טדי מאייר: עורך הדין שניהל את מקלארן
כינו אותו "הווינר" (The Weiner), והוא התייחס לנהגי מרוצים כאל רכיבים ברי-החלפה - תפיסה שלא טרח להסתיר במיוחד. תחת חשבונאות קרה זו, זכתה מקלארן בשתי אליפויות עולם בפורמולה 1, פעמיים ב-אינדיאנפוליס 500 (Indianapolis 500) וחמש פעמים ברציפות באליפות קאן-אם (Can-Am), והכל בתוך עשור, וכולם לאחר שהאדם ששמו התנוסס על המכוניות נהרג בזמן בחינת אחת מהן. טדי מאייר היה עורך דין בהכשרתו מאוניברסיטת קורנל (Cornell University), אשר השתלט על קבוצת מרוצים אבלה והפך אותה למוסד.
סקרנטון, קורנל וקבוצת פורמולה ג'וניור
אדוארד אוורט מאייר (Edward Everett Mayer) נולד ב-8 בספטמבר 1935 בסקרנטון, פנסילבניה. הוא למד בבית הספר למשפטים של קורנל, ובמהלך לימודיו היה מעורב בקבוצת הפורמולה ג'וניור "Rev-Em", שבין נהגיה נמנו אחיו הצעיר טימי ופיטר ריבסון (Peter Revson). זה היה עיסוק צדדי לא שגרתי עבור סטודנט למשפטים, והוא התברר כקריירה שלו.
הוא סיים את לימודיו ב-1962 ונסע לאירופה במקום להצטרף למשרד עורכי דין, והצטרף למבצע הפורמולה 1 המתהווה של ברוס מקלארן (Bruce McLaren) ב-1963. הוא ומקלארן התחרו יחד ב-סדרת טסמן (Tasman Series) של 1964. תפקידו של מאייר היה מנהל עסקי: האדם שטיפל בחוזים, בכספים ובחשבונאות בזמן שאנשים אחרים עסקו בנהיגה.
יוני 1970
ברוס מקלארן מת ב-1970, והקבוצה שהקים נדרשה להחליט האם היא אדם או ארגון. מאייר, יחד עם המהנדס טיילר אלכסנדר (Tyler Alexander), הפך אותה לארגון. השניים ניהלו את תוכניות הפורמולה 1, הקאן-אם והאינדיקאר (Indycar) של מקלארן בו-זמנית לאורך שנות ה-70 - שלוש אליפויות בשלוש מדינות תחת ספרי חוקים שונים, עומס לוגיסטי שהפיל קבוצות אהודות יותר.
התוצאות הגיעו. אמרסון פיטיפלדי (Emerson Fittipaldi) זכה באליפות הנהגים בפורמולה 1 עבור מקלארן ב-1974; ג'יימס האנט (James Hunt) זכה בה ב-1976. ג'וני רתרפורד (Johnny Rutherford) ניצח ב-אינדיאנפוליס 500 עבור הקבוצה ב-1974 ושוב ב-1976. בקאן-אם, מקלארן זכתה בחמש אליפויות רצופות. במשך תקופה באמצע אותו עשור לא היה ארגון מרוצים יעיל יותר בשום מקום.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפוליטיקה
הקריירה האחרת של מאייר הייתה ניהול, ואולי היא הייתה חשובה יותר מהגביעים. הוא היה ממייסדי איגוד יצרני הפורמולה 1 (Formula One Constructors' Association) יחד עם ברני אקלסטון (Bernie Ecclestone) - הגוף שאיחד את כוח המיקוח המסחרי של הקבוצות ושינה לצמיתות את מבנה השכר בגרנד פרי. מאוחר יותר הוא עזר להקים את CART לצד רוג'ר פנסקי (Roger Penske) ואחרים, כשהוא מבצע את אותו התפקיד עבור מרוצי המכוניות האמריקאיות. עורך דין שהבין שספורט הוא סט של חוזים היה דבר נדיר בפאדוק מלא במהנדסים ונהגים.
סגנון הניהול שלו היה פרגמטי עד כדי קור. ההספד של "Motor Sport" תיאר אותו כדמות עניינית ולעיתים עוקצנית עם מעט סימפתיה לרוב הנהגים, אותם ראה כבני-החלפה. הוא יכול היה להיות חם בנוגע לביצועים ולא לאנשים: ריק מירס (Rick Mears) שלקח את עמדת הזינוק הראשונה זכה ממנו לקביעה שזה היה "פשוט ביצוע אדיר", מה שמבחינת מאייר נחשב לחיבוק.
הוצא החוצה
סוף שנות ה-70 עברו רע. התוצאות של מקלארן דעכו, ומרלבורו - הכסף - ארגנה מיזוג עם קבוצת "Project 4" של רון דניס (Ron Dennis). מאייר נשאר כמנכ"ל משותף עד 1982, אז מכר את מניותיו ועזב. הקבוצה שהחזיק יחד במשך שתים-עשרה שנים הפכה, תחת דניס, למשהו אחר לגמרי, וניצחה הרבה יותר.
הוא לא סיים. הוא ניהל את קבוצת האינדיקאר "Texaco Star", וב-1986 הקים יחד עם קארל האס (Carl Haas) את "Haas Lola" כדי להיכנס לפורמולה 1, כשהוא מפעיל את אלן ג'ונס (Alan Jones) ופטריק טמביי (Patrick Tambay); הפרויקט התפרק לאחר שחסות "ביאטריס" (Beatrice) נבלעה ברכישה תאגידית. בשנות ה-90 הוא הצטרף ל-פנסקי רייסינג (Penske Racing) כסגן יו"ר, עבד מדורסט שבאנגליה, ונשאר בתפקיד ייעוצי עד 2007.
הוא נישא לשרה בריאנט (Sarah Bryant), ממנה התגרש ב-1993; ילדיהם, טים - שנקרא על שם אחיו - ואן, חיים בארצות הברית. הוא מת באנגליה ב-30 בינואר 2009 מסיבוכים של מחלת פרקינסון, בגיל שבעים ושלוש.
מדוע טדי נקרא גאון
המילה משמשת לגבי מאייר בשל תכונה ספציפית ומעט לא אופנתית: אינטליגנציה מוסדית. הוא לא היה מהנדס ומעולם לא תכנן דבר. מה שהוא ידע לעשות היה לראות בקבוצת מרוצים מבנה - של חוזים, תקציבים, כוח אדם וכללים - ולייעל אותו, וזה בדיוק הכישרון שאף אחד במרוצי מכוניות לא אומן עבורו ב-1970 וכולם צריכים כיום.
שני דברים תומכים בטענה. הראשון הוא שהוא החזיק שלוש תוכניות זוכות אליפות פועלות בו-זמנית בשלוש קטגוריות מרוצים, תחת ארגון שזה עתה איבד את מייסדו ונושא שמו, וניצח בכולן. קבוצות קורסות בשגרה לאחר מוות כזה; מקלארן לעומת זאת נכנסה לעשור המוצלח ביותר שלה עד לאותה נקודה. השני הוא העבודה ב-FOCA. הקמת איגוד היצרנים עם אקלסטון, ומאוחר יותר עזרה בבניית CART, פירושם היה עיצוב הארכיטקטורה המסחרית של ספורט מוטורי בשתי יבשות במקום רק להתחרות בתוכו. מעט מאוד מתחרים זוכים אי פעם לערוך את חוקי המשחק שהם משחקים בו.
טענת הנגד משמעותית ויש להעלותה. מאייר ירש קבוצה; הוא לא יצר אחת. תרבות ההנדסה של ברוס מקלארן והכשירות של טיילר אלכסנדר היו המצע שניהל, והאליפויות הושגו על ידי נהגים יוצאי דופן במכוניות טובות. שיקול דעתו נכשל באופן בולט בסוף: הנסיגה של מקלארן בסוף שנות ה-70 הייתה חמורה מספיק כדי שספונסר, לא דירקטוריון, יכפה את הארגון מחדש שהסיר אותו, והעשור הבא של הקבוצה תחת רון דניס מרמז שהבעיה הייתה בצמרת. המיזמים שלאחר מקלארן שלו, בראשם האס-לולה, לא הגיעו לשום מקום. ודוקטרינת ניהול שמתייחסת לנהגים כאל חלקים ברי-החלפה היא עמדה תפעולית שניתן להגן עליה, לא תובנה. קראו למאייר מנהל מצטיין ופוליטיקאי בעל השפעה אמיתית. "גאון" זה מכירה מוגזמת של אדם שהמתנה הגדולה שלו הייתה שסירב להיות סנטימנטלי.
מורשת
מקלארן היא הקבוצה השנייה הוותיקה ביותר בפורמולה 1 וזו שאליפויות העולם הראשונות שלה הגיעו במשמרת של מאייר; הארגון ששרד את מותו של ברוס מקלארן עשה זאת במידה רבה כי מאייר ואלכסנדר התעקשו שהוא גדול ממייסדו. איגוד יצרני הפורמולה 1 שהוא עזר להתחיל יצר מחדש את הכלכלה של הספורט, ו-CART ארגנה מחדש את המרוצים האמריקאיים. הוא בילה את עשרים השנים האחרונות שלו בספורט ב-פנסקי, כשהוא עושה את מה שתמיד עשה - החשבונאות שמאחורי התהילה של אנשים אחרים.