טוני מוריסון

טוני מוריסון

קלואי אנתוני וופורד "טוני" מוריסון (נולדה בשם קלואי ארדליה וופורד; 18 בפברואר 1931 – 5 באוגוסט 2019) הייתה סופרת ועורכת אמריקאית. היא זכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1993. הרומן הראשון שלה, "העין הכי כחולה" (The Bluest Eye), פורסם בשנת 1970. הרומן שזכה לשבחי הביקורת "שיר של שלמה" (Song of Solomon) (1977) הביא לה הכרה לאומית והוא זכה בפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי. בשנת 1988, מוריסון זכתה בפרס פוליצר על ספרה "חמדת" (Beloved) (1987). כמה מיצירותיה הבולטות האחרות כוללות את "סולה" (Sula) (1973) ו-"רצ'יטטיף" (Recitatif) (1983).

מוריסון נולדה וגדלה בלוריין, אוהיו, וסיימה את לימודיה באוניברסיטת הווארד (Howard University) בשנת 1953 עם תואר ראשון באנגלית. מוריסון קיבלה תואר שני בספרות אמריקאית מאוניברסיטת קורנל (Cornell University) בשנת 1955. ב-1957 חזרה לאוניברסיטת הווארד, נישאה, והביאה לעולם שני ילדים לפני שהתגרשה בשנת 1964. בסוף שנות ה-60 הפכה מוריסון לעורכת הספרות השחורה הראשונה בהוצאת רנדום האוס (Random House) בניו יורק. היא בנתה לעצמה מוניטין כסופרת במהלך שנות ה-70 וה-80. הרומן שלה "חמדת" עובד לסרט קולנוע בשנת 1998. יצירותיה של מוריסון זוכות לשבחים על התמודדותן עם ההשלכות הקשות של הגזענות בארצות הברית ועם החוויה האפרו-אמריקאית.

הקרן הלאומית למדעי הרוח (National Endowment for the Humanities) בחרה במוריסון להרצאת ג'פרסון, הכבוד הגבוה ביותר של הממשל הפדרלי בארצות הברית להישגים במדעי הרוח, בשנת 1996. באותה שנה זכתה במדליית הקרן הלאומית לספרים על תרומה מכובדת לספרות האמריקאית. הנשיא ברק אובמה העניק לה את מדליית החירות הנשיאותית ב-29 במאי 2012. היא קיבלה את פרס PEN/סול בלו (PEN/Saul Bellow Award) על הישגים בספרות האמריקאית בשנת 2016. מוריסון נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים בשנת 2020.

שנים מוקדמות

טוני מוריסון נולדה בשם קלואי ארדליה וופורד, השנייה מבין ארבעה ילדים למשפחה שחורה ממעמד הפועלים, בלוריין, אוהיו, מערבית לקליבלנד, לראמה (לבית ויליס) וג'ורג' וופורד. אמה נולדה בגרינוויל, אלבמה, ועברה צפונה עם משפחתה כילדה. היא הייתה עקרת בית וחברה אדוקה בכנסייה המתודיסטית האפיסקופלית האפריקאית. ג'ורג' וופורד גדל בקרטרסוויל, ג'ורג'יה. כאשר וופורד היה בן 15 בערך, קבוצה של לבנים ביצעה לינץ' בשני אנשי עסקים אפרו-אמריקאים שחיו ברחוב שלו. מוריסון אמרה מאוחר יותר: "הוא מעולם לא סיפר לנו שהוא ראה גופות. אבל הוא ראה אותן. ואני חושבת שזה היה טראומטי מדי עבורו". זמן קצר לאחר הלינץ', ג'ורג' וופורד עבר לעיירה המשולבת גזעית לוריין, אוהיו, בתקווה להימלט מהגזענות ולהבטיח תעסוקה רווחית בכלכלה התעשייתית המשגשגת של אוהיו. הוא עבד בעבודות מזדמנות וכרתך עבור תאגיד הפלדה האמריקאי (U.S. Steel). בראיון מ-2015 אמרה מוריסון שאביה, שסבל מטראומה מחוויות הגזענות שלו, שנא לבנים כל כך עד שלא הרשה להם להיכנס לביתם.

כשמוריסון הייתה בת שנתיים בערך, בעל הבית של משפחתה הצית את הבית שבו חיו, בעודם בבית, מכיוון שהוריה לא יכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה. משפחתה הגיבה למה שהיא כינתה "צורה מוזרה של רוע" בצחוק על בעל הבית במקום לשקוע בייאוש. מוריסון אמרה מאוחר יותר שתגובת משפחתה הדגימה כיצד לשמור על יושרה ולתבוע את חייך נוכח מעשים של "גסות רוח מונומנטלית".

הוריה של מוריסון החדירו בה תחושת מורשת ושפה באמצעות סיפור מעשיות מסורתיות אפרו-אמריקאיות, סיפורי רוחות ושירת שירים. היא נהגה לקרוא לעיתים קרובות כילדה; בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי.

מוריסון הפכה לקתולית בגיל 12 ואימצה את שם הטבילה אנתוני (על שם אנתוני הקדוש מפדובה), מה שהוביל לכינויה, טוני. בזמן לימודיה בתיכון לוריין, היא הייתה בנבחרת הדיבייט, בצוות ספר המחזור ובמועדון הדרמה.

קריירה

### בגרות, שנות הווארד וקורנל, וקריירת עריכה: 1949–1975

בשנת 1949, היא נרשמה לאוניברסיטת הווארד בוושינגטון די.סי., והייתה השנייה מבין אחיה שלמדה בקולג', בחיפוש אחר חברתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים. בתחילה סטודנטית בתוכנית הדרמה בהווארד, היא למדה תיאטרון עם מורי דרמה ידועים כמו אן קוק ריד ואוון דודסון. במהלך שהותה בהווארד נתקלה לראשונה במסעדות ובאוטובוסים מופרדים גזעית. היא סיימה את לימודיה ב-1953 עם תואר ראשון באנגלית ומקצוע משני בלימודים קלאסיים, והייתה יכולה לעבוד עם חברים מרכזיים בתקופת הרנסאנס של הארלם כמו אלן לוק וסטרלינג בראון. בנוסף, היא השתתפה בקבוצת התיאטרון של האוניברסיטה, הידועה בשם "הווארד פליירס" (Howard Players), שם הייתה לה ההזדמנות לנסוע לדרום ארצות הברית, שהייתה חוויה מכוננת בחייה.

מוריסון המשיכה לתואר שני באמנויות בשנת 1955 מאוניברסיטת קורנל באית'קה, ניו יורק. התזה שלה לתואר שני נקראה "הטיפול בניכור אצל וירג'יניה וולף וויליאם פוקנר". היא לימדה אנגלית, תחילה באוניברסיטת טקסס סאות'רן ביוסטון בין 1955 ל-1957, ולאחר מכן באוניברסיטת הווארד במשך שבע השנים הבאות. בזמן שלימדה בהווארד, פגשה את הרולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני, לו נישאה ב-1958. בנם הראשון נולד ב-1961 והיא הייתה בהריון עם בנם השני כשהיא והרולד התגרשו ב-1964.

לאחר גירושיה ולידת בנה סלייד ב-1965, החלה מוריסון לעבוד כעורכת ב-L. W. Singer, חטיבת ספרי לימוד של המוציא לאור רנדום האוס, בסירקיוז, ניו יורק. שנתיים לאחר מכן, היא עברה לרנדום האוס בניו יורק, שם הפכה לעורכת הבכירה השחורה הראשונה שלהם במחלקת הסיפורת.

בתפקיד זה, מוריסון מילאה תפקיד חיוני בהבאת הספרות השחורה למיינסטרים. אחד הספרים הראשונים שעבדה עליהם היה "ספרות אפריקאית עכשווית" (Contemporary African Literature) (1972), אוסף שכלל יצירות של סופרים ניגרים וולה סוינקה, צ'ינואה אצ'בה, והמחזאי הדרום אפריקאי אתול פוגארד. היא טיפחה דור חדש של סופרים אפרו-אמריקאים, כולל המשוררת והסופרת טוני קייד במברה, האקטיביסטית הרדיקלית אנג'לה דייוויס, חבר הפנתרים השחורים יואי ניוטון והסופרת גיי ג'ונס, שאת כתיבתה גילתה מוריסון. היא גם הוציאה לאור את האוטוביוגרפיה משנת 1975 של אלוף האיגרוף גלוי הלב מוחמד עלי, "הגדול מכולם: הסיפור שלי" (The Greatest: My Own Story). בנוסף, היא פרסמה וקידמה את עבודתו של הנרי דומאס, סופר ומשורר לא מוכר שביום מותו ב-1968 נורה למוות על ידי קצין בטוח ברכבת התחתית של ניו יורק.

בין ספרים אחרים שמוריסון פיתחה וערכה נמצא "הספר השחור" (The Black Book) (1974), אנתולוגיה של תצלומים, איורים, מאמרים ומסמכים של חיים שחורים בארצות הברית מתקופת העבדות ועד שנות ה-20. רנדום האוס לא הייתה בטוחה לגבי הפרויקט, אך פרסומו זכה לקבלת פנים טובה. אלווין בים סקר את האנתולוגיה עבור ה"קליבלנד פליין דילר", וכתב: "עורכים, כמו סופרים, הם בעלי פרי דמיונם – ספרים שהם הוגים ומביאים לחיים מבלי לשים את שמם על דף השער. לגברת מוריסון יש אחד כזה בחנויות עכשיו, ומגזינים וניוזלטרים בתעשיית ההוצאה לאור נלהבים, ואומרים שהוא ייחטף כמו לחמניות חמות."

### כתיבה והוראה ראשונות, 1970–1986

מוריסון החלה לכתוב סיפורת כחלק מקבוצה לא פורמלית של משוררים וסופרים באוניברסיטת הווארד שנפגשו כדי לדון בעבודתם. היא השתתפה בפגישה אחת עם סיפור קצר על ילדה שחורה שערגה לעיניים כחולות. מאוחר יותר פיתחה מוריסון את הסיפור כרומן הראשון שלה, "העין הכי כחולה", כשהיא קמה בכל בוקר ב-4 לפנות בוקר כדי לכתוב, בעוד שהיא מגדלת שני ילדים לבדה.

"העין הכי כחולה" פורסם על ידי הולט, ריינהרט ו-וינסטון בשנת 1970, כאשר מוריסון הייתה בת 39. הוא נסקר באהדה ב"ניו יורק טיימס" על ידי ג'ון לאונרד, ששיבח את סגנון הכתיבה של מוריסון כ"פרוזה כה מדויקת, כה נאמנה לדיבור וכה טעונה בכאב ופליאה שהרומן הופך לשירה ... אבל 'העין הכי כחולה' הוא גם היסטוריה, סוציולוגיה, פולקלור, סיוט ומוזיקה". הרומן לא נמכר היטב בהתחלה, אך אוניברסיטת העיר ניו יורק הכניסה את "העין הכי כחולה" לרשימת הקריאה של מחלקת הלימודים השחורים החדשה שלה, וכך עשו גם מכללות אחרות, מה שהגדיל את המכירות. הספר גם הביא את מוריסון לתשומת לבו של העורך המוערך רוברט גוטליב ב-Knopf, הוצאת בת של רנדום האוס. גוטליב ערך מאוחר יותר את כל הרומנים של מוריסון מלבד אחד.

בשנת 1975, הרומן השני של מוריסון "סולה" (1973), על חברות בין שתי נשים שחורות, היה מועמד לפרס הספר הלאומי. הרומן השלישי שלה, "שיר של שלמה" (1977), עוקב אחר חייו של מייקון "מילקמן" דד השלישי, מלידה ועד בגרות, כשהוא מגלה את מורשתו. רומן זה הביא לה הכרה לאומית, בהיותו בחירה מרכזית של מועדון הספר של החודש, הרומן הראשון של סופר שחור שנבחר כך מאז "בן יליד" (Native Son) של ריצ'רד רייט ב-1940. "שיר של שלמה" זכה גם בפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי.

בטקסי הסיום של שנת 1979, העניקה מכללת ברנרד (Barnard College) למוריסון את הכבוד הגבוה ביותר שלה, מדליית ההצטיינות של ברנרד.

מוריסון נתנה לרומן הבא שלה, "זפת לתינוק" (Tar Baby) (1981), רקע עכשווי. בו, דוגמנית אופנה אובססיבית למראה, ג'דין, מתאהבת בסון, נווד חסר פרוטה שמרגיש בנוח עם היותו שחור.

בהתפטרותה מרנדום האוס ב-1983, עזבה מוריסון את עולם ההוצאה לאור כדי להקדיש זמן רב יותר לכתיבה, בעוד שהיא חיה בבית סירה שהוסב למגורים על נהר ההדסון בניאק, ניו יורק. היא לימדה אנגלית בשני סניפים של האוניברסיטה הממלכתית של ניו יורק (SUNY) ובקמפוס ניו ברונסוויק של אוניברסיטת ראטגרס. ב-1984 היא מונתה לקתדראת אלברט שווייצר באוניברסיטת אולבני, SUNY.

המחזה הראשון של מוריסון, "אמט החולם" (Dreaming Emmett), עוסק ברצח של הנער השחור אמט טיל על ידי גברים לבנים בשנת 1955. המחזה הוזמן על ידי מכון הכותבים של מדינת ניו יורק באוניברסיטה הממלכתית של ניו יורק באולבני, שם לימדה באותה עת. הוא הופק ב-1986 על ידי תיאטרון הקפיטול רפרטואר ובוים על ידי גילברט מוזס. מוריסון הייתה גם פרופסור אורח במכללת בארד (Bard College) בין 1986 ל-1988.

### טרילוגיית "חמדת" ופרס נובל: 1987–1998

בשנת 1987 פרסמה מוריסון את הרומן המפורסם ביותר שלה, "חמדת". הוא נכתב בהשראת סיפורה האמיתי של אישה אפרו-אמריקאית משועבדת, מרגרט גארנר, שסיפורה גילתה מוריסון בעת עריכת "הספר השחור". גארנר ברחה מהעבדות אך נרדפה על ידי ציידי עבדים. כשהיא עומדת בפני חזרה לעבדות, הרגה גארנר את בתה בת השנתיים אך נתפסה לפני שהספיקה להרוג את עצמה. הרומן של מוריסון מדמיין את התינוקת המתה חוזרת כרוח רפאים, "חמדת", כדי לרדוף את אמה ומשפחתה.

"חמדת" היה הצלחה ביקורתית ורב-מכר במשך 25 שבועות. מבקרת הספרים של "הניו יורק טיימס", מיצ'יקו קקוטני, כתבה שהסצנה שבה האם הורגת את תינוקתה היא "כה אכזרית ומטרידה עד שהיא נראית כמעוותת את הזמן לפני ואחרי לכדי קו גורל אחד בלתי מעורער". הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כתבה בסקירה ל"ניו יורק טיימס": "הרב-גוניות והטווח הטכני והרגשי של גב' מוריסון נראים כחסרי גבולות. אם היו ספקות לגבי מעמדה כסופרת אמריקאית דגולה, של דורה או של כל דור אחר, 'חמדת' יניח להם."

כמה מבקרים קטלו את "חמדת". המבקר החברתי השמרני האפרו-אמריקאי סטנלי קראוץ', למשל, התלונן בסקירתו ב-"ניו ריפבליק" שהרומן "נקרא ברובו כמו מלודרמה הקשורה ליומרות המבניות של מיני-סדרה", וכי מוריסון "קוטעת ללא הרף את הנרטיב שלה עם פרסומות אידיאולוגיות דביקות".

למרות השבחים הרבים באופן כללי, "חמדת" לא הצליח לזכות בפרס הספר הלאומי היוקרתי או בפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי. ארבעים ושמונה מבקרים וסופרים שחורים, ביניהם מאיה אנג'לו, מחו על ההשמטה בהצהרה ש"הניו יורק טיימס" פרסם ב-24 בינואר 1988. "למרות המעמד הבינלאומי של טוני מוריסון, היא עדיין לא קיבלה את ההכרה הלאומית שחמש יצירות הסיפורת הגדולות שלה ראויות לה לחלוטין", הם כתבו. חודשיים לאחר מכן, "חמדת" זכה בפרס פוליצר לסיפורת. הוא זכה גם בפרס הספר של אניספילד-וולף.

"חמדת" הוא הראשון מבין שלושה רומנים על אהבה והיסטוריה אפרו-אמריקאית, המכונים לעיתים "טרילוגיית חמדת". מוריסון אמרה שהם נועדו להיקרא יחד, והסבירה: "החיבור הרעיוני הוא החיפוש אחר האהוב – החלק של העצמי שהוא אתה, ואוהב אותך, ותמיד שם בשבילך". הרומן השני בטרילוגיה, "ג'אז", יצא ב-1992. מסופר בשפה המחקה את המקצבים של מוזיקת הג'אז, הרומן עוסק במשולש אהבה במהלך הרנסאנס של הארלם בניו יורק. לפי לין אינס, "מוריסון ביקשה לשנות לא רק את התוכן והקהל לסיפורת שלה; רצונה היה ליצור סיפורים שניתן להתעכב עליהם ולהתענג עליהם, לא 'להיצרך ולהיבלע כמו מזון מהיר', ובמקביל להבטיח שלסיפורים אלו ולדמויותיהם יהיה בסיס היסטורי ותרבותי חזק."

בשנת 1992, מוריסון פרסמה גם את ספרה הראשון לביקורת ספרותית, "משחקת בחשיכה: לבנות והדמיון הספרותי" (Playing in the Dark: Whiteness and the Literary Imagination) (1992), בחינה של הנוכחות האפרו-אמריקאית בספרות האמריקאית הלבנה. (ב-2016 ציין מגזין "טיים" ש"משחקת בחשיכה" היה בין הטקסטים המוקצים ביותר של מוריסון בקמפוסים של מכללות בארצות הברית, יחד עם כמה מהרומנים שלה והרצאת פרס נובל שלה מ-1993.) לין אינס כתבה בהספד על מוריסון ב"גרדיאן", "סדרת הרצאות מאסי שלה בהרווארד מ-1990 פורסמה כ'משחקת בחשיכה: לבנות והדמיון הספרותי' (1992), וחוקרת את הבנייתה של 'נוכחות ופרסונות אפריקאיות לא-לבנות' ביצירותיהם של פו, הות'ורן, מלוויל, קאת'ר והמינגוויי, בטענה ש'כולנו נותרנו חסרים כאשר הביקורת נשארת מנומסת מדי או מפוחדת מדי מכדי להבחין בחושך משבש מול עיניה'."

לפני פרסום הרומן השלישי בטרילוגיית "חמדת", הוענק למוריסון פרס נובל לספרות ב-1993. הציטוט שיבח אותה כסופרת "שברומנים המאופיינים בכוח חזוני ומשמעות פואטית, מעניקה חיים להיבט מהותי של המציאות האמריקאית". היא הייתה האישה השחורה הראשונה מכל לאום שזכתה בפרס. בנאום הקבלה שלה אמרה מוריסון: "אנחנו מתים. אולי זו משמעות החיים. אבל אנחנו עושים שפה. אולי זה קנה המידה של חיינו."

בהרצאת נובל שלה, דיברה מוריסון על כוחו של הסיפור. כדי להבהיר את הנקודה שלה, היא סיפרה סיפור. היא דיברה על אישה שחורה, זקנה ועיוורת שקבוצת צעירים ניגשת אליה. הם דורשים ממנה, "האם אין הקשר לחיים שלנו? אין שיר, אין ספרות, אין שיר מלא בוויטמינים, אין היסטוריה הקשורה לחוויה שאת יכולה להעביר כדי לעזור לנו להתחיל חזק? ... תחשבי על החיים שלנו ותגירי לנו את העולם המפורט שלך. תמציאי סיפור."

מוריסון קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד לספרות מאוניברסיטת הווארד במהלך חגיגות יום הצ'רטר ב-1995. לאחר הטקס, היא נשאה את הנאום "הפתרון הראשון", שקטעים ממנו פורסמו מאוחר יותר כמאמר תחת הכותרת "גזענות ופשיזם". הנאום דן באיום המתמשך של הפשיזם על הדמוקרטיה, שלדבריה עושה פריצות דרך באמצעות סדרה של עשרה צעדים. החוקרת דנה א. ויליאמס כותבת שמוריסון מציגה את הטיעון שגזענות "היא אסטרטגיה המשמשת כדי לעורר פחד ולתמוך בהיררכיות מפוברקות כמו פשיזם".

בשנת 1996, הקרן הלאומית למדעי הרוח בחרה במוריסון להרצאת ג'פרסון, הכבוד הגבוה ביותר של הממשל הפדרלי בארצות הברית ל"הישג אינטלקטואלי מכובד במדעי הרוח". הרצאתה של מוריסון, שכותרתה "עתיד הזמן: ספרות וציפיות מופחתות", החלה באמירה: "נראה שלזמן אין עתיד". היא הזהירה מפני שימוש לרעה בהיסטוריה כדי להפחית ציפיות מהעתיד. מוריסון זכתה גם במדליית הקרן הלאומית לספרים לשנת 1996 על תרומה מכובדת לספרות האמריקאית, המוענקת לסופר "שהעשיר את המורשת הספרותית שלנו לאורך חיים של שירות, או גוף יצירה".

הרומן השלישי בטרילוגיית "חמדת" שלה, "גן עדן" (Paradise), על תושבי עיירה שחורה כולה, יצא ב-1997. בשנה שלאחר מכן הופיעה מוריסון על שער מגזין "טיים", ובכך הפכה לסופרת הסיפורת השנייה בלבד ולסופר הסיפורת השחור השני בלבד שהופיעו על מה שהיה אולי שער המגזין האמריקאי המשמעותי ביותר של התקופה.

### "חמדת" על המסך ו-"אפקט אופרה"

גם ב-1998 יצא העיבוד הקולנועי ל"חמדת", בבימויו של ג'ונתן דמי ובשיתוף הפקתה של אופרה וינפרי, שהקדישה עשר שנים להבאתו למסך. וינפרי גם מככבת בתפקיד הראשי, סיטי, לצד דני גלובר כמאהבה של סיטי, פול ד', ותאנדי ניוטון כחמדת.

הסרט נכשל בקופות. סקירה ב"אקונומיסט" קבעה ש"רוב הקהל אינו להוט לסבול כמעט שלוש שעות של סרט מוחי עם עלילה מקורית הכוללת נושאים על-טבעיים, רצח, אונס ועבדות". מבקרת הקולנוע ג'אנט מסלין, בסקירתה ב"ניו יורק טיימס" "אין שלום ממורשת אכזרית", כינתה אותו "עיבוד מהפנט ומרגש עמוקות לרומן של טוני מוריסון. ... ציר המרכז שלו הוא כמובן אופרה וינפרי, שהיה לה את הכוח והראייה קדימה להביא את 'חמדת' למסך ויש לה את הנוכחות הדרמטית כדי להחזיק את זה יחד". מבקר הקולנוע רוג'ר איברט הציע ש"חמדת" אינו סיפור רפאים בז'אנר אלא שהעל-טבעי שימש כדי לחקור סוגיות עמוקות יותר ולמבנה הלא-ליניארי של סיפורה של מוריסון הייתה מטרה.

בשנת 1996, מנחת תוכניות האירוח בטלוויזיה אופרה וינפרי בחרה ב"שיר של שלמה" עבור מועדון הספרים שהשיקה לאחרונה, שהפך לפינה פופולרית ב"תוכנית של אופרה וינפרי". ממוצע של 13 מיליון צופים צפו בקטעי מועדון הספרים של התוכנית. כתוצאה מכך, כאשר וינפרי בחרה ברומן המוקדם ביותר של מוריסון "העין הכי כחולה" בשנת 2000, הוא מכר עוד 800,000 עותקים בכריכה רכה. ג'ון יאנג כתב ב-African American Review ב-2001 שהקריירה של מוריסון חוותה את הדחיפה של "אפקט אופרה, ... המאפשר למוריסון להגיע לקהל רחב ופופולרי."

וינפרי בחרה בסך הכל בארבעה מהרומנים של מוריסון במשך שש שנים, מה שהעניק ליצירותיה של מוריסון דחיפה במכירות גדולה יותר מזו שקיבלו מזכייתה בפרס נובל ב-1993. הסופרת הופיעה גם שלוש פעמים בתוכנית של וינפרי. וינפרי אמרה, "לכל אלה ששאלו את השאלה 'שוב טוני מוריסון?'... אני אומרת בוודאות שלא היה מועדון הספרים של אופרה ללא האישה הזו שבחרה לחלוק את אהבתה למילים עם העולם". מוריסון כינתה את מועדון הספרים "מהפכת קריאה".

### ראשית המאה ה-21

מוריסון המשיכה לחקור צורות אמנות שונות, כגון מתן טקסטים לפרטיטורות מקוריות של מוזיקה קלאסית. היא שיתפה פעולה עם אנדרה פרווין במחזור השירים "דבש ורחוב" (Honey and Rue), שהוקרן בבכורה עם קתלין באטל בינואר 1992, וב-"ארבעה שירים" (Four Songs), שהוקרן בבכורה בקרנגי הול עם סילביה מקנייר בנובמבר 1994. גם "שיחה מתוקה: ארבעה שירים על טקסט" (Sweet Talk: Four Songs on Text) ו-"רוחות בבאר" (Spirits In the Well) (1997) נכתבו עבור ג'סי נורמן עם מוזיקה מאת ריצ'רד דניאלפור, ולצד מאיה אנג'לו וקלאריסה פינקולה אסטס, מוריסון סיפקה את הטקסט עבור המלחינה ג'ודית וייר ב-"אישה.חיים.שיר" (woman.life.song) שהוזמן על ידי קרנגי הול עבור ג'סי נורמן, שהוקרן בבכורה באפריל 2000.

מוריסון חזרה לסיפור חייה של מרגרט גארנר, הבסיס לרומן שלה "חמדת", כדי לכתוב את הליברית לאופרה חדשה, "מרגרט גארנר". הושלמה ב-2002, עם מוזיקה מאת ריצ'רד דניאלפור, האופרה הוקרנה בבכורה ב-7 במאי 2005 בבית האופרה של דטרויט עם דניס גרייבס בתפקיד הראשי. "אהבה" (Love), הרומן הראשון של מוריסון מאז "גן עדן", יצא ב-2003. בשנת 2004, היא חיברה ספר ילדים בשם "זכור" (Remember) כדי לציין את יום השנה ה-50 להחלטת בית המשפט העליון בתיק בראון נגד מועצת החינוך ב-1954 שהכריזה על בתי ספר ציבוריים מופרדים גזעית כבלתי חוקתיים.

בין 1997 ל-2003, מוריסון הייתה פרופסורית חוץ על שם אנדרו ד. וייט באוניברסיטת קורנל.

בשנת 2004, מוריסון הוזמנה על ידי מכללת וולסלי (Wellesley College) לשאת את נאום הסיום, שתואר כ"אחד מנאומי הסיום הגדולים בכל הזמנים וקונטרה-פואנטה אמיצה לכל הז'אנר".

ביוני 2005, אוניברסיטת אוקספורד העניקה למוריסון תואר דוקטור לשם כבוד לספרות.

באביב 2006, מוסף הספרים של "הניו יורק טיימס" הכתיר את "חמדת" כיצירת הסיפורת האמריקאית הטובה ביותר שפורסמה ב-25 השנים הקודמות, כפי שנבחר על ידי מבחר של סופרים בולטים, מבקרי ספרות ועורכים. במאמרו על הבחירה, "בחיפוש אחר הטוב ביותר", אמר המבקר א. או. סקוט: "כל תוצאה אחרת הייתה מפתיעה מכיוון שהרומן של מוריסון החדיר את עצמו לקאנון האמריקאי בצורה מלאה יותר מכל אחד מיריביו הפוטנציאליים. במהירות מדהימה, 'חמדת' הפך, פחות מ-20 שנה לאחר פרסומו, למצרך יסוד בתוכנית הלימודים הספרותית של הקולג', כלומר לקלאסיקה. ניצחון זה עומד בקנה אחד עם השאיפה שלו, שכן כוונתה של מוריסון בכתיבתו הייתה בדיוק להרחיב את הטווח של הספרות האמריקאית הקלאסית, להיכנס, כאישה שחורה חיה, לחברתם של גברים לבנים מתים כמו פוקנר, מלוויל, הות'ורן וטויין."

בנובמבר 2006, מוריסון ביקרה במוזיאון הלובר בפריז בתור השנייה בתוכנית ה-"Grand Invité" שלה כדי לאצור כאורחת סדרת אירועים של חודש ברחבי האמנויות בנושא "ביתו של הזר", שעליו אמר "הניו יורק טיימס": "בניצול התרבות האפרו-אמריקאית שלה, גב' מוריסון להוטה לזקוף לזכותם של 'זרים' את העשרת המדינות שבהן הם מתיישבים."

הרומן של מוריסון "חסד" (A Mercy), שיצא ב-2008, מתרחש במושבות וירג'יניה של 1682. דיאן ג'ונסון, בסקירתה ב"ואניטי פייר", כינתה את "חסד" "סיפור פואטי, חזוני, מהפנט שלוכד, בעריסה של הבעיות והמתחים הנוכחיים שלנו, את קללת הלידה שהוטלה עלינו אז על ידי השבטים האינדיאניים, האפריקאים, ההולנדים, הפורטוגזים והאנגלים שהתחרו על דריסת רגל בעולם החדש מול נוף עוין והטבע הטרגי במהותו של החוויה האנושית."

### שנות פרינסטון

מ-1989 ועד פרישתה ב-2006, החזיקה מוריסון בקתדראת רוברט פ. גוהן במדעי הרוח באוניברסיטת פרינסטון. היא אמרה שהיא לא חשבה הרבה על סופרי סיפורת מודרניים שמתייחסים לחייהם האישיים במקום להמציא חומר חדש, והיא נהגה לומר לסטודנטים שלה לכתיבה יוצרת, "אני לא רוצה לשמוע על החיים הקטנים שלכם, אוקיי?". כשהיא מקיימת את מה שהטיפה לו, היא בחרה שלא לכתוב על חייה בספר זיכרונות או אוטוביוגרפיה.

אף על פי שהתבססה בתוכנית לכתיבה יוצרת בפרינסטון, מוריסון לא הציעה באופן קבוע סדנאות כתיבה לסטודנטים לאחר סוף שנות ה-90, עובדה שזיכתה אותה בביקורת מסוימת. במקום זאת, היא הגתה ופיתחה את ה"פרינסטון אטלייה" (Princeton Atelier), תוכנית המפגישה סטודנטים עם סופרים ואמני במה. יחד, הסטודנטים והאמנים מפיקים יצירות אמנות המוצגות לציבור לאחר סמסטר של שיתוף פעולה.

בהשראת האוצרות שלה במוזיאון הלובר, חזרה מוריסון לפרינסטון בסתיו 2008 כדי להוביל סמינר קטן, שגם הוא נקרא "ביתו של הזר".

ב-17 בנובמבר 2017, אוניברסיטת פרינסטון הקדישה את היכל מוריסון (בניין שנקרא בעבר וסט קולג') לכבודה.

### שנים אחרונות: 2010–2019

במאי 2010, הופיעה מוריסון ב-PEN World Voices לשיחה עם מרלן ואן ניקרק וקוואמי אנתוני אפיה על ספרות דרום אפריקאית ובמיוחד על הרומן של ואן ניקרק מ-2004 "אגאט" (Agaat).

מוריסון כתבה ספרים לילדים עם בנה הצעיר, סלייד מוריסון, שהיה צייר ומוזיקאי. סלייד מת מסרטן הלבלב ב-22 בדצמבר 2010, בגיל 45, כשהרומן של מוריסון "בית" (Home) (2012) היה חצי גמור.

במאי 2011, קיבלה מוריסון תואר דוקטור לשם כבוד לספרות מאוניברסיטת ראטגרס–ניו ברונסוויק. במהלך טקס הסיום, היא נשאה נאום על "מרדף אחר חיים, חירות, משמעות, יושרה ואמת".

בשנת 2011, עבדה מוריסון עם במאי האופרה פיטר סלרס והזמרת-יוצרת המאלית רוקיה טראורה על "דזדמונה" (Desdemona), כשהיא נוקטת במבט רענן על הטרגדיה של ויליאם שייקספיר "אותלו". השלישייה התמקדה במערכת היחסים בין אשתו של אותלו דזדמונה לבין האומנת האפריקאית שלה, ברברי, שאליה מתייחסים רק בקצרה אצל שייקספיר. המחזה, שילוב של מילים, מוזיקה ושירה, הוקרן בבכורה בווינה ב-2011.

מוריסון הפסיקה לעבוד על הרומן האחרון שלה כשבנה מת ב-2010, והסבירה מאוחר יותר, "הפסקתי לכתוב עד שהתחלתי לחשוב, הוא ממש יתעצבן אם הוא יחשוב שהוא גרם לי להפסיק. 'בבקשה, אמא, אני מת, תוכלי להמשיך...?'"

היא השלימה את "בית" והקדישה אותו לבנה סלייד. פורסם ב-2012, זהו סיפורו של ותיק מלחמת קוריאה בארצות הברית המופרדת של שנות ה-50 שמנסה להציל את אחותו מניסויים רפואיים אכזריים מידיו של רופא לבן.

באוגוסט 2012, מכללת אוברלין (Oberlin College) הפכה לבסיס הבית של אגודת טוני מוריסון, אגודה ספרותית בינלאומית שנוסדה ב-1993, המוקדשת למחקר אקדמי של עבודתה של מוריסון.

הרומן האחד-עשר של מוריסון, "אלוהים יעזור לילד" (God Help the Child), פורסם ב-2015. הוא עוקב אחר ברייד, מנהלת בתעשיית האופנה והיופי שאמה התעללה בה כילדה על היותה בעלת עור כהה, טראומה שהמשיכה לרדוף את ברייד.

מוריסון הייתה חברת הוועדה המייעצת לעורכים של "הניישן" (The Nation), מגזין שהחל ב-1865 על ידי מבטלי עבדות צפוניים.

חיים אישיים

בזמן שלימדה באוניברסיטת הווארד בין 1957 ל-1964, היא פגשה את הרולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני, לו נישאה ב-1958. היא אימצה את שם משפחתו, ונודעה כטוני מוריסון. בנם הראשון, הרולד פורד, נולד ב-1961. היא הייתה בהריון כשהיא והרולד התגרשו ב-1964.

בנה השני, סלייד קווין מוריסון, נולד ב-1965; הוא מת מסרטן הלבלב ב-22 בדצמבר 2010, כשהמוריסון הייתה באמצע כתיבת הרומן שלה "בית". היא הפסיקה את העבודה על הרומן למספר חודשים לפני שהשלימה אותו; הוא פורסם ב-2012.

מוות

מוריסון מתה במרכז הרפואי מונטיפיור ברובע הברונקס, ניו יורק, ב-5 באוגוסט 2019, בגיל 88, מסיבוכים של דלקת ריאות.

בעקבות ההודעה על מותה, ניתנו מחוות רבות, כולל על ידי קלרה פארמר, מנהלת ההוצאה לאור של Chatto & Windus, המוציאה לאור של מוריסון בבריטניה, שאמרה: "טוני מוריסון שינתה את הדרך שבה ספר יכול להיכתב ופתחה דלתות לאחרים עם הפרובוקציה שלה ש'אם יש ספר שאתה רוצה לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב, אז אתה חייב לכתוב אותו'."

מחווה לזכרה נערכה ב-21 בנובמבר 2019, בקתדרלת סנט ג'ון האלוהי בשכונת מורנינגסייד הייטס במנהטן שבניו יורק. על מוריסון ספדו, בין היתר, אופרה וינפרי, אנג'לה דייוויס, מייקל אונדאטייה, דיוויד רמניק, פראן ליבוביץ, טה-נהסי קואטס ואדווידג' דאנטיקה. סקסופוניסט הג'אז דיוויד מאריי ביצע מחווה מוזיקלית.

פוליטיקה, קבלה ספרותית ומורשת

### פוליטיקה

מוריסון דיברה בגלוי על פוליטיקה אמריקאית ויחסי גזע.

בכתיבה על הדחת ביל קלינטון ב-1998, היא טענה שמאז וייטווטר, ביל קלינטון זכה ליחס לא הוגן באותו אופן שבו זוכים לעיתים קרובות אנשים שחורים:

> לפני שנים, באמצע חקירת וייטווטר, שמעו את הלחשושים הראשונים: על אף העור הלבן, זהו הנשיא השחור הראשון שלנו. שחור יותר מכל אדם שחור ממשי שיכול להיבחר אי פעם במהלך חיי ילדינו. אחרי הכל, קלינטון מציג כמעט כל טרופ של שחורות: משק בית חד-הורי, נולד עני, מעמד פועלים, מנגן בסקסופון, ילד מארקנסו שאוהב מקדונלד'ס ואוכל זבל.

הביטוי "הנשיא השחור הראשון שלנו" אומץ כחיובי על ידי תומכי ביל קלינטון. כאשר השדולה השחורה של הקונגרס כיבדה את הנשיא לשעבר בארוחת הערב שלה בוושינגטון די.סי., ב-29 בספטמבר 2001, למשל, חברת הקונגרס אדי ברניס ג'ונסון (דמוקרטית מטקסס), היושבת ראש, אמרה לקהל שקלינטון "נקט בכל כך הרבה יוזמות שהוא גרם לנו לחשוב במשך זמן מה שבחרנו בנשיא השחור הראשון".

בהקשר של קמפיין הבחירות המקדימות הדמוקרטיות ב-2008, הצהירה מוריסון למגזין "טיים": "אנשים לא הבינו את הביטוי הזה. גיניתי את הדרך שבה התייחסו לנשיא קלינטון, vis-à-vis (ביחס ל-) שערוריית המין שהקיפה אותו. אמרתי שמתייחסים אליו כמו לשחור ברחוב, כבר אשם, כבר עבריין. אין לי מושג מה האינסטינקטים האמיתיים שלו, במונחים של גזע". בתחרות הפריימריז הדמוקרטית למירוץ לנשיאות ב-2008, מוריסון תמכה בסנאטור ברק אובמה על פני הסנאטורית הילרי קלינטון, אם כי הביעה הערצה וכבוד כלפי האחרונה. כשניצח, אמרה מוריסון שהיא הרגישה אמריקאית בפעם הראשונה. היא אמרה, "הרגשתי פטריוטית בעוצמה רבה כשנסעתי להשבעה של ברק אובמה. הרגשתי כמו ילדה."

באפריל 2015, כשדיברה על מותם של מייקל בראון, אריק גארנר וולטר סקוט – שלושה גברים שחורים לא חמושים שנהרגו על ידי שוטרים לבנים – אמרה מוריסון: "אנשים ממשיכים להגיד, 'אנחנו צריכים לנהל שיחה על גזע'. זו השיחה. אני רוצה לראות שוטר יורה בנער לבן לא חמוש בגב. ואני רוצה לראות גבר לבן מורשע באונס אישה שחורה. אז כשתשאלו אותי, 'האם זה נגמר?', אני אגיד כן."

לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ב-2016, כתבה מוריסון מאמר, "אבל על לבנות", שפורסם בגיליון ה-21 בנובמבר 2016 של ה-"ניו יורקר". בו היא טוענת שאמריקאים לבנים כל כך מפחדים לאבד פריבילגיות שהוענקו להם על ידי הגזע שלהם, שבוחרים לבנים בחרו בטראמפ, אותו תיארה כמי ש"נתמך על ידי הקו קלוקס קלאן", כדי לשמור על הרעיון של עליונות לבנה בחיים.

### מערכת יחסים לפמיניזם

אף על פי שהרומנים שלה מתמקדים בדרך כלל בנשים שחורות, מוריסון לא הגדירה את יצירותיה כפמיניסטיות. כשנשאלה בראיון ב-1998, "למה להתרחק מפמיניזם?" היא השיבה: "כדי להיות חופשייה ככל האפשר, בדמיון שלי, אני לא יכולה לנקוט עמדות סגורות. כל מה שעשיתי אי פעם, בעולם הכתיבה, היה להרחיב את הניסוח, במקום לסגור אותו, לפתוח דלתות, לפעמים, אפילו לא לסגור את הספר – להשאיר את הסופים פתוחים לפרשנות מחדש, ביקור מחדש, קצת דו-משמעות". היא המשיכה וציינה שהיא חושבת שזה "מרתיע כמה קוראים, שעשויים להרגיש שאני מעורבת בכתיבת סוג של מניפסט פמיניסטי. אני לא דוגלת בפטריארכיה, ואני לא חושבת שצריך להחליף אותה במטריארכיה. אני חושבת שזו שאלה של גישה שוויונית, ופתיחת דלתות לכל מיני דברים."

בשנת 2012, היא השיבה לשאלה על ההבדל בין פמיניסטיות שחורות ללבנות בשנות ה-70. "וומניסטיות זה מה שנשים שחורות נהגו לקרוא לעצמן", הסבירה. "הן לא היו אותו דבר. וגם מערכת היחסים עם גברים. מבחינה היסטורית, נשים שחורות תמיד הגנו על הגברים שלהן כי הם היו שם בחוץ, והם היו אלה שהיו הכי סביר שייהרגו."

וו. אס. קוטיסווארי כותבת ב-"סופרות פמיניסטיות פוסט-מודרניות" (2008) שמוריסון מדגימה מאפיינים של "פמיניזם פוסט-מודרני" על ידי "שינוי דיכוטומיות אירו-אמריקאיות על ידי כתיבה מחדש של היסטוריה שנכתבה על ידי היסטוריונים מהמיינסטרים" ועל ידי השימוש שלה בנרטיב משתנה ב-"חמדת" ו-"גן עדן". קוטיסווארי מציינת: "במקום הפשטות לוגוצנטריות מערביות, מוריסון מעדיפה את השפה החיה והעוצמתית של נשים צבעוניות ... היא פוסט-מודרנית ביסודה מכיוון שהגישה שלה למיתוס ופולקלור היא רוויזיוניסטית."

### תרומות לפמיניזם שחור

רבות מיצירותיה של מוריסון צוטטו על ידי חוקרים כתרומות משמעותיות לפמיניזם שחור, המשקפות נושאים של גזע, מגדר וזהות מינית בתוך הנרטיבים שלה.

המאמר של ברברה סמית מ-1977 "לקראת ביקורת פמיניסטית שחורה" טוען ש"סולה" של מוריסון הוא יצירה של פמיניזם שחור, שכן הוא מציג פרספקטיבה לסבית המאתגרת מערכות יחסים הטרוסקסואליות ואת התא המשפחתי הקונבנציונלי. סמית מציינת, "מודעת או לא, היצירה של מוריסון מציבה שאלות לסביות ופמיניסטיות כאחד לגבי האוטונומיה של נשים שחורות והשפעתן על חייהן של זו של זו."

פרופיל של הילטון אלס משנת 2003 ב-"ניו יורקר" מציין ש"לפני סוף שנות השישים, לא הייתה תוכנית לימודים אמיתית ללימודים שחורים באקדמיה – שלא לדבר על תוכנית ללימודים פוסט-קולוניאליים או פמיניסטיים. כעורכת וסופרת, מוריסון, בגיבוי הכוח המוסדי של רנדום האוס, סיפקה את החומר כדי שאותם דיונים יתחילו."

מוריסון דגלה בעקביות ברעיונות פמיניסטיים המאתגרים את הדומיננטיות של המערכת הפטריארכלית הלבנה, תוך דחייה תדירה של הרעיון של כתיבה מנקודת המבט של "המבט הגברי הלבן". האקטיביסטית הפוליטית הפמיניסטית אנג'לה דייוויס מציינת ש"הפרויקט של טוני מוריסון טמון בדיוק במאמץ להפריך את הרעיון שהמבט הגברי הלבן הזה חייב להיות נוכח בכל מקום."

בפרק משנת 1998 של תוכנית צ'רלי רוז, מוריסון הגיבה לסקירה של "סולה", וציינה, "אני זוכרת סקירה של 'סולה' שבה המבקר אמר, 'יום אחד, היא', כלומר אני, 'תצטרך להתמודד עם האחריות האמיתית, ולהתבגר, ולכתוב על העימות האמיתי עבור אנשים שחורים, שהוא אנשים לבנים.' כאילו לחיינו אין משמעות ואין עומק ללא המבט הלבן, והקדשתי את כל חיי הכתיבה שלי כדי לוודא שהמבט הלבן לא יהיה הדומיננטי באף אחד מהספרים שלי."

בראיון ב-2015 עם מגזין "ניו יורק טיימס", מוריסון חזרה על כוונתה לכתוב ללא המבט הלבן, וציינה: "מה שמעניין אותי זה לכתוב ללא המבט, ללא המבט הלבן. בכל כך הרבה ספרים קודמים של סופרים אפרו-אמריקאים, במיוחד הגברים, הרגשתי שהם לא כותבים אלי. אבל מה שעניין אותי היה החוויה האפרו-אמריקאית לאורך כל זמן שדיברתי עליו. זה תמיד היה על תרבות ואנשים אפרו-אמריקאים – טובים, רעים, אדישים, מה שלא יהיה – אבל זה היה, מבחינתי, היקום."

לגבי הסביבה הגזעית שבה כתבה, הצהירה מוריסון, "ניווט בעולם גברי לבן לא היה מאיים. זה אפילו לא היה מעניין. הייתי מעניינת יותר מהם. ידעתי יותר מהם. ולא פחדתי להראות את זה."

בראיון ב-1986 עם סנדי ראסל, הצהירה מוריסון שהיא כותבת בעיקר עבור נשים שחורות, והסבירה: "אני כותבת עבור נשים שחורות. אנחנו לא פונות לגברים, כפי שעושות כמה סופרות לבנות. אנחנו לא תוקפות זו את זו, כפי שעושים גם גברים שחורים וגם לבנים. סופרות שחורות מסתכלות על דברים בצורה בלתי נסלחת/אוהבת. הן כותבות כדי להחזיר לעצמן, להעניק שם מחדש, להיות בעלים מחדש."

בראיון ב-2003, כשנשאלה על התוויות "שחורה" ו-"אישה" שמודבקות לעבודתה, השיבה מוריסון, "אני יכולה לקבל את התוויות כי להיות סופרת אישה שחורה זה לא מקום רדוד אלא מקום עשיר לכתוב ממנו. זה לא מגביל את הדמיון שלי; זה מרחיב אותו. זה עשיר יותר מלהיות סופר גבר לבן כי אני יודעת יותר וחוויתי יותר."

במאמר ב-1987 ב-"ניו יורק טיימס", טענה מוריסון לגדולה של להיות אישה שחורה, וציינה: "אני באמת חושבת שהטווח של רגשות ותפיסות שהייתה לי גישה אליהם כאדם שחור וכאדם אישה גדול יותר מאלה של אנשים שהם לא זה ולא זה. אני באמת חושבת. אז נראה לי שהעולם שלי לא הצטמצם בגלל שהייתי סופרת אישה שחורה. הוא פשוט גדל."

זיידי סמית, שחלקה כבוד ל-"שטח אינסופי זה" שמוריסון פתחה בפניה כאישה שחורה צעירה, כתבה ב-2019: "מוריסון דחתה את עצם המושג של הדלת הצרה ותבעה לעצמה את העולם הרחב. היא העשירה את הירושה הספרותית שלנו, וכעת כל ילד בבית ספר, ללא קשר לרקע שלו, יכול לרשת את מוריסון כאם קדמונית ספרותית, סופרת אמריקאית דגולה, שהיא נגישה להם – 'אוניברסלית' – כמו כל סופר אחר בקאנון. כל הקוראים והכותבים חייבים לה תודה על המרחב שהיא יצרה."

### מסמכים

המסמכים של טוני מוריסון הם חלק מאוספי הספרייה הקבועים של אוניברסיטת פרינסטון, שם הם מוחזקים במחלקת כתבי היד, מחלקת ספרים נדירים ואוספים מיוחדים. החלטתה של מוריסון להציע את מסמכיה לפרינסטון במקום לאלמה מאטר שלה אוניברסיטת הווארד זכתה לביקורת על ידי חלק בקהילת המכללות והאוניברסיטאות ההיסטוריות השחורות.

פתיחה בפברואר 2023, תערוכה בשם "טוני מוריסון: אתרי זיכרון", שאוצרה מהארכיונים שלה באוניברסיטת פרינסטון, ציינה את יום השנה ה-30 לזכייתה בפרס נובל. התערוכה, שנמשכה מהשבוע שאחרי יום הולדתה ועד ה-4 ביוני, הציגה כתבי יד נדירים, התכתבויות בין מוריסון לאחרים, ופרויקטים לא גמורים, כשהיא לוקחת את שמה ממאמר מ-1995 של מוריסון שבו דיברה על "מסע לאתר כדי לראות אילו שרידים נותרו מאחור ולשחזר את העולם שהשרידים הללו מרמזים עליו".

### יום, היכלים ובית ספר

בשנת 2007, נפתח בית הספר היסודי טוני מוריסון בעיר הולדתה לוריין, אוהיו. בשנת 2019, הועברה החלטה בעיר הולדתה לוריין, אוהיו, לקבוע את ה-18 בפברואר, יום הולדתה, כיום טוני מוריסון. חקיקה נוספת הוצעה גם להכריז על תאריך זה ברחבי מדינת אוהיו. החקיקה, HB 325, הועברה בבית הנבחרים של אוהיו ב-2 בדצמבר 2020, ונחתמה כחוק על ידי המושל מייק דוויין ב-21 בדצמבר.

בשנת 2021, אוניברסיטת קורנל פתחה את היכל טוני מוריסון, מעונות סטודנטים בשטח של 178,869 רגל רבוע לצד חדר אוכל סמוך בשנת 2022 בשם חדר האוכל מוריסון.

במהלך דצמבר 2023, כדי לחגוג את יום השנה ה-30 לזכייה של מוריסון בנובל, הקולקטיב של טוני מוריסון באוניברסיטת קורנל שיתף פעולה עם כנסיית קלברי בפטיסט כדי לחלק עותקים בחינם של שניים מספריה של מוריסון ולקיים שיחות ספרים במקומות שונים. כפי שהוסבר על ידי אן ו. אדמס, פרופסור אמריטה ללימודי אפריקאנה וספרות השוואתית ויו"ר הקולקטיב של טוני מוריסון: "העובדה שטוני מוריסון, במהלך שנתה הראשונה כסטודנטית לתואר שני, התגוררה בבית שנמצא רק זוג דלתות במעלה הרחוב מכנסיית קלברי בפטיסט ההיסטורית יצרה הקשר מושלם לשיתוף פעולה."

סרטים דוקומנטריים

מוריסון רואיינה על ידי מרגרט באסבי בלונדון עבור סרט דוקומנטרי מ-1988 מאת סינדמאני ברידג'לאל, שכותרתו "תכונות ניתנות לזיהוי" (Identifiable Qualities), שהוקרן בערוץ 4.

מוריסון הייתה נושא לסרט בשם "דמיינו – טוני מוריסון זוכרת", בבימויה של ג'יל ניקולס שהוקרן בטלוויזיה של ה-BBC ב-15 ביולי 2015, שבו דיברה מוריסון עם אלן ינטוב על חייה ועבודתה.

בשנת 2016, מכללת אוברלין קיבלה מענק להשלמת סרט דוקומנטרי שהחל ב-2014, "ביתו של הזר" (The Foreigner's Home), על החזון האינטלקטואלי והאמנותי של מוריסון, שנחקר בהקשר של התערוכה שאצרה כאורחת ב-2006 בלובר. המפיק בפועל של הסרט היה ג'ונתן דמי. הוא בוים על ידי סגל לימודי הקולנוע של מכללת אוברלין ג'ף פינגרי וריאן בראון, ומשלב צילומים שצולמו על ידי בנה הבכור של מוריסון הרולד פורד מוריסון, שגם ייעץ על הסרט.

בשנת 2019, הסרט הדוקומנטרי של טימותי גרינפילד-סנדרס "טוני מוריסון: החלקים שאני" (Toni Morrison: The Pieces I Am) הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים סאנדנס. אלה שמופיעים בסרט כוללים את מוריסון, אנג'לה דייוויס, אופרה וינפרי, פראן ליבוביץ, סוניה סאנצ'ז, וולטר מוסלי, ואחרים.