר התערבותם של שני חברים מהתיאטרון, סשה גיטרי (Sacha Guitry) והשחקנית ארלטי (Arletty), ושרד את המלחמה. בנו ז'אן-ז'אק ברנาร์ (Jean-Jacques Bernard), מחזאי בעצמו ומתגייר לקתוליות, נכלא בקומפיין (Compiègne) במהלך הכיבוש וגם שרד. הערכה של יצירות עיון על ההומור שלו – לפיה הוא "מיזג את השנינות של הצרפתים עם ההומור המר של היהודי" – נקראת אחרת ברגע שבו תאריכים אלו נמצאים באופק.
מדוע טריסטן מכונה גאון
המתנה הייתה דחיסה: היכולת לבנות משפט משוקלל כל כך עד שהוא שורד ניתוק מהדובר שלו, מההקשר שלו וממחברו. זוהי מיומנות טכנית אמיתית ונדירה, קרובה יותר לחריזה מאשר לסיפור סיפורים, והיא מסבירה את העובדה המוזרה ביותר במוניטין שלו – שבמשך שלושה עשורים חלק גדול מהבדיחות שהסתובבו בצרפת יוחסו לו בין אם עשה אותן ובין אם לא. אדם יכול להיות מיוחס בצורה שגויה בקנה מידה כזה רק אם הסגנון שלו ניתן לזיהוי מספיק כדי לשמש כחתימה. אותה יכולת פעלה באריכות רבה יותר ב-L'Anglais tel qu'on le parle, מחזה הבנוי מאי-הבנה יחידה הנמשכת מערכה שלמה מבלי שהמנגנון ייראה.
הטענה הנגדית הכנה היא שמדובר במלאכה, לא באינטלקט, וברנาร์ לא טען ולא העמיד פנים אחרת. פסק הדין של בריטניקה הוא מחמאה עם להב בתוכה: "מעלתו הייתה הגבלת שאיפותיו הספרותיות ליכולותיו." הוא כתב לתיאטרון מסחרי שנועד למלא את ימי ראשון אחר הצהריים, הוא כתב הרבה ממנו, וכמעט שום דבר מזה אינו מועלה על הבמה כיום מלבד L'Anglais tel qu'on le parle. הוא לא קידם שום צורה, לא ייסד שום תנועה, ואינו שייך לאף אחד מהתיאורים כיצד הספרות הצרפתית השתנתה בין 1890 ל-1940, אף על פי שהכיר ובידר את רוב האנשים ששינו אותה. הוא גאון של משפט, דבר שהוא קטן יותר מגאון של רומן או מחזה – אבל זו קטגוריה אמיתית, ומעטים מאוד האנשים שאי פעם איישו אותה בבטחה כה רבה.
מורשת
הוא מת ב-7 בדצמבר 1947, שלושה חודשים לאחר יום הולדתו השמונים ואחד, לאחר שהאריך ימים בארבע שנים מהמדינה שניסתה לגרש אותו. פעמון הוודרודרום שהובא לדעתו עדיין מצלצל להקפה האחרונה של מרוצי המסלול ברחבי העולם, מה שהוא אנדרטה מוזרה למדי ומושלמת לאדם שכל אמנותו הייתה לדעת בדיוק מתי לאותת על הסיום. מחזותיו תופסים פינה קבועה צנועה ברפרטואר הצרפתי. הבדיחות שלו, שרבות מהן מעולם לא היו שלו, עדיין נמצאות במחזור.