טיאן ג'ואנגג'ואנג: הבמאי שסין ניסתה למחוק
מרטין סקורסזה כינה אותו פעם אחד הסרטים הטובים ביותר שראה מעודו, ובכל זאת כמעט לא הורשה איש במדינה שבה נוצר לצפות בו. "העפיפון הכחול" (The Blue Kite), הכרוניקה של טיאן ג'ואנגג'ואנג משנת 1993 על משפחה בבייג'ינג השורדת שני עשורים של מסעות תעמולה של המפלגה הקומוניסטית, הוברח לפסטיבל קאן ללא אישור ממשלתי, והתוצאה הייתה מיידית: טיאן הוכנס לרשימה שחורה, התפטר מאולפני הקולנוע הממשלתיים של בייג'ינג, ולא ביים סרט עלילתי נוסף במשך כמעט עשור. הוא למעשה הבמאי שספג את הענישה הרבה ביותר ב"דור החמישי" – ואולי גם המוקפד שבהם.
נולד אל תוך הקולנוע, הוגלה על ידי הפוליטיקה
טיאן ג'ואנגג'ואנג נולד ב-23 באפריל 1952 בבייג'ינג, למשפחה שהייתה שרויה עמוק בקולנוע הממשלתי הסיני: אביו, טיאן פאנג (Tian Fang), היה שחקן שעמד בראש אולפני הקולנוע של בייג'ינג, ואמו, יו לאן (Yu Lan), הייתה שחקנית שניהלה את אולפני הקולנוע לילדים של בייג'ינג. הייחוס המיוחס הזה לא הגן עליו במהלך מהפכת התרבות – כילד של "משפחה רעה" שסומנה על ידי מסעות מאואיסטיים, הוא גדל ברובו אצל סבתו ונשלח בצעירותו לאזור כפרי במחוז ג'ילין, חוויה של עקירה ורדיפה פוליטית שתצוף עשורים לאחר מכן כנושא הישיר של סרטיו. הוא התגייס לצבא השחרור העממי בין השנים 1968 ל-1971, ולאחר מכן עבד שנים כצלם וכעוזר צלם באולפני הקולנוע החקלאי של בייג'ינג, לפני שהחזרת הבחינות לכניסה לאוניברסיטאות בסין ב-1978 אפשרה לו להתקבל לאקדמיה לקולנוע של בייג'ינג שנפתחה מחדש.
הסרט הראשון של הדור החמישי
באקדמיה לקולנוע, טיאן למד בימוי לצד צ'ן קאיגה (Chen Kaige) וז'אנג יימו (Zhang Yimou), חבריו לספסל הלימודים שיהפכו לשמות המפורסמים ביותר בעולם מדורו, והוא תפקד לפי רוב העדויות כמנהיג דה-פקטו של הקבוצה. בשנת 1980, בעודו סטודנט, הוא ביים במשותף את הסרט הקצר "הפינה שלנו" (Our Corner), שלעיתים קרובות נזקף לזכותו כיצירה הראשונה של מה שהפך להיות ידוע בשם "הדור החמישי" – גל הקולנוענים הסינים אשר, לאחר הכשרתם בתקופה שלאחר שיבושי מהפכת התרבות במערכת ההשכלה הגבוהה, הביאו לקולנוע הסיני רגישות חזותית ופוליטית שונה בתכלית מהסרטים המאושרים על ידי המדינה שקדמו להם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אתנוגרפיה וטרילוגיית דרך המשי
יצירותיו המוקדמות של טיאן פנו לעבר אזורי המיעוטים האתניים של סין וגבולותיה המרוחקים, והפיקו סרטים מאופקים המושפעים מהסרט התיעודי, שנמנעו מהטון הדידקטי של הקולנוע הרשמי. "בשדה הציד" (On the Hunting Ground, 1985) ו"גנב הסוסים" (The Horse Thief, 1986), שניהם מתרחשים בקרב קהילות טיבטיות ומונגוליות, ביססו את המוניטין שלו לסגנון חזותי חסכוני ותצפיתי; "גנב הסוסים" בפרט זכה להערצה בינלאומית, כאשר מרטין סקורסזה מנה אותו בין עשרת הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-90. תקופה זו סימנה את טיאן כסטייליסט אוונגרדי הפועל בשוליים של נושאים שממסד הקולנוע הסיני החשיב לשוליים.
העפיפון הכחול והחרם
"העפיפון הכחול" (1993), העוקב אחר הישרדותה של משפחה בבייג'ינג דרך המערכה נגד הימין, הקפיצה הגדולה קדימה ומהפכת התרבות מבעד לעיניו של ילד יחיד, ייצג את העימות הישיר ביותר של טיאן עם ההיסטוריה הפוליטית הסינית המודרנית. הסרט הוקרן בקאן ללא אישור בייג'ינג, מה שעורר פעולת דיכוי מצד המדינה: טיאן התפטר מאולפני הקולנוע של בייג'ינג במרץ 1994 והוכנס רשמית לרשימה שחורה על ידי הרשויות הסיניות בחודש העוקב לצד חמישה קולנוענים אחרים, ונאסר עליו רשמית לביים עד 1996, אך בפועל נמנעה ממנו היכולת ליצור סרט עלילתי נוסף עד "אביב בעיירה קטנה" (Springtime in a Small Town) ב-2001 – פער של כעשור שבמהלכו עבד כמפיק בסרטים של במאים אחרים, כולל "התבגרות" (Grown Up), ולאחר מכן הצטרף לסגל האקדמיה לקולנוע של בייג'ינג כפרופסור ויועץ לתארים מתקדמים, כשהוא מדריך דור המשך שכלל את נינג האו (Ning Hao) ומה ליון (Ma Liwen).
מערכה שנייה: דלאמו, אמן הגו, ומשחק
חזרתו של טיאן לבימוי סרטים עלילתיים לאחר החרם שינתה סגנון: "אביב בעיירה קטנה" (2001), גרסה מחודשת לקלאסיקה סינית מ-1948, התקבל כחזרה לדרמה קאמרית אינטימית ומבוקרת צורנית, וזכה לקונצנזוס ביקורתי נדיר, כשהוא מקבל ציונים מושלמים או כמעט מושלמים ממבקרים מערביים. הוא המשיך בסרט התיעודי "דלאמו" (Delamu, 2004), העוקב אחר נתיב שיירות בדרך המשי, שזכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בטקס פרסי התקשורת לקולנוע סיני, ו"אמן הגו" (The Go Master, 2006), סרט ביוגרפי על אלוף הגו וו צ'ינגיואן (Wu Qingyuan), שהעניק לו את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של שנגחאי. "הלוחם והזאב" (The Warrior and the Wolf, 2009) קיבל מועמדות לפרס סוס הזהב. מאז שנות ה-2000 בנה טיאן גם קריירת משחק משמעותית, וקיבל מועמדות לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי "תרנגול הזהב" על "אנחנו והם" (Us and Them, 2018), וב-2014 ביים במשותף את "ליידי של השושלת" (Lady of the Dynasty) לצד ז'אנג יימו. בשנת 1998, בעיצומה של גלות הבימוי שלו, קרן הנסיך קלאוס של הולנד העניקה לו את פרסה המוקיר תרבות ופיתוח.
מדוע טיאן מכונה גאון
הטענה נשענת על שילוב נדיר של איפוק צורני ואומץ פוליטי: טיאן בנה שפה חזותית – שוטים ארוכים ותצפיתיים, עריכה מינימלית, סירוב למלודרמה – המסוגלת לתאר נושאים מסוכנים היסטורית כמו מהפכת התרבות מבלי להיזקק לתעמולה או לסנסציוניות, והוא עשה זאת מתוך ידיעה, נכונה, שהמדינה הסינית תעניש אותו על כך. השבחים של סקורסזה על "גנב הסוסים" וההערכה הביקורתית הכמעט אוניברסלית ל"אביב בעיירה קטנה" משקפים קונצנזוס של עמיתים ומבקרים כי עין ההרכב והקצב שלו שייכת לטובים שבדורו. טיעון הנגד הכן: היעדרותו הכפויה של טיאן במשך עשור משמעותה שהפילמוגרפיה שלו דלילה יותר משל בני דורו כמו ז'אנג יימו או צ'ן קאיגה, שהמשיכו לעבוד לאורך אותה תקופה, ורבות מעבודותיו המהוללות ביותר – "העפיפון הכחול" במיוחד – נותרו בלתי נראות למעשה בתוך סין עצמה, מה שאומר שהמוניטין שלו נשען באופן לא פרופורציונלי על שיפוט של פסטיבלים בינלאומיים וביקורת, ולא על השפעה מתמשכת ונראית לעין בבית. הכישרון שלו הוא אינטליגנציה חזותית ממושמעת ורצינות מוסרית יותר מאשר חדשנות טכנית לשם החדשנות.
מורשת
טיאן נותר הקולנוען של הדור החמישי שהקריירה שלו ממחישה באופן הישיר ביותר את המחיר של אמירת אמת תחת צנזורה ממשלתית סינית, לאחר שהקריב עשור מחייו המקצועיים עבור סרט אחד, ולאחר מכן לא חזר ממורמר לשתיקה, אלא לאחת העבודות המבוקרות והמוערכות ביותר בקריירה שלו.