טרינה רובינס (Trina Robbins): האישה ששמרה את הקבלות

בשנת 1970 היא הפיקה במשותף את It Ain't Me, Babe Comix יחד עם ברברה "ווילי" מנדס (Barbara "Willy" Mendes) — ספר הקומיקס הראשון שנוצר כולו על ידי נשים, סאטירה פמיניסטית על הסטריאוטיפים המגדריים של המדיום שגידל אותה. שנתיים לאחר מכן היא סייעה בהשקת Wimmen's Comix, שגיליונו הראשון כלל את הרצועה שלה "Sandy Comes Out", רצועת הקומיקס הראשונה שהציגה לסבית מוצהרת. לאחר מכן היא הקדישה את ארבעת העשורים הבאים לפרויקט שני, כשהיא מוכיחה בעזרת ארכיונים והדפסות מחודשות שנשים ציירו קומיקס לאורך כל הדרך ושהתעשייה פשוט איבדה את התיעוד.

סאות' אוזון פארק, ושינה

טרינה פרלסון (Trina Perlson) נולדה ב-17 באוגוסט 1938 בברוקלין, בתם של מהגרים יהודים מבלארוס. אמה הייתה מורה בבית ספר יסודי; אביה, מקס ב. פרלסון (Max B. Perlson), היה חייט שכתב גם עבור העיתונות בשפת היידיש. היא גדלה בסאות' אוזון פארק (South Ozone Park) שבקווינס, כשהיא אובססיבית לגיבורות קומיקס — מעל כולן שינה, מלכת הג'ונגל (Sheena, Queen of the Jungle) — ומשתתפת בכנסי מדע בדיוני כנערה. השילוב הזה, נערה שקוראת קומיקס הרפתקאות בגלל הנשים שבו ומוצאת את האנשים שלה בכנסי מעריצים, הוא כל הקריירה שלה בעודה באיבה.

השכלתה הפורמלית לא צלחה. היא למדה בקווינס קולג' (Queens College) ונשרה; היא למדה ציור בקוּפר יוניון (Cooper Union) במשך שנה.

גבירות הקניון

שנות ה-60 הובילו אותה למקום אחר תחילה. היא עברה לקליפורניה בשנת 1960 וניסתה לפתח קריירה קולנועית בלוס אנג'לס, כולל דוגמנות עירום למגזינים כמו Rogue. בשנת 1966 חזרה לניו יורק, התיישבה באיסט וילג' (East Village), עבדה כסטייליסטית וניהלה בוטיק בשם ברוקולי (Broccoli). היא עיצבה בגדים עבור מאמא קאס (Mama Cass), דונובן (Donovan) ודיוויד קרוסבי (David Crosby). היא הייתה חברה קרובה של ג'ים מוריסון (Jim Morrison) וחברים בלהקת הבירדס (The Byrds), והיא אחת הנשים המוזכרות בשיר "Ladies of the Canyon" של ג'וני מיטשל (Joni Mitchell).

קומיקסים הראשונים שלה הופיעו ב-1966 ב-East Village Other. בשנת 1969 היא עיצבה את התלבושת של ומפירלה (Vampirella) בחברת Warren Publishing — עבודה שהאירוניה שבה תלווה אותה לאורך שארית חייה, שכן ציירה את אחת הדמויות שעברו אובייקטיפיקציה בצורה היעילה ביותר במדיום, רגע לפני שהפנתה את כלי הנשק שלה בדיוק כלפי זה.

המחתרת, והמאבק בתוכה

קומיקס המחתרת (Underground comix) הבטיח חופש מקוד הקומיקס (Comics Code) וסיפק, עבור נשים, מערכת חדשה של חומות. רובינס הפכה למבקרת הפנימית העקבית ביותר של התנועה, והיא מעולם לא ריככה את עמדתה. לגבי הדמות המוערכת ביותר בתחום היא הייתה בוטה: "מוזר לי עד כמה אנשים מוכנים להתעלם מהאפלה המחרידה בעבודתו של קראמב (Crumb)... מה לעזאזל מצחיק באונס ורצח?"

המשפט הזה עלה לה ביוקר. הוא גם ממסגר את כל מה שעשתה לאחר מכן. It Ain't Me, Babe Comix בשנת 1970 ולאחר מכן Wimmen's Comix — שאותו ייסדה במשותף ועבדה עליו במשך עשרים שנה, מ-1972 עד 1992 — לא היו פרויקטים נישתיים. הם היו בנייה של ערוץ הפצה אלטרנטיבי לגוף עבודות שהמיינסטרים והמחתרת דחו כל אחד בדרכו שלו.

עיבודים, וונדר וומן, והמיינסטרים

הקריירה המסחרית שלה התנהלה במקביל. היא עיבדה את הספר Dope של סאקס רומר (Sax Rohmer) עבור Eclipse Comics בין 1981 ל-1983, ואת The Silver Metal Lover של טנית' לי (Tanith Lee) עבור Crown Books ב-1985. היא יצרה את Misty עבור חותם Star Comics של מארוול (Marvel) ב-1985–86 ואת סדרת שמונת הגיליונות California Girls עבור Eclipse ב-1987–88.

בשנת 1986 היא ציירה את The Legend of Wonder Woman, מיני-סדרה בת ארבעה גיליונות שנכתבה על ידי קורט בוסיאק (Kurt Busiek). בשנת 1998 היא כתבה במשותף את הרומן הגרפי Wonder Woman: The Once and Future Story עם קולין דוראן (Colleen Doran), כשהן עוסקות באלימות בתוך המשפחה. בשנת 1990 היא ערכה ותרמה ל-Choices: A Pro-Choice Benefit Comic Anthology עבור הארגון הלאומי לנשים (National Organization for Women), שפורסם תחת חותם ההוצאה העצמי שלה Angry Isis Press. מ-2000 עד 2001 יצרה את GoGirl! עבור Image Comics, חמישה גיליונות על גיבורת-על מתבגרת מהדור השני שעפה. מאוחר יותר כתבה את סדרת הבלשים Honey West עבור Moonstone Books.

ההיסטוריונית

ייתכן שהמחקר יאריך ימים יותר מהקומיקס עצמו. הספר Women and the Comics, שנכתב בשיתוף עם קתרין ירוווד (Catherine Yronwode), הופיע ב-1985; A Century of Women Cartoonists ב-1993; The Great Women Superheroes ב-1996; From Girls to Grrrlz: A History of Women's Comics from Teens to Zines ב-1999; The Great Women Cartoonists ב-2001; Pretty in Ink: North American Women Cartoonists 1896–2013 ב-2013; The Flapper Queens: Women Cartoonists of the Jazz Age ב-2020. ספר הזיכרונות שלה, Last Girl Standing, יצא בהוצאת Fantagraphics ב-2017. בשנים 1993–94 היא הייתה ממייסדות Friends of Lulu, ארגון ללא מטרות רווח לקידום קריאה של נשים והשתתפותן בתעשייה.

התאריך בכותרת המשנה ההיא — 1896 — הוא הטיעון. רובינס לא טענה שנשים צריכות להתקבל לקומיקס. היא תיעדה שהן היו שם מההתחלה ושהן נמחקו.

מדוע טרינה מכונה גאונה

הכישרון המעורב כאן אינו כישרון הציור, והעמדת פנים אחרת לא תחמיא לאיש. רובינס הייתה קריקטוריסטית מקצועית ומוכשרת; הקו שלה לא היה הסיבה שהתחום זוכר אותה. מה שהיה לה היה הבנה מוקדמת ומדויקת באופן יוצא דופן של חוסר מבני — היכולת להסתכל על מדיום ולראות לא מה שיש בו, אלא מה שהוסר ממנו, ולאחר מכן לבנות את המוסדות הנדרשים כדי להחזיר אותו. זיהוי פער הוא דבר נפוץ; רוב האנשים שמבחינים בו כותבים מאמר. רובינס בנתה חותם הוצאה לאור, אנתולוגיה שרצה עשרים שנה, ארגון ללא מטרות רווח, ותיעוד ארכיוני בשבעה ספרים המשתרע בין 1896 ל-2013. זהו פרופיל קוגניטיבי נדיר יותר: זיהוי תבניות המותך יחד עם בניית תשתית.

הטיעון הנגדי הכן: אף מקור אינו מכנה אותה גאונה, והפרסים שלה — פרס Inkpot ב-1977, פרס הישג מיוחד של קומיק-קון סן דייגו ב-1989 על Strip AIDS U.S.A., פרס לולו של השנה ב-1997, 2000 ו-2001, היכל התהילה של קריקטוריסטיות של Friends of Lulu ב-2001, פרס Haxtur ב-2002, היכל התהילה של וויל אייזנר (Will Eisner) ב-2013, פרסי אייזנר ב-2017 ו-2021 — מכירים בתרומה ובקידום נושאים לא פחות מאשר בהישגים אמנותיים. כמה מהם הגיעו מארגון שהיא ייסדה. היא דורגה במקום ה-25 בסקר של CBR משנת 2015 על חמישים יוצרות הקומיקס המובילות, מיקום מכובד אך לא מוביל. הטיעון בעדה הוא לא שהיא ציירה טוב יותר מעמיתיה. הוא שהיא ראתה את צורת ההשמטה ראשונה ועשתה את עבודת הארכיון הלא-זוהרת שאף אחד אחר לא רצה לעשות.

מורשת

רובינס מתה ב-10 באפריל 2024 בסן פרנסיסקו, בגיל שמונים וחמש, לאחר שבץ מוחי. היא הייתה פעילה בתחום הקומיקס במשך חמישים ושמונה שנים, מ-East Village Other ועד היכל התהילה של אייזנר. בן זוגה מזה קרוב לחצי מאה, האמן סטיב ליאלוהא (Steve Leialoha), נותר אחריה, כמו גם בת עם הקריקטוריסט קים דייץ' (Kim Deitch). התחום שאליו נכנסה התייחס לקריקטוריסטיות כאל חריגה. התחום שעזבה מתייחס להיעדרן כדבר הדורש הסבר — בעיקר משום שהיא הקדישה ארבעים שנה לאיסוף הראיות.