טיאן האן: כותב ההמנון, אסיר המדינה
המילים המושרות בתחילת כל יום לימודים בסין – "קומו, אתם שמסרבים להיות עבדים!" – נכתבו על ידי אדם שהמדינה שאימצה אותן כלאה אותו מאוחר יותר ונתנה לו למות בכלא. טיאן האן העניק לסין את ההמנון הלאומי שלה ב-1935 והורשע כקונטרה-מהפכן שלושה עשורים לאחר מכן, כשהוא מת בתא שנוהל על ידי רודפיו לפני שטוהר לאחר מותו. מעטים הסופרים שהיו בו-זמנית מרכזיים יותר למיתולוגיה המכוננת של אומה ונהרסו בצורה יסודית יותר על ידי המדינה שהמיתולוגיה הזו בנתה.
מחזאי שעוצב בטוקיו
טיאן האן נולד ב-12 במרץ 1898, בצ'אנגשה, במחוז המרכזי הונאן, וכתב ליבריות לאופרה כנער, הרבה לפני שעזב ליפן כדי ללמוד. טוקיו בשנות ה-1910 חשפה אותו למגוון המלא של ניסויי תיאטרון עכשוויים ששטפו את אירופה ויפן כאחד, והוא חזר לסין בתחילת שנות ה-20 כשהוא נושא את האנרגיה הרפורמיסטית של תנועת ה-4 במאי, לאחר שהצטרף לאגודת הנוער הסיני בעודו בחו"ל.
בחזרה בסין הוא עבר מיד לבנות מוסדות במקום פשוט לכתוב בבידוד. עם גואו מורו (Guo Moruo) הוא ייסד את "אגודת היצירה", כלי לרומנטיקה ספרותית; לאחר מכן יצא לדרך עצמאית כדי להקים את "אגודת דרום סין" (אגודת נאנגואו) כדי לפתח דרמה סינית מודרנית, עממית, השונה הן מהאופרה הקלאסית והן מהריאליזם המערבי המיובא, והשיק את "דו-שבועון נאנגואו" כשופר שלה, ואחריו אגודת סרטים של נאנגואו ב-1926 ומכללת נאנגואו לאמנות ב1928. הוא נמנה עם שלושת המייסדים של הדרמה המדוברת הסינית (huaju), לצד אואיאנג יוקיאן (Ouyang Yuqian) והונג שן (Hong Shen) – השלישייה שבעצם המציאה את הצורה כפי שהיא עדיין נלמדת בסין כיום. מחזותיו המוקדמים, מחזות סנטימנטליים במערכה אחת כמו "לילה בבית קפה" ו"הלילה שבו נתפס הנמר", פינו את מקומם בסוף שנות ה-20 לעבודה חדה וביקורתית יותר – "טרגדיה על שפת האגם", "מותו של שחקן מפורסם" – שמיזגה מלודרמה עם ריאליזם חברתי.
פנייה שמאלה
הפוליטיקה של טיאן התקשתה לצד מלאכתו. הוא הצטרף לליגת המחזאים מהשמאל ב-1930 ולמפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1932, ומחזותיו פנו באופן נחרץ לעבר מאבק מעמדי – רצפות מפעלים, שביתות, השחיקה היומיומית של עובדים תחת מערכת שהחליט שהיא מכורה נגדם. בתקופה זו, בעבודה לצד המלחין הצעיר ניי אר (Nie Er), הוא כתב את המילים שיאריכו ימים יותר מכל מחזה שהעלה אי פעם.
ארבע שורות על עטיפת סיגריות
ב-1935, לאחר שהוזמן לכתוב את הנושא לסרט ההתנגדות האנטי-יפני "ילדי הזמנים הקשים", טיאן ניסח את המילים למה שהפך ל"צעדת המתנדבים" – על פי דיווחים שחזרו על עצמם רבות, הוא שרבט אותן על עטיפת הנייר של חפיסת סיגריות בשעות שלפני שהמשטרה הלאומנית עצרה אותו על פעילותו הקומוניסטית. ניי אר הלחין את המילים באותה שנה. הציווי הבוטה של השיר – קומו, האומה נמצאת בסכנה הגדולה ביותר – לא נזקק למטאפורה כדי לנחות; הוא אומץ כהמנון ההתנגדות נגד יפן בתוך עשור והפך להמנון הלאומי הזמני של הרפובליקה העממית של סין עם ייסודה ב-1949, אושר מחדש לצמיתות ב-1982 ונכתב בחוקה ב-2004.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאורך המלחמה הסינית-יפנית, טיאן המשיך לכתוב לאותה מטרה בקנה מידה גדול יותר, והפיק בערך תריסר ליבריות לאופרה שנועדו במפורש לגייס התנגדות עממית לכיבוש היפני – תעמולה במובן המילולי ביותר, אמנות שנוצרה כדי להניע אנשים לפעולה מלחמתית ספציפית.
כוח מוסדי, ואז היפוכו
לאחר 1949, טיאן תוגמל בסמכות המוסדית שהארגון שלפני המלחמה שלו תמיד כיוון אליה: הוא הפך לנשיא בית הספר הניסיוני לאופרה מסורתית בבייג'ינג, יו"ר איגוד המחזאים הסינים, ודמות מובילה בבירוקרטיה התרבותית של המדינה. בתקופה זו הוא כתב את מה שנחשב בדרך כלל ליצירת המופת התיאטרלית שלו, "גואן האנצ'ינג" (1958), דרמה היסטורית הממחיזה את חייו של המחזאי הגדול משושלת יואן – עבודה שנתנה לטיאן להשתמש בצורה קלאסית כדי להעלות טיעון על חובתו של האמן לומר אמת לכוח.
הטיעון הזה הפך למסוכן כשהוא החיל אותו על הרגע שלו. המחזה שלו מ-1961 "שיה יאוהואן", על פקיד משושלת טאנג שנענש על כנות, נקרא על ידי אדריכלי מהפכת התרבות כביקורת מוסווית על מאו דזה-דונג והיחס לפקידים מתנגדים. ההתקפה על המחזה, שכינתה אותו "עשב רעיל", הייתה בין יריות הפתיחה של מהפכת התרבות עצמה ב-1966 – הקריירה של טיאן עצמו סיפקה את אחת המטרות הראשונות של הטיהור שיבלע בסופו של דבר חלק גדול מהממסד התרבותי של סין. הוא נעצר כקונטרה-מהפכן והוחזק בכלא שנוהל ישירות תחת קאנג שנג (Kang Sheng), ראש הביטחון שניהל חלק גדול ממנגנון הרדיפה של מהפכת התרבות. טיאן מת במעצר ב-10 בדצמבר 1968, בגיל 70, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות בתא על הפשע של כתיבה כנה על כוח.
טיהור
ההיפוך הפוליטי לאחר מותו של מאו החזיר את מה שמהפכת התרבות לקחה ממנו על הנייר, אם לא במציאות: טיאן ו"שיה יאוהואן" טוהרו לאחר מותם ב-1979, מעמדו כדמות מייסדת של התיאטרון הסיני המודרני וכותב ההמנון שוקם רשמית. מאז הוא הונצח בקולנוע הממלכתי בעצמו, בגילומו של דוני ין בסרט "ייסוד הרפובליקה" מ-2009, כשהוא מקופל חזרה לתוך אותו נרטיב לאומי שהרס אותו פעם.
מדוע טיאן האן מכונה גאון
המקרה נשען על טווח ותוצאה ולא על הישג טכני מסנוור כלשהו: טיאן עזר להמציא צורה דרמטית שלמה לסין מודרנית שבנתה את התיאטרון העממי הראשון שלה, ניהל את המוסדות שהכשירו את הדור הבא של העוסקים בתחום, וכתב, כמעט במקרה, את ארבע השורות שמושרות כיום לעיתים קרובות יותר מכל טקסט אחר במדינה. לגופים תרבותיים ממלכתיים שטוהרו אותו ב-1979 ומאוחר יותר ליהקו אותו בסרט פטריוטי יש כל אינטרס לתאר אותו בדיוק במונחים האלה – כתיבת ההמנון היא מרכזית לסיפור המייסד של המפלגה הקומוניסטית עצמה, כך ששבחו של טיאן האן הוא בחלקו פעולה של שבח הלגיטימיות של המדינה עצמה.
הסיבוך הכנה חותך לכיוון השני באותה עוצמה: אותו מנגנון מדינה שכיום מעריץ אותו כלא והרג אותו, ועשה זאת באמצעות הכלי המדויק – מחזה על הסכנה שבאמירת אמת לכוח – שהפך את עבודתו המאוחרת לייחודית. הגאונות שלו, אם המילה שורדת מגע עם העובדה הזו, אינה ניתנת להפרדה מהמרטיריות שלו: סופר שהאינסטינקט שלו לכל אורך חייו להמחיז את מחיר הכנות עלה לו בסופו של דבר בחייו תחת הממשלה שארבע השורות המפורסמות ביותר שלו עזרו להביא לעולם.
מורשת
החיים שלאחר המוות של טיאן האן נושאים שני חצאים בלתי ניתנים ליישוב: האיש הנערץ כמייסד הדרמה הסינית המודרנית ומחבר מילות ההמנון הלאומי, והאיש שממשלתו שלו כלאה אותו למוות על כתיבת מחזה על בדיוק סוג כזה של סכנה. שני החצאים נכונים, ואף אחד מהם לא מבטל את השני.