טים ברטון: הנער מברבנק שצייר מפלצות
בנובמבר 2009 פתח המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) את מה שהגדיר כתערוכה המונוגרפית המקיפה ביותר שהקדיש אי פעם לקולנוען. היא כללה יותר משבע מאות יצירות — רישומים, ציורים, תצלומים, לוחות סיפור (סטוריבורד), בובות, תלבושות וסרטים חובבניים — וחלק ניכר מהם לא היה קשור לשום סרט. אלו היו שרבוטים שנעשו על שולחן כתיבה. בין השנים 1980 ל-1986, בעת שהועסק כאנימטור בדיסני, יצר טים ברטון (Tim Burton) יותר מחמישים קריקטורות בעיפרון על נייר אנימציה, אותן מתאר ה-MoMA כ"הסחת דעת עבור האמן המתלמד משגרת עבודת האנימציה שלו", המלאה ב"אנרגיה יצירתית עצורה, ציניות נעורים וחיבה למשחקי מילים ומתיחות ויזואליות". טענת התערוכה הייתה שהשרבוטים וסרטי הבלוקבסטר הם אותו מעשה בדיוק.
ברבנק
טימותי ויליאם ברטון (Timothy William Burton) נולד ב-25 באוגוסט 1958 בברבנק, קליפורניה — עיירה שתעשייתה העיקרית הייתה ייצור פנטזיות של אנשים אחרים. תיאור ה-MoMA את ילדותו הוא מחקר על ניכור מתבגר מהחיים בעיירה קטנה, כשהדמיון משמש כמפלט: הוא אסף רשימות סרטים, ארגן הקרנות וצילם סרטים קצרים משלו. מה שהוא צרך היה סרטי אימה אמריקאיים קלאסיים, מדע בדיוני משנות ה-50 וסרטי מפלצות יפניים, שכולם הציעו, בלשון המוזיאון, "הקלה משעמום ילדותו בברבנק".
זה משנה יותר מהאנקדוטה הרגילה על מוצאו של במאי, כיוון שהסגנון הבוגר של ברטון הוא פשוט הטעם של אותו נער, ללא שינוי. הפרוור והמפלצת נותרו שני הקטבים של כמעט כל מה שיצר.
קאל-ארטס וארבע שנים בדיסני
הוא בילה שנתיים במכון קליפורניה לאמנויות (CalArts) ולאחר מכן ארבע שנים כאנימטור בדיסני בתחילת שנות ה-80. על הנייר זו הייתה התמחות; בפועל זו הייתה אי-התאמה, והאי-התאמה הזו הייתה פורייה. ה-MoMA מזהה תקופה זו כזמן שבו התגבשו המוטיבים המזוהים עמו: אפיון מבוסס יצורים, מסכות, שינויי גוף, והרגל לשלב רגשנות, ציניות והומור באותה מחווה.
הפרויקטים שלא מומשו בשנים אלו חושפניים לא פחות מאלו שהושלמו — "תעלול או ממתק" (Trick or Treat) ב-1980, "רומיאו ויוליה" (Romeo and Juliet) שעליו עבד בין 1980 ל-1984, ו"כיפה אדומה הקטנה והמתה" (Little Dead Riding Hood) ב-1981. ה-MoMA מכנה אותם "משאב דמיוני של שנינות והמצאה" מתמיד. ב-1983 יצר "עמי ותמי" (Hansel and Gretel) עבור דיסני, בהגשת וינסנט פרייס (Vincent Price), שנתמך על ידי יותר מחמש מאות יצירות קונספט ושודר פעם אחת בלבד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וינסנט ופרנקנוויני
שני סרטים קצרים הוציאו אותו משם. "וינסנט" (Vincent), ב-1982, היה סרט אנימציית סטופ-מושן בקריינות של וינסנט פרייס, אליל ילדותו של ברטון, על נער פרוורי משועמם המדמיין את עצמו בתוך עולם הראוי לאדגר אלן פו (Edgar Allan Poe). זוהי, באופן שקוף, אוטוביוגרפיה. "פרנקנוויני" (Frankenweenie) עקב ב-1984, כשהוא מעביר את מרי שלי (Mary Shelley) לדרום קליפורניה ומדמיין מחדש את המפלצת של פרנקנשטיין כחיית מחמד משפחתית שקמה לתחייה — בדיחה שהיא גם פיסת רגש אמיתית, שזו הנוסחה של ברטון בקטן.
מפי-ווי ועד באטמן
"ההרפתקה הגדולה של פי-ווי" (Pee-wee's Big Adventure) ב-1985 היה סרט הבכורה שלו באורך מלא. "ביטלג'וס" (Beetlejuice) עקב ב-1988. אז "באטמן" (Batman) ב-1989, עם ג'ק ניקולסון (Jack Nicholson) בתפקיד הג'וקר, הפך לסרט המכניס ביותר של שנתו ושינה לצמיתות את מה שאולפנים חשבו שעיבוד קומיקס יכול להיראות. "באטמן חוזר" (Batman Returns) הגיע ב-1992.
ביניהם הגיע "המספריים של אדוארד" (Edward Scissorhands) ב-1990, שיתוף הפעולה הראשון מבין רבים עם ג'וני דפ (Johnny Depp), והסרט שבו החומר מברבנק נמצא בצורה החשופה ביותר על המסך: תמים מיוצר עם להבים במקום ידיים, שהושלך לפרוור פסטלי שבתחילה מעריץ אותו ואז צד אותו.
קו הסטופ-מושן
ברטון המשיך לחזור לאנימציה, המדיום שבו החל ועזב. הוא הפיק את "הסיוט שלפני חג המולד" (The Nightmare Before Christmas) ב-1993, ביים את "חתונת רפאים" (Corpse Bride) ב-2005 ועיבד מחדש את "פרנקנוויני" כסרט באורך מלא ב-2012, מה שהקנה לו מועמדות לפרס האוסקר. בלייב-אקשן הוא עשה את "אד ווד" (Ed Wood) ב-1994, שהעניק למרטין לנדאו (Martin Landau) אוסקר על גילום בלה לוגוסי (Bela Lugosi), ואז את "הפלישה ממאדים!" (Mars Attacks!), "סליפי הולו" (Sleepy Hollow), "כוכב הקופים" (Planet of the Apes), "סיפורי דגים" (Big Fish), "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (Charlie and the Chocolate Factory), שהכניס 470 מיליון דולר ברחבי העולם, ו"סוויני טוד" (Sweeney Todd) ב-2007, זוכה גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בקטגוריית מחזמר או קומדיה. "אליס בארץ הפלאות" (Alice in Wonderland) ב-2010 הניב מיליארד דולר וזכה בשני פרסי אוסקר. לאחר מכן הגיעו "צללים אפלים" (Dark Shadows), "עיניים גדולות" (Big Eyes), "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (Miss Peregrine's Home for Peculiar Children), "דמבו" (Dumbo), סדרת הטלוויזיה "ונסדיי" (Wednesday), ו"ביטלג'וס ביטלג'וס" (Beetlejuice Beetlejuice).
לאורך כל הדרך, הקבועים היו הצוות: דפ, המלחין דני אלפמן (Danny Elfman) — שהלחין את "באטמן", "המספריים של אדוארד" ו"הסיוט שלפני חג המולד" — מעצבת התלבושות קולין אטווד (Colleen Atwood), אמן האפקטים סטן וינסטון (Stan Winston), ויוצרי הבובות איאן מקינון (Ian Mackinnon) ופיטר סונדרס (Peter Saunders). ונציה העניקה לו אריה הזהב על מפעל חיים ב-2007.
מדוע טים מכונה גאון
הטענה נוגעת לדמיון חזותי, ובאופן יוצא דופן יותר, לעקביות של חזון תחת לחץ מסחרי. הניסוח של ה-MoMA הוא החד ביותר שקיים: ברטון "המציא מחדש את הקולנוע הז'אנרי בהוליווד כביטוי לחזון אישי". זהו דבר ספציפי וקשה. אולפנים מממנים סרטי ז'אנר בדיוק בגלל שהם לא אישיים וצפויים; ברטון קיבל את הכסף עבורם ומסר עבודה שנראית כמו ספר השרבוטים הפרטי של נער מנוכר אחד מברבנק. האוצר שלו, רון מגליוזי (Ron Magliozzi), היה ישיר לגבי הרצף שבין האמנות לסרטים: "אנחנו מקווים שהתערוכה שלנו תדגים שהם כמעט אותו הדבר". מגליוזי מזהה את הנושא הבסיסי כ"מערכת היחסים הדינמית והמתמשכת בין הילדות לבגרות והחסד המציל של פעילות יצירתית", וקורא את ברטון, בניגוד למעטפת הגותית, כאופטימי מיסודו.
טיעון הנגד הכנה מתחיל ב-MoMA עצמו. מגליוזי מציב את ברטון גם בין "בני דורו בעידן הפוסט-מודרני ששאבו את השראתם מתרבות הפופ" — קומיקס, קריקטורות, צעצועים, טלוויזיה, סרטי מפלצות יפניים, מופעי קרנבל. המוזיאון מתייק אותו תחת סוריאליזם פופ, סגנון דרום-קליפורני השואב מסוריאליזם ומקסם ה"לואוברו" (lowbrow) של תרבות הפופ. במילים אחרות, הסגנון מורכב מחלקים שאולים על פי תכנון, וברטון הוא מתרגל אחד של אידיום משותף ולא ממציאו היחיד.
שתי הסתייגויות נוספות הן הוגנות. הרגישות הפסיקה במידה רבה להתפתח: מה שהיה חזון ב-1990 הפך, בעידן "אליס בארץ הפלאות", למראה שניתן להחיל על כל נכס שנרכש ולקבל רווח אמין. והכישרון הוא לעיצוב ולאווירה יותר מאשר לדרמטורגיה — הסרטים שלו יפים בעקביות יותר מאשר הם בנויים היטב, והטובים שבהם, "המספריים של אדוארד" ו"אד ווד", הם אלו שבהם החומר הפרטי והסיפור הם במקרה אותו דבר. ברטון הוא יוצר תמונות מעולה שלעיתים הוא מספר סיפורים מצוין, וההבחנה הזו ראויה להישמר.
מורשת
תערוכת ה-MoMA רצה עד אפריל 2010 ואז נדדה למלבורן, טורונטו, לוס אנג'לס, פריז וסיאול; ברטון יצר שבע עבודות חדשות עבורה, ולפי דברי מגליוזי, "פתח בפנינו את הארכיון שלו, ללא כל הגבלות גלויות". לצד הסרטים מונחים הספרים — "המוות העצוב של הילד אויסטר וסיפורים אחרים" (The Melancholy Death of Oyster Boy and Other Stories) ב-1997, "צעצועים טרגיים של טים ברטון לבנות ולבנים" (Tim Burton's Tragic Toys for Girls and Boys) ב-2003, והספר בן 430 העמודים "אמנותו של טים ברטון" (The Art of Tim Burton) ב-2010. תרומתו המתמשכת היא הוכחת היתכנות: שעולם פרטי אידיוסינקרטי באמת יכול להיבנות בקנה מידה אולפני, ושהקהל ישלם עבור מוזרות אם היא כנה.